"אין בי תחושת נקם, כי הכאב והאובדן שלי גדולים כל כך", אמרה נעה בן-ארצי, נכדתו של רה"מ
יצחק רבין, בהלוויתו. מראה עיניה הטובות באותו הספד אותנטי ומרגש, בניגוד למבטה הרושף, במהלך הקראת המניפסט הפותח של שבוע השנאה השנתי, ממחיש את כמות הארס שהוזרקה לחברה בישראל על-ידי החבר'ה הטובים. מחיאות הכפיים הרמות שנשמעו בתום דבריה, אולי לראשונה בהר הרצל, לא הוסיפו אמינות לנאום.
קולות המחאה העולים עם כל ציוץ, מיותר כשלעצמו, של
יאיר נתניהו נראים מגוחכים וצדקניים כאשר שומעים את השתלחות בני הדור השלישי למשפחת רבין בממשלה נבחרת. אם מוסיפים לכך את דברי השחץ, הלעג והתוכחה כלפי הממשלה שנשאה נכדתו של
שמעון פרס, מיקה אלמוג, במלאת שנה למותו, אז נראה כי מוטב לו לנתניהו הצעיר שלא לאמץ את דפוסי ההתנהגות של צאצאי הצמד הנצחי.
אירוני הדבר, שדווקא
שלי יחימוביץ' נבחרה לנאום בכנסת במסגרת האזכרה ליצחק רבין. זו אותה שלי שהתלבטה בשידור חי עם
אברהם פורז האם לקרוא לכלב שלו בנימין או ביבי. היא (או "ההיא" אם לנקוט בלשונו של הנכד השני) הציעה את השם ביבי.
מושג "שבוע השנאה" מופיע בספרו של ג'ורג' אורוול, "1984", ספר העוסק בהשלכות האפשריות של חיים תחת המשטר הקומוניסטי. בספר מתוארת תמונה שבה עולה על מסך הקולנוע דמותו של יהודי בשם גולדשטיין וכל הקהל באולם, כאיש אחד, נוהם לעבר המסך קריאות בוז ושנאה. אורוול יש לציין היה אנטישמי. אזכור שמו של ראש הממשלה נותן את האות למסע השיסוי ומיחזור העלילה, בדבר אשמת המחנה הלאומי ברצח רבין. והוא הצידוק הפנימי של השמאל לניסיונות החוזרים ונשנים לגרירת המחנה הלאומי אל האוֹטוֹ דָה פֶה.
עלילת דם
מהבחינה הזו, של איבה מאורגנת ומתוזמנת, נראה שהשורשים הקומוניסטים במחנה הסוציאליסטי עמוקים, או שאולי אפשר לומר שהם שומרים על המסורת.
כידוע אין זו עלילה ראשונה בתולדות המאבק בין הסוציאליסטים לרוויזיוניסטים. קדמה לה פרשת רצח ארלוזורוב משנת 1933. אברהם סטבסקי, אחד משלושת אלה שעליהם טפלו את אשמת הרצח, אמר לאבא אחימאיר עם תחילת הפרשה כך: "יש לי הרושם, שהם אינם מצטערים על מות מנהיגם. לא הצער מפעם בהם, אלא רגש נקם. דומני שהם חדורי הכרה, שנפל בידיהם נשק יעיל למלחמה במתנגדיהם".
ואם נחזור אל ההצגה בהר הרצל השנה, ולהספד מלפני 23 שנה, אפשר לומר כי ככל שחולף הזמן והכאב על האובדן מתעמעם, מתחזקת תחושת הנקם. ואולי כאשר נאמרו המלים "אין בי תחושת נקם" אפשר היה כבר ללמוד על סוף העלילה. וזאת כפי שתיאר אבא אחימאיר בספרו "המשפט": "עיקרו של המברק [ששלח בן-גוריון] היה בשתי מלים רבות-משמעות: 'אל נקם'. מכלל לאו אתה שומע הן! אל נכון היה במי לנקום... ושתי מלים אלה, שיצאו 'מפי הגבורה' המפא"יית, נתנו את הגושפנקא לעלילת-הדם".
קצת עצוב להשוות בין ראש הממשלה הראשון לנעה רוטמן, אבל אלה הם פניה היום של "תנועת העבודה". ולאור העובדה שחברי התנועה לא למדו דבר, וגרוע מכך לא שכחו דבר, יחד עם הדרישה המתמדת משמאל ל"חשבון נפש במחנה הלאומי", יש לצטט כאן את כותרת הרצאתו של
עמוס עוז באוניברסיטת תל אביב, ולומר באופן חד ברור: "כל החשבון עוד לא נגמר".