|
|
המקום בו עומד ביתו של אדם [צילום: דוד כהן, פלאש 90]
|
|
|
|
|
מוקדש לידידי ראש העיר דוד א.צ
ביתו של אדם עומד בעיר או בכפר. יש לו רחוב. הוא יוצא בו כל בוקר, שב בו כל ערב. ברחוב שלו הולכים ילדיו לבית הספר. למגרש המשחקים. הוא מכיר את השכן ממול. יודע את שמו. אומר לו שלום. תומך באמו הזקנה המבקשת לעבור את הכביש המעורר חרדה תמיד בדרך אל סניף הדואר הקרוב. הוא לא יכול לסלוח לרכב שאינו עוצר במעבר חצייה מפני שזאת לא פעם ראשונה ולא רכב אחר. הוא מכיר את השוטר שיאמר לו שוב כי צריך להיזהר מפני שאין מה לעשות. החנויות למיניהן, הקרובות והמרוחקות ידועות לו היטב, אלה שהוא בא בהן ואלה שלא נפתחו אלא בעבור מי שיכול להרשות לעצמו להתפתות או בעבור מי שלא יכול להרשות לעצמו יותר מלחם לאכול ובגד ללבוש.
בית התפילה שם חוגגים חתנים וכלות בפרחים לבנים או לוהטים או סופדים למתים בשחורים עומד במקומו תמיד כפי שעמד כשהיה עוד ילד. אז לא ידע שיש בית עלמין בעיר. עכשיו הוא יודע. זה כך עיר, או כפר, היינו הך, לבד מן הזרות היכולה להיות צנועה בכפר והיא בלתי נמנעת בעיר, אבל זה כך, זה המקום הקטן בעולם הגדול בו עומדות העריסות, ומתנגנים הניגונים, ונשמעים סיפורי האגדות, ופורחות אותיות, וסוערים הנעורים, וניצתות אהבות, ועולים ויורדים במעלות, בשמחות ובעיצבונות, בתקוות ובפחי נפש, עם אהובים ועם אוהבים ועם מתנכרים על לא מה ועם אנשים ונשים שעוברים כצללים בכיכרות ובסימטאות שלכולם יש שמות של מה שהיה ושל מה שיושבי אותה עיר או אותו כבר קיוו בשעתו שיהיה.
והמדינה, הו המדינה, היא נוכחת מאוד במופשט של ממש, אבל למדינה אין רחוב, וילדים לא רצים בה, ואין בה מול, ועל כן גם לא שכנים. לא קמים במדינה בבוקר ולא שבים בה הביתה עם ערב. היא נוכחת מאוד. בכל שטרות הכסף. בדרכונים. בגבולות. בחזיתות. בקסרקטינים. בארמונות. בחוקים ובמשפטים.
אדם עץ השדה. מדינה היא היער. צילה גדול. אבל דגליה כולם מתנוססים בערים, בכפרים, שם שרים לה, שם מתעטרים באצטדיונים בצבעיה. שרים את המנונה. שם היא קיימת אחרת. מאוד, אך רק מפני שבמקום בו עומד ביתו של אדם, היא מוצאת גם את ליבה.
