ההיסטוריה של הברקזיט אינה מתחילה במשאל העם ב-23 ביוני 2016 אלא במשבר הפיננסי של 2008. האיחוד האירופי נפגע ממנו עוד יותר קשה מאשר ארה"ב; בסוף 2018 היה עדיין השכר בבריטניה נמוך מאשר ב-2007. האיחוד לא ממש הצליח לסייע לחברות בו, והוא איבד מיוקרתו ומכוח המשיכה שלו.

ב-2010 ניצחו השמרנים בבחירות, אך לא הצליחו להשיג רוב. ראש הממשלה, דייוויד קמרון, נאלץ להבטיח לליברל-דמוקרטים – שהקימו עימו קואליציה – לקיים משאל עם על המשך החברות באיחוד, אם השמרנים ינצחו בבחירות הבאות. בשנת 2011 הוא ערך משאל עם על הדרישה לשנות את שיטת הבחירות, והצליח להפיל את ההצעה – מה שנתן לקמרון ביטחון עצמי לקראת משאל העם על הברקזיט. ביטחון זה גבר עוד יותר, כאשר משאל עם בסקוטלנד ב-2014 דחה את הדרישה לעצמאות.

השמרנים ניצחו בבחירות ב-2015 והגיעה העת לממש את ההתחייבות מ-2010. אלא שאז התחולל אירוע דרמטי: באוגוסט 2015 פתחה גרמניה את שעריה בפני פליטים מהמזרח התיכון, מערב אפריקה ודרום אסיה. 1.2 מיליון פליטים קיבלו זכות להתגורר בגרמניה, ולפי כללי האיחוד האירופי – הם יכולים להמשיך משם לכל מדינה החברה בו, כולל בריטניה. הבריטים – שתמיד היו הססנים לגבי הקשר עם "היבשת המנותקת" כפי שכינה אותה וינסטון צ'רצ'יל – נחרדו מהאפשרות שהם יוצפו במהגרים בלתי רצויים.

חודש לאחר מכן נבחר ג'רמי קורבין במפתיע למנהיג הלייבור. כל מנהיגי המפלגה מאז 1983 תמכו בחברות באיחוד האירופי, שהלכה והתהדקה. קורבין, הפופוליסט בעל הפה הגדול (וגם אנטישמי ותומך טרור), מחזיק בדעה שונה וסירב לתמוך בהישארות באירופה לקראת משאל העם. קמרון ניהל מו"מ עם האיחוד וקיבל כמה ויתורים שנועדו לאפשר לבריטניה להדק את הפיקוח על גבולותיה, אך זה לא היה מספיק למבקריו – כולל בתקשורת.

התוצאות הדהימו את כל הפרשנים: 51.9% בעד עזיבה, רק 48.1% בעד הישארות. משאל העם – וזה חשוב במיוחד – לא קבע מה פירוש "לעזוב". קמרון יכול היה, למשל, ללכת בעקבות מדיניותה של מרגרט תאצ'ר – כן לאיחוד כלכלי, לא לאיחוד פוליטי. אבל הוא בחר להתפטר למחרת משאל העם, והמשימה נפלה על כתפיה של תרזה מיי – אשר קודם לכן הייתה שרת הפנים ומעולם לא עסקה בכלכלה ובמדיניות חוץ. היא מיהרה להכריז: "ברקזיט פירושו ברקזיט" – בצורה מלאה; והיא הפעילה את סעיף 50 לאמנת האיחוד האירופי, אשר הוביל לתאריך היעד של 29 במארס 2019.

כל הסיבות שצוינו בראש הפרק הקודם, עדיין אינן מסבירות במלואן את תוצאות משאל העם. תומכי הפרישה ניהלו קמפיין פופוליסטי עם ססמאות נבובות ואף כוזבות. למשל: הם דרשו "להחזיר לידינו את השליטה בגבולותינו", תוך התעלמות מוחלטת מהמחיר של יצירת גבול ובעיית אירלנד, בה נעסוק בהמשך. הם טענו שהתשלום הבריטי לאיחוד האירופי יכול לאושש את מערכת הבריאות הקורסת, תוך התעלמות מוחלטת מכך שיהיה על בריטניה להקים מערכות פיקוח ואסדרה משלה, במקום אלו של האיחוד האירופי ששוב לא יעבדו עבורה.

חשוב גם לשים לב לכך, שככלל – תומכי הפרישה היו באיזורי הכפר של בריטניה, בעוד מתנגדיה היו מרוכזים בערים הגדולות. בדומה למה שעתיד להתרחש חצי שנה מאוחר יותר בארה"ב, הפופוליזם זכה בתמיכה של מי שהרגישו שהם נותרו מאחור, שהאליטות והפוליטיקאים אינם מייצגים את האינטרסים שלהם, שהגלובליזציה באה על חשבונם. דייוויד קמרון הקדים את הילרי קלינטון בחוסר ההבנה של הזרמים החברתיים המשנים את פניה של מדינתו.

היה עוד גורם: התערבות רוסית באמצעות מניפולציות ברשתות החברתיות. יש סימנים רבים לכך שרוסיה בחשה במשאל העם לטובת הפרישה (כדי לערער את בריטניה, האיחוד והמערב), באותה צורה בה בחשה באותה עת בבחירות לנשיאות בארה"ב. ראוי גם להזכיר את חברת קיימברידג' אנליטיקה הבריטית, אשר כיום ידוע שהשתמשה בצורה בלתי חוקית בנתונים על עשרות מיליוני משתמשי פייסבוק כדי להעביר תעמולה – בעד הברקזיט בבריטניה ובעד דונלד טראמפ בארה"ב. רק משום שבריטניה שקעה בתוהו ובוהו של הברקזיט, לא נחקרו כהלכה גורמים אלו.

כדי להבין את משמעותה של ההתערבות הרוסית, צריך לראות את המספרים במשאל העם: 17,410,742 בעד הפרישה, 16,141,241 בעד ההישארות. מדובר בפער של 1,269,501 קולות – כלומר, די היה בכך ש-634,751 מצביעים ישנו את דעתם, כדי שהתוצאה תהיה הפוכה. לא היה צורך להשפיע על מיליונים; כמה מאות אלפים הספיקו בהחלט כדי שוולדימיר פוטין יחכך את ידיו בהנאה.

זוכרים את הסיפורים על חברת תעופה שקרסה והותירה נוסעים תקועים בשדה, או על יבואן מכשירי חשמל שנעלם והותיר קונים בלי מקררים? קחו את זה, תכפילו פי מיליון – ותקבלו את המשמעות של הברקזיט. חברות בינלאומיות הודיעו שיפסיקו את הייצור בבריטניה מחשש שיוטלו באירופה מכסים על מוצריהן; בנקים וחברות ביטוח מעבירים את מטותיהם האירופיים מלונדון ליבשת; בריטניה לא תקבל גישה למאגרי המודיעין של המשטרות היבשתיות, גם על מחבלים וגם על פושעים; היא תצטרך מנגנון רישוי משלה לתרופות ומזון ומכוניות.

עסקים קטנים משני צידי התעלה אינם יודעים מה יקרה ביום שאחרי. האם וכיצד מגדל פרחים הולנדי יעביר את תוצרתו לחנות בברמינגהאם, האם וכיצד יקבל בעל מרכול בליברפול פירות מצרפת, האם וכיצד סיטונאי בגדים בבריסל ישווק חליפות תוצרת מנצ'סטר, האם וכיצד יכולים סוכני נסיעות בברלין ובלונדון לשווק כרטיסי טיסה וחבילות נופש לשני הכיוונים.

כל המשמעויות הללו נדחקו לשוליים בשל הבעיה המונעת הסכם: גבול אירלנד. הסכם יום שישי הטוב שסיים את המלחמה באירלנד (אפריל 1998), קבע שלא יהיה גבול פיזי כלשהו בין צפון אירלנד שהיא חלק מבריטניה לבין אירלנד העצמאית. בעוד אירלנד נשארת באיחוד, צפון אירלנד פורשת ממנו. צריך למצוא דרך למנוע מעבר חופשי של אנשים וסחורות, בלי גבול ובלי נקודות ביקורת. ההסכם מדבר על backstop: בריטניה תישאר במעטפת המכס האירופית עד שיימצא פתרון, אולי טכנולוגי. במילים אחרות: או שהכלב ימות או שהפריץ ימות. הרוב בפרלמנט חושש שמדובר בכך שבריטניה תישאר באיחוד ללא הגבלת זמן, בעוד האיחוד אינו מוכן להתחייב לכך שבריטניה תוכל להשתחרר מההסדר בצורה חד-צדדית.

הנושא האירי הוא המדהים ביותר במבט מן הצד. הרי זה היה צריך להיות ברור לכל מי שעיניו בראשו, ודאי לבריטים ולאירים שחיו במשך עשרות שנים את המלחמה העקובה מדם באירלנד. אבל איכשהו, הבעיה הזאת נדחתה ונדחקה, הטיפול בה נעשה בחודשים האחרונים של המו"מ – והפתרון אינו פתרון. לא ברור מה חושבים הצדדים להשיג בדחייה נוספת, מה יעשו בחודשיים שלא עשו במשך שנתיים.

ההיבט המטורף ביותר של הברקזיט הוא המחשבה על פרישה ללא הסכם. זוכרים את המשל על חברת התעופה בו פתחנו את ראש הפרק הקודם? ברקזיט ללא הסכם הוא המקבילה למצב בו חברת התעופה פושטת רגל והטייס מגלה בגובה 30,000 רגל שאין לו דלק. אם עצם הפרישה העלתה מאות סוגיות המצריכות מענה, הרי שביצועה החד-צדדי פירושו ויתור על קבלת אותו מענה.

בלא הסכם, הבריטים והאירופים יתעוררו בוקר אחד ויגלו שאין שום דבר שמסדיר את התנועה והסחר ביניהם. מי אחראי לבדיקת הבשר המגיע מבריטניה לצרפת? האם צריך ויזה כדי לנסוע מאיטליה לבריטניה? מה מעמדם של בריטים העובדים במדריד ושל פורטוגזים העובדים באדינבורו? האם מהנדס שהוסמך בשטוקהולם יכול להתמודד במכרז של עיריית בלפסט? האם אולימפיק רשאית להמשיך לטוס מאתונה ללונדון?

התחזיות הבריטיות מדברות על מחסור במזון טרי בתוך כמה ימים ועל מחסור בתרופות בתוך כמה שבועות, על פקקי ענק בדרך לנמל דובר ועל חשש ממהומות בלונדון. גם אם הן מוגזמות ונועדו לשרת את האסטרטגיה של תרזה מיי – או ההסכם שלי או קטסטרופה – ודאי שמדובר בתוהו ובוהו חסר תקדים. וגם אירופה תינזק קשות, בשל הפגיעה האנושה בכל הקשרים הכלכליים עם המשק החמישי בגודלו בעולם.

ובכל זאת, האפשרות של פרישה ללא הסכם ב-29 בחודש נפסלה השבוע בידי הפרלמנט ברוב של ארבעה קולות בלבד. לא פחות מ-308 חברי פרלמנט היו מוכנים להסתכן בהטלת ארצם למערבולת חסרת תקדים, או לפחות אמרו שהם מוכנים להסתכן בכך. עם כל הכבוד הראוי, ג'נטלמן, האם אינכם חושבים שמא אולי אתם הולכים טיפה רחוק מדי?

תרזה מיי ספגה בחודש ינואר את המפלה הגדולה ביותר של ראש ממשלה בריטי כלשהו בהצבעה על סוגיה מרכזית: הפרלמנט דחה את הסכם הברקזיט שלה ברוב של 230 קולות – דהיינו,שני שלישים הצביעו נגדה. השבוע מצבה השתפר: הגרסה השנייה של ההסכם נדחתה ברוב של 149 קולות בלבד. בקצב הזה, עוד שתיים-שלוש הצבעות ואולי יהיה לה רוב; הבעיה היא, שהאיחוד האירופי אומר שהגיע לקצה גבול הוויתורים שלו.

מיי הצליחה לצלוח בחודש ינואר גם הצבעת אי-אמון בתוך הסיעה השמרנית, וכללי המפלגה קובעים שלא ניתן להעלות שוב הצעה כזאת במשך שנה. היא אומנם נאלצה להודיע שלא תוביל את המפלגה בבחירות הבאות, אבל הללו מתוכננות ל-2022 – ועד אז, אלוהים גדול. ואילו הלייבור אינו מציע להביע אי-אמון בממשלה או אי-אמון אישי בעומדת בראשה, למרות שכאמור מיי מובסת שוב ושוב בהצבעות החשובות ביותר מזה עשרות שנים.

מה קורה כאן? איך היא מצליחה לשרוד? ונא לזכור, כי מיי לא הייתה מן הפוליטיקאים הבולטים בשורות השמרנים ומילאה תפקיד מיניסטריאלי אחד בלבד – שרת הפנים במשך שש שנים (ובו ספגה ביקורת נוקבת בשל העלייה בטרור ובפשיעה). התשובה העצובה היא, שאף אחד אינו רוצה באמת להחליף אותה. המצב כל כך בעייתי ואולי אפילו נואש, עד שאיש אינו רוצה להיות חתום על-אף אחת מן החלופות שנציג בראש הפרק הבא.

כאשר פוליטיקאים במשטר דמוקרטי אינם רוצים להגיע לשלטון, עלול בסופו של דבר לתפוס אותו מישהו קיצוני שמטרתו תהיה לנפץ את המערכת. זה בדיוק מה שקרה ברפובליקת ויימאר הגרמנית, וכולנו זוכרים איך זה נגמר. עם כל ההבדלים – הדמיון צריך להפחיד ולהרתיע.

איש בבריטניה אינו יודע את התשובה לשאלה שבכותרת. לכאורה יש הרבה אפשרויות, אך למעשה כולן גרועות. הסיכוי להשיג הסכם עם האיחוד האירופי הולך ונמוג, וייתכן שלא יהיה מנוס מדחייה משמעותית של הברקזיט – מה שאומר שכל המערכת הפוליטית והשלטונית הבריטית תהיה משותקת במידה רבה לעוד שנה-שנתיים, משום שכל המשאבים יופנו למו"מ הברקזיט, אחרי השנתיים שכבר עברו בשיתוק דומה.

הלייבור רוצה בחירות חדשות והשמרנים עלולים להתפתות לסקרים שנראים די טוב מבחינתם. אבל הבחירות האחרונות היו רק לפני שנה וחצי, ואנחנו יודעים היטב מה המשמעות של מערכות בחירות חוזרות ונשנות. חוץ מזה, איש אינו מבטיח שהתוצאות יניבו פתרונות לבעיות הברקזיט ושראש הממשלה הבא יוכל לחולל קסמים מול בריסל.

יש בבריטניה המדברים על "ברקזיט רך": פחות מפרישה מלאה, אולי משהו כמו המודל הנורבגי (יחסים הדוקים עם האיחוד בלא חברות בו), חברות קבועה במעטפת המכס בלבד, חברות רק בשוק המשותף. חייבים לומר שזה נשמע מוזר: הרי ההסכם שהביאה מיי נפל משום שהחברות באיחוד הייתה הדוקה מדי, אז חברות הדוקה עוד יותר – כן תעבור?

האפשרות ההגיונית ביותר היא משאל עם נוסף. ביוני 2016 לא ידעו הבריטים מהי משמעות העזיבה, ויש רגליים לחשד שהתוצאות הוטו בשל ההתערבות הרוסית. כעת המשמעויות הרבה יותר ברורות, ומן הראוי לתת לציבור להחליט האם הוא רוצה לשלם את המחירים הללו, האם הוא תומך בעסקה של מיי, האם הוא רוצה לפרוש בלא הסכם או שמא יעדיף להישאר באיחוד. משאל העם של 2016 היה כמו חולה שנכנס לכריתת ריאה בלא הסכמה מודעת לסיכוני הניתוח; בשונה מאותו חולה, את הברקזיט עדיין ניתן להשיב לאחור.

מיי מתנגדת למשאל עם נוסף, בנימוק שהציבור כבר החליט, שלא ניתן לפנות אליו שוב ושוב, ושהמשאל רק יעמיק את המחלוקות. הנימוקים הללו לא משכנעים. הציבור החליט בלי מידע חיוני, חייבים לפנות אליו שוב כאשר המידע הזה מצוי ואפשר לחשוב שכיום בריטניה היא אי-של שלווה (תרתי משמע). עושה רושם, שההתנגדות למשאל עם נוסף נובעת מסיבה אחת: זה הכי הגיוני. והבקרזיט וההיגיון מעולם לא הסתדרו.