בחירות 2019 העומדות בשער עוסקות לצערנו כמעט אך ורק בשני נושאים: טוהר המידות
1 של ראש הממשלה נתניהו, ומיהו מבחינה פוליטית ומה רוצה הטוען העיקרי לכתר,
בני גנץ. לצערנו, מפני שעל סדר היום האמיתי שלנו עומדים נושאים רבים, בעלי חשיבות לאומית ממדרגה ראשונה, שנפקד מקומם הראוי בשיח הציבורי. תופעה זו היא חלק מתרבות שלטונית קלוקלת, שהשתלטה בהדרגה ובסיוע התקשורת המדובררת והרשתות החברתיות על עולם השיח החברתי שלנו. כאשר ארבעה אנשים מסוגלים לשבת כביכול יחד, בבית קפה, סביב שולחן מרובע אחד קטן ולעסוק בשקיקה בעיון ובכתיבה בטלפון הסלולרי שלהם - משהו "רקוב בממלכת דנמרק". כאשר כשני שלישים מהרשימות המתעתדות לרוץ בבחירות אלה אינן דמוקרטיות ונראות כבלתי מזדהות עם אף אחד ועם שום תוכנית פוליטית - משהו "רקוב באותה ממלכה".
העיסוק בטוהר המידות של ראש הממשלה, כשלעצמו, איננו בלתי רלוונטי למערכת בחירות, ההפך הוא הנכון. אולם, כשהוא מרכיב את רובו המוחלט של השיח הציבורי והופך למדד היחיד לאמוד בו את מצבה המוסרי של המדינה, עוד בטרם הושלמה החקירה ונקבע כי יש ממש בטיעוני העבירות, אנו עושים לעצמנו חיים קלים מדי. שעה שהכול יודעים שטוהר המידות במרבית המערכות הממשלתיות והציבוריות טעון ביקורת וריענון רציניים, בשילוב עם ייעול מערכות אלה והפיכתן למערכות בשירות הציבור ולא מערכות לשעבוד הציבור - נראה שאבדנו קשר עם המציאות ורק האגו הסקטוריאלי מדבר.
המצב מחמיר עוד יותר בשעה שמתברר שהמערכות המופקדות על הגדרת טוהר המידות - הכנסת - ועל בקרת ואכיפת טוהר המידות, בראש וראשונה - המערכת המשפטית ו
מבקר המדינה - נגועות בעצמן במכשלות רציניות של טוהר מידות או חוסר יעילות וחוסר רלוונטיות להוויות החיים השוטפות, אנו נמצאים כנראה על סף משבר אמיתי. כאן שיטת "סמוך" היא כבר בגדר הימור חוסר אחריות.
אני מודע היטב לעובדה שאצל חלק לא מבוטל מציבור האזרחים, נובעת האדישות לנוכח המצב המתואר לעיל, מתסכול עמוק שמקורו בתחושה שאין עם מי לדבר. הממונים על המערכות אינם מסוגלים לתפקד, משום שהם "מסורסים" משפטית ורגולטורית. הרגולטורים ומערכות האכיפה, מעצם הגדרתם, אינם אמורים לפעול ולהפעיל אלא לבקר ולכוון. בתוך סבך זה מתפתח כבר זמן רב תהליך שאנו מכנים ביורוקרטיה או "קיפאון רגולטורי". בפועל זהו שיתוק עצבים תפעולי של מערכות הממשל האזרחי ושיתוק עצבים משפטי של המערכות הצבאיות. במצב של שיתוק, ביצוע המשימות חדל להיות המדד הראשי והחשוב ביותר להערכת טיבן של המערכות ורמת הניהול בהן.
המבחן הראשי הוא עתה מידת הסתגלותן ואי-חריגתן מכללי המשחק "הנורמטיביים", הנגזרים מתכתיבן של המערכות שבכוחן להזיק למי שחורג מהנורמות.
בלתי רציף
הסבך נוצר כתוצאה מריבוי מופרז של מערכות בקרה, גודש בלתי סביר של תקנות שמשתנות חדשים לבקרים, לעיתים עם סיבה טובה ובדרך כלל בלעדיה. הוא נוצר כתוצאה מהעובדה שהאחראי על הביצוע, חסר סמכות לפעול לפי מיטב שיקול הדעת המקצועי שבגינו מונה לתפקיד או נשכר לעבודה; או מכך שהקשר בין אחריות לסמכות מבולבל, בלתי-עקיב, בלתי-רציף, בלתי-רציונלי, ומנתק בצורה גסה בין סיבה לתוצאה, בין תכנון לביצוע ובין ביצוע לתגמול.
סבך זה מצוי בתוך גופים ציבוריים המרכיבים את מערך המינהל הציבורי שלנו, בין יחידותיו הראשיות ובין המנהל לגופים אזרחיים והציבור הרחב - מושא השירות הציבורי - מזה.
חלק מגופים אלה הם ישויות משפטיות לתכלית מעשית מסוימת; אלה המקרים הפשוטים יחסית, שמוטת שליטתם מצומצמת ומידת נזקם "נסבלת". חלק אחר הם
גופים סטטוטוריים2, שיכולים להחזיק בסמכויות רחבות ובכללן סמכויות חקיקתיות ביצועיות ומשפטיות. מטרת גופים סטטוריים היא להוות אוטונומיה חוקית מקצועית וביצועית בתחום מסוים, כאשר רשויות השלטון
חסרות את המשאבים המקצועיים לכך (למשל: מכון התקנים), או בתחום בו
יש צורך באוטונומיה פוליטית (לדוגמה: לשכת עורכי-הדין או בנק ישראל) ואין יכולת להעניק לגוף סמכויות על-ידי תיאגוד
3 הסמכויות הרחבות של הגופים הסטטוטוריים, מקנים להם לצד יכולות ביצוע נרחבות, כושר גרימת נזק מהותי; רק לאחרונה התפוצצה פרשת אפי נווה, יו"ר לשכת עורכי הדין והמחישה זאת.
הגופים הסטטוטוריים הם ללא ספק כר גידול פוטנציאלי משמעותי לעבריינות מכוונת ומקרית כאחת. ניגודי האינטרסים, עוצמת הגופים, השפעותיהם הפוליטיות והכלכליות והקשרים האישיים המתנהלים בהם וביניהם, מספקים את מצע הגידול ואת האנרגיות השליליות הדרושות לכך. אם "פירצה קוראת לגנב", יש בהם קריאות רבות.
מלבד הגופים הסטטוטוריים, יש לשים לב למוקדי דגירה נוספים וחשובים לא פחות של כשלים אתיים ואופרטיביים; מהם כאלה שבאים במגע ישיר עם מקבלי ההחלטות העיקריים בגופי הביצוע, עם מתווי מדיניות פרה-ביצועית (חקיקה, תקינה, בקורת פנימית, מינויים ועוד) ועם המחוקקים עצמם. לא אכנס לדיון מפורט בכל אחת מקבוצות אלה אבל אזכיר מספר דוגמאות, שלדעתי חשובות מאוד ואינסטרומנטליות בעיצוב הנורמות הציבוריות שלנו, ובהן:
לוביסטים, יועצי תקשורת, יועצים אסטרטגיים, בעיות הצינון במעבר ממערכת למערכת או מתפקיד לתפקיד, מפלגות לא-דמוקרטיות, מקורות המידע "הפיקנטיים" של התקשורת, קשרי הון-שלטון, שליטה כלכלית צולבת בגורמי השפעה על מקבלי החלטות ודעת הקהל, מקורות גיוס ההון הדרוש לקמפיינים פוליטיים, כלכליים תקשורתיים או אידאולוגיים, ניצול לרעה של מושגי ה"חופש האקדמי" ו"חופש הדיבור", ביקורת המדינה - חלק מהבעיה או חלק מהפתרון? ועוד. אין תחום בחיינו שבו לפחות אחדים מגורמים אלה ממלא תפקיד מכריע בעיצוב הנורמה היום-יומית.
שדה מוקשים
השאלה היא כיצד מטפלים בלקוּנות אלה, מבלי לשבור את הכלים המושגיים המוסכמים מצד אחד, אבל גם מבלי להותיר על-כנה מערכת שכולה ערבוב מושגים, פריצת גדרות ופריצוּת המעשים. זו לדעתי, שאלת השאלות של בחירות אלה, ולמרבה הפלא מקומה נפקד כליל מהשיח הציבורי. דומה, שהציבור נרתע מעיסוק בסוגיה, כאילו זו משימה על-אנושית. המנהיגות נרתעת מעיסוק בו מפני שזהו שדה מוקשים רציני מאוד עבורה. אם צודקת הערכה זו, המצב השורשי חמור עוד יותר, מפני שללא תיקונים יסודיים, הוא רק יורע.
דוגמה מצויינת כיום למצב של אי-סנכרון מערכות-יסוד לאומיות, טמון ביחסים שבין הכנסת הנבחרת (המחוקק) לבין המערכת המשפטית. שתי המערכות משיקות לכל הדיסציפלינות שהזכרתי לעיל
ולדידי אין סיכוי שניתן להבריא את הדיסציפלינות האחרות, אם אין פותרים את בעיות היסוד בין הראשויות הבכירות ביותר בהירארכיה הלאומית. מתחייבת הכרעה במספר סוגיות מרכזיות ובכללן: מה בין חקיקה לשיפוט וביקורת שיפוטית ומהם גבולות הסמכות של מערכת המשפט מול חוקי הכנסת; האם תהליכי בחירת שופטים כיום הינם תהליכים בריאים; האם מבנה מערכת המשפט - (תביעה כללית, יועצים משפטיים, תובע כללי, בתי המשפט, משך השירות הרצוי בכל דיסציפלינה) - ראוי; האם תהליכי צינון במעבר ממסגרת למסגרת - מספיקים וממלאים את תפקידם; האם עדיין נכון לקיים בית משפט עליון אחד בכל תחומי הדיון - חוקה, ערעורים, בג"ץ. האם לשכת עורכי הדין כגוף סטטוטורי מקיימת את ייעודה המוצהר כהלכתו; מהו תפקידו של יועץ משפטי במערכות ניהוליות של הרשות המבצעת, ועד כמה הוא באמת נחוץ שם ומתי. במשפט שבו הנושא העיקרי הנבחן הוא מקצועי אופרטיבי (למשל: צבאי), מתי יהיה הפוסק הראשי שופט ועוזריו אנשי מקצוע ומתי עליו להיות מומחה-תחום ולהיעזר בייעוץ משפטי של שופט; אולי הגיע הזמן לחשוב על בתי-דין של מושבעים גם אצלנו. האם איננו נמצאים כיום ברוויה משפטולוגית, ויש לחתור לצימצום ניכר של רוויה זו?
איננו יכולים להפקיר את מערכות השליטה והניהול הממלכתיות שלנו ליד המקרה או "לברירה הטבעית". העוצמה הלאומית אינה באה רק מצה"ל וזרועות המודיעין והפעולות החשאיות. חייבים לתחזק אותן ולשדרג אותן בדיוק כפי שאנו עושים לגבי תשתיות הסייבר, התחבורה, האנרגיה ואיכות הסביבה.
מערכות שו"ב אלה מנהלות או תומכות בסופו של יום בכל השאר.
לא רק אנחנו בבית אמורים לעסוק וחלקנו אף עוסקים בבחירות אלה. לפעמים נדמה שגורמים זרים ואויבינו בכללם מעמיקים לדון ולחשוב על הסוגיות ועל משמעותן של הכרעות הבוחרים, יותר מאתנו. מערכת הבחירות 2019 נמצאה על "הבנקט" עוד בטרם החליטו הממשלה והכנסת על מועדן. להכרעה בהן ערך פנימי וחיצוני; די להאזין לדברי חמאס מכאן ואירן וחיזבאללה משם. את
התפריט הפנימי לפתרונות צריך הציבור לדרוש מכל המתמודדים; הוא תלוי רק בנו. ההכרעה החיצונית אינה תלויה רק בנו, אולם אופי ההכרעה הפוליטית שתיפול בקלפי ומהותה, היקף השתתפות הציבור, הגוש הדומיננטי, ראש הממשלה והרכב הקואליציה - ישפיעו מאוד גם עליה; אפשר שיקבעו גם אם ומתי נאלץ שוב לצאת למלחמה.
