איזה איש אחד הלך ברחוב וראה קומקום בחלון ראווה, כזה צ'ייניק ישן כזה, נכנס לחנות ושאל: "אתה מוכר קומקומים"? "לא", ענה לו המוכר. "אני מוהל". "אז מה עושה קומקום בחלון הראווה?", שאל הלקוח: "ומה היית רוצה שאני אשים שם"?, ענה המוהל בשאלה רטורית.
אם
בני גנץ היה מציג את שיא גאוותו, היינו קומקום עתיק, צ'ייניק, איש לא היה מצביע עבורו, אז הוא מציג עורלות. עורלות של מחבלים נקלים שהרגנו.
חושבני שמחובתי ומחובת כל אזרח המודאג מתופעת גנץ (כמו גם מתופעת לפיד, כחלון, יעלון ושאר מפלגות האווירה) לומר לו שיחדל מלהתהדר במתים אלא יתהדר בחיים. במקום לדבר על אלפי גופות אויב אנא יסביר לנו כיצד המחיר היה כל-כך גבוה, כיצד לא כולם חזרו מן הקרב, כיצד המערכה הזו ארכה כל-כך הרבה זמן, כיצד הוזנחו המנהרות טרם קרב וגבו בקרב מחיר כה כבד, וכיצד תוצאות המערכה היו כה עלובות, כפי שאנו רואים כל שבוע על הגדרות.
אינני נוהג לצטט מפרשת השבוע, לטעמי מרבית הפרשנויות הן מאולצות בניסיון להתאים את ההיסטוריה לאג'נדה של הכותב, הפעם אחרוג ממנהגי, בשל הרלוונטיות המיוחדת של פרשת השבוע לענייננו.
בני ישראל יוצאים ממצרים, הם חוצים את ים סוף בתוך הים בחרבה, המצרים בעקבותיהם, וכאשר אחרון בני ישראל יוצא מהים, קורסים קירות המים ומטביעים את צבא מצרים הרודף אחרי בני ישראל.
ועל-כך אנו שרים את שירת הים. ועל מה אנו שרים? האם אנו שרים על המצרים שטבעו או שמא שרים אנו על גאולת ישראל? מסופר בגמרא שמלאכי השרת רצו לשיר כאשר צבא מצרים טבע בים, ואז אמר להם הקב"ה "מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה?!" וכמובן אנו שרים אך ורק על גאולת ישראל, ולא על שום דבר אחר.
אז אנא ממך, בני גנץ. איננו מתגאים ח"ו בכמויות האויב שאנו משמידים, איננו במערב הפרוע ואיננו מסמנים קו על הנעל על כל גופה, אנו אנשים, בני אדם, אנו מושיטים ידנו לשלום ובמקביל משכימים להרוג את מי שבא להרגנו. אך אנו האחרונים שנהפוך את דמו השפוך של האויב, אכזר ובר-תמותה ככל שיהיה, לכלי משחק פוליטי במערכת הבחירות.
