אחרי הצהריים הגיע משה כרמל לקיבוץ רמת יוחנן. לימים כתב: "חצר המחנה¹ הייתה שוממה. שקטה. וריקה. בחלל האוויר הילכה תחושת אסון קרב הספוּג מורא. רצים היו חולפים חיש במרוצם, כשפניהם חיוורים ורציניים, בדרכם מעמדה לעמדה. הגעתי תוך הליכה שפופה וזחילה לסירוגין, לעמדת הפיקוד. החדר, המוקף שקי חול, שחלקם נשפך והולך, היה חשוך, כהה, והכול התגולל בו בערבוביה. בפינת החדר עמד מקלע שנשבר. ולידו התגוללו כדורים ותרמילים. על השולחן היה מִרשם מקומט ששוליו קרועים, ולצדו כד מים שאוזנו קרועה. ליד האשנב עמד מפקד הגדוד, גבו אל החדר, ידיו בכיסי מכנסיו. עם כניסתי פנה לעברי. הוא היה גבוה, רזה, מצומק. על פניו בצבצו שערות זקן שלא גולחו... עיניו קטנות, מצומצמות, והאישונים נשקפו מבעד לריסים יגעים חשוכי תנומה."

הרי הדיאלוג. בין השניים, המובא בספרו של כרמל:
כרמל: "מה המצב?
צסיס:" רע מאוד, רע מאוד!"

במרגמה 3 אינטש ירה הרגם פייגין מרמת יוחנן פצצות אחדות על ריכוזי הדרוזים. ללוחמים בהושה חסרו נשק ותחמושת. המלאי ברמת יוחנן היה מועט ושליחיו של כרמל אספו נשק ותחמושת בקיבוצים. אחרי שידולים, פתח הסליקר של רמת יוחנן, בפני משה כרמל, את הסליק של הקיבוץ, על-אף האיסור להשתמש בנשק הזה ללא אישור מאת ראש אגף האפסנאות, יוסף אבידר, או מאת ראש שרות החימוש, אשר פלד. בעספיא נתן שייח' לביב אבו רוקון לגיורא זייד רובים ותחמושת שקנו אנשי הכפר בלבנון, בכספם. עוד שליחים הביאו נשק מקריית חיים.

גיורא זייד סיפר: "כשהגעתי לפנות ערב עם הנשק מעספיא לרמת יוחנן, אמר לי דב צסיס: הצלת אותנו. משה כרמל אישר לי לתת פקודת נסיגה. אבל השהיתי אותה זמן מה. הנשק והתחמושת שהבאת שינו עכשיו את מאזן הכוחות. שייח' לביב מכר חלקות מאדמות משפחתו כדי לקנות את הנשק הזה. עד היום הזה לא החזרנו לו את התמורה. יהודים שוכחים".²

לפני שנאספו הנשק והתחמושת, היו בידי מגיני הושה רק כדורים מעטים. סיפר נחשון, "ב-4 אחרי הצהריים אמרתי לדב צסיס, במכשיר הקשר, 'אם אתה רוצה שנחזיק מעמד, שלח תחמושת'. כרמל נכנס לשיחה ואמר, 'אני מנסה להשיג תחמושת'. אמרתי: 'יש לי הרבה נפגעים'. 'להם יש מאות', עודד אותי כרמל. 'החזק מעמד דקה אחת יותר מהם'. זה היה השיעור הטוב ביותר בענייני צבא שקיבלתי מעודי".³

כרמל כתב על השיחה ההיא: "עם ההסתערויות הנוספות של אחר-הצהריים... מחמיר המצב ביותר. המפקד מצטווה לחסוך בתחמושת ולירות רק למטרות נראות. כל התשדורות תובעות: 'תחמושת. תחמושת. האויב מסתער. אנו בכל רע!' ותחמושת אין. המפקד מודיע, 'בידי כל איש עוד עשרים כדורים'. כעבור עשר דקות: 'בידי כל איש ארבעה כדורים. אין תחמושת למקלעים. אני מבקש רשות לסגת.' וכאן באה ממטה הפעולה ברמת יוחנן התשובה הפסקנית, שקבעה את גורל הפעולה, להצלחה או לאסון. 'עליכם להחזיק מעמד, גם אם יאזלו הכדורים. אם תיסוגו, תושמדו כולכם. הילחמו בסכינים ובכל הבא ליד'". שני לוחמים ברחו מהושה לרמת יוחנן, ואחד מהם אמר לצסיס: "היינו בבית שבקצה הכפר, שלושה נהרגו. הבית היה מוקף. האש הייתה נוראה. תחמושת לא הייתה עוד. האויב היה קרוב. היה ברור לי שאני נהרג עכשיו, כי עכשיו נגמר הכול. או שאני בורח או שאני נהרג. דרך אחרת לא הייתה. ברחתי".⁴

גם על קסייר הסתערו הדרוזים פעמים אחדות. גם שם אזלה התחמושת של הלוחמים היהודים, וגם שם פוצצו היהודים את הבתים. לחיים בן דוד שדרש ממנו תחמושת, נתן כרמל תשובת פקודה דומה לזו שנתן לפני כן לאולק נחשון: להחזיק מעמד! להילחם בסכינים ובכל הבא ליד".⁵

"במזרח הכפר נלחמו מאיר מבצרי ומחלקת קורס מפקדי הכיתות" סיפר נחשון, "מתוך משוכת צברים, במדרון שמאחוריהם, יצאו כשישים דרוזים. רצתי לקראתם עם עשרים אנשי העתודה. דרוזים אחדים הסתערו עלינו עם תת-מקלעים, בידיים ובסכינים בין השיניים. ארבעה מהם הרגתי בעצמי. הרגשתי חבטה בפני. נפגעתי מרסיס כדור של רובה ציד, דם רב זב מפני. העברתי את הפיקוד לסגני פנחס רצקי והתפניתי. בשלב ההוא נחלשה ההתקפה, אך עדיין לא נשברה".⁶

מכונת ירייה נוספת ותחמושת רבה הגיעו לרמת יוחנן מאחד הישובים שבסביבה' ומיד נשלחו על משוריין לקסייר. כרמל כתב: "המשוריין פרץ לתוך החצר של הכפר כשערכו הדרוזים את הסתערותם התשיעית, הקשה ביותר. חלקם הגיעו עד בתי הכפר. אש לוחמינו כבר הייתה קלושה' וחלק מהלוחמים שכדוריו אזלו, התחיל, מתוך ייאוש, לזרוק אבנים על המסתערים. דבר זה הגביר את תקוות הדרוזים שעלו על הכפר ביחידות רבות. עתה, במועד הנכון והאחרון, קפץ אחד מבחורינו מן המשוריין, תוך הסתכנות גדולה. הציב במהירות את מכונת הירייה באמצע החצר, פתח מיד באש כבדה, קטלנית, לעבר המסתערים, והפיל באויב עשרות חללים. ייתרם נסוגו".⁷

לקראת הערב שקל כרמל אם לסגת משני הכפרים. מהש"י נודע לו ששכיב והאב הזמין את כל האמבולנסים מעכו, מג'נין ומשכם, לפינוי ההרוגים והפצועים. איש הש"י, מרדכי שכביץ חיווה את דעת: הדרוזים יפסיקו לתקוף כשתרד החשכה וייסוגו לשפרעם. לימים סיפר שכביץ שהוא התחנן לפני כרמל להשהות את פקודת הנסיגה עוד עשר דקות.⁸

לפני כן, אחר-הצהריים, הגיעה, ממשמר העמק לרמת יוחנן, פלוגת הפלמ"ח, בפיקוד ראובן נצר, שנשלחה, ימים אחדים לפני כן מהגליל התחתון למשמר העמק. הפלמ"חניקים הגיעו ללא נשק וקיבלו רובים ברמת יוחנן. נצר סיפר: "בהושה ובקסייר היה מצב קריטי. מרמת יוחנן ראינו איך הדרוזים רצים ותוקפים, כמו כסרט קולנוע. לפתע הם נעלמו, כאילו נשברו. צסיס פקד עלינו לאבטח ברגל את המשוריין שהוביל את הנשק והתחמושת להושה ולקסייר. הפקודה לא מצאה חן בעיני. אך מילאנו אותה".⁹

אסמעין קבלאן היה סגן מפקד הפלוגה שתקפה אח קסייר, הוא סיפר: "הגענו לקרבת הבתים הראשונים של קסייר, אך נעצרנו באש מקלע, שנורתה עלינו מעמדה בבית קיצוני, בצפון הכפר, ושפגעה בחמישה אנשים. בן דודי נהרג ואחי נפצע קשה. בצהריים הופיע משוריין יהודי. ירינו עליו, אך הוא לא נפגע, כנראה. בין הושה לקסייר עלה המשוריין על סלע ונעצר. שלחתי חוליה להשמידו. פצצות מרגמה נורו לעבר החוליה, ושלושה מאנשיה נפגעו. החוליה התקפלה אחורה. ביקשתי עזרה. הודיעו לי שהגיעה תגבורת של כפריים מירכא, בראשות שייח ג'עבר מועדי וכוח בפיקודו של סולטן אבו צאלח, שחנה בירכא והיה כפוף לאדיב שישאקלי. כוח זה הסתער ליד גדר האבנים שלפני קסייר, תחת אש המרגמה שריתקה אותנו. שני חיילים מן התגבורת נהרגו. ירינו אש חזקה על המקלע היהודי והוא השתתק. נסוגונו אל הגבעה שלפני קסייר, ונשארנו שם. בשעות הצהריים נודע שגם חסן עלי חינאווי נהרג. בשעה 15.30 בערך הגיע משוריין יהודי מכיוון חירבת סעסע: התרשמנו שמשוריין זה שינה אח יחסי הכוחות. תיארנו לעצמנו שהוא הביא תגבורת באנשים ובנשק. שמענו פיצוצים בהושה. שמות הנפגעים הרבים התפשטו בין החיילים ובין תושבי שפרעם והרבו דיכאון. הרוגי הגדור רוכזו לאחר מכן במערה שנהפכה לקבר משותף. הפצועים נשלחו לבית החולים בעכו. הפצועים קשה הועברו במהירות מעכו לדמשק. שני אמבולנסים עמדו לרשות הגדוד. אחד הובא מדמשק והאחר נתקבל מאחד מבתי החולים שבנצרת. בערב נתכנסו מפקדי הפלוגות במטה הקרבי של הגדוד, בחורשה שבין שפרעם לחושה. כשחזרו הלוחמים, הודיע מפקד הפלוגה, כי בשעת 21.00 נחזור כולנו לשפרעם. חזרנו מוכים".¹⁰

הפלוגה של אולק נחשון עברה מהושה לקסייר בלילה שבין 16 ל-17 באפריל. תיל וביצורים הובאו לקסייר. הוקם בו מתחם מוגן, וחבלנים פוצצו רבים מהבתים. משה כרמל בא אל המתחם באותו לילה ואמר ללוחמים. "אם הדרוזים יתקפו שוב, נשבור להם את השיניים". הלוחמים העייפים, שקיוו להתפנות, התאכזבו והתרעמו, אבל צייתו לפקודות ונשארו בכפר. בלילה אספו הדרוזים מקצת מנפגעיהם, והיהודים לא הפריעו להם. בשבת, 17 באפריל, עזבו הלוחמים את קסייר, ואנשי יישובי הסביבה איישו את העמדות שהוקמו בו.¹¹

בשבוע הבא: דיווח המג"ד הדרוזי של הצבא ההצלה שכיב והאב לדמשק; הנשק של הצבא ההצלה לא הה תקין; תושבים מהכפר ירכא הצטרפו לגדוד צבא ההצלה; נפגעים רבים בצבא ההצלה; הערכה של שכיב והאב את כוחם של היהודים ואת ארגון ההגנה; דווח אגף המבצעים של ארגון ההגנה על הקרב; ניתוח המח"ט משה כרמל את המערכה; פשיטה של כוח פלמ"ח על מצודת שפרעם; גוויות מושחתות של זוהר דיין ופקודיו.