סיפרו לנו פעם אגדה, שאנו "עולים" לארץ ריקה, וישוב הארץ לא יתקל בבעיות כלשהן. אלא שבארץ הזו, היו בשנת 1917, ממערב לירדן 450 אלף ערבים (על-פי מחקרי החלוצים במסגרת צבאית, בשנת 1970 ברשומות הסטטיסטיות הבריטיות של ממשלת המנדט, מחקר שצוטט מאז בהרחבה על-ידי אישים ציוניים).
ומצאתי, על-פי חישוב מסויים, שמאז 1917 ועד 1947 היגרו לפלשתינה-א"י עוד כ-400 אלף ערבים מהסביבה שבאו לשפר מצבם, כך שיותר משליש ממיליון ו-200 אלף ערביי פלשתינה בשנת 1947 הם "מהגרים".
הנקודה שהוצנעה היא, שהארץ לא היתה ריקה, והיתה מוקפת במאות מיליוני ערבים, שגם היגרו אליה כשיכלו. נקודה נוספת שהובלעה היא שבניגוד למפעלים קולוניאליים אחרים, הערבים לא היו שבטים פרימיטיביים בעלי רמה קוגניטיבית ירודה כאפריקנים למשל, אלא לא היו שונים מהותית מאוכלוסיית סיציליה באותה תקופה.
וכך ניתקלנו בעם בעל פוטנציאל לוחם, וזכרון היסטורי של תקופת זוהר בימי הביניים. בנוסף, במחקרי ב-1982-1985 נתקלתי בממצא מפתיע, והוא שערבים מצטיינים יחסית ביכולת חלוקת קשב (שזו היכולת המוחית העילאית והמורכבת ביותר) ועלו תכופות ביכולת זאת על פועלים יהודים.
אלא שהמבנה החברתי והתרבותי במאות האחרונות מנע מהם למצות את הפוטנציאל המוחי הערבי הגדול. ערבים, בניגוד לאפריקנים, נימצאו גם בשנות ה-50 וה-60 כבעלי מנת משכל גבוהה מהממוצע.
וכך, אנו עומדים כאן מול עם מפותח יחסית, ובעל פוטנציאל עצום. כך למשל, הישגי תלמידים ערבים נוצרים בבחינות הבגרות בישראל גבוהים בהרבה מהישגי תלמידים יהודים (בעוד ערבים מוסלמים, הישגיהם נמוכים מהישגי יהודים), דבר המצביע על כך שרק מורשת חברתית-תרבותית מסויימת, היא שמנחשלת את הפוטנציאל הערבי הגדול.
במילים אחרות, היטעו אותנו לחשוב שמפעלינו יהיה קל, ושהערבים הם "פרימיטיביים" כאפריקנים (היכן שפלוגה של שכירי חרב בלגיים יכולה להניס חטיבה של שחורים), בעוד שלמעשה ניתקלנו בעם חזק, חכם, אמיץ וגדול.
האגדה הופרכה לראשונה במלחמת יום כיפור, דבר שגרם לטרוף מערכות ואובדן עשתונות בימי המלחמה הראשונים, ולאחר מכן, למחאה חברתית גדולה בישראל (שמוטי אשכנזי, גיבור מוצב "בודפשט" היה אחד מראשיה).
במחאה זו ניתן ביטוי לתחושה שהונו אותנו, אך תחושה זו לא היתה אז ממוקדת כלפי שורש ההונאה שאני מעלה כאן, הונאה שבוצעה אולי בכוונות תמימות וטהורות, אך הדבר אינו מוריד מעוצמתה.
הפרכה נוספת היתה בקרב על הרצועה בלבנון, בשנים 1982-2000 משם ברחנו למעשה, לאחר שניתקלנו בלוחמי גרילה ערבים מסוג חדש, יעיל, מסוכן, ונחוש מאד.
וכך הוא הדבר גם לגבי האינתיפאדה השנייה. הסתגרנו מאחורי גדר ההפרדה ועקרנו ישובים במגמה לעמם מעט את העוינות הערבית ולרצות את מדיניות ארה"ב במזרח התיכון מאז נוכחותה הקרובה בעירק, וניסיונה לקדם פרוגרמת דמוקרטיזציה כלל ערבית.
ספק אם החומה תעזור, מעבר לתחושה הפסיכולוגית של "מוגנות", והרי כבר הפיגוע בנתניה הוכיח זאת. הערבים מצידם, לאחר נסיגתנו מגוש קטיף, הפכו אותו לבסיס קדמי להרעשת אשקלון והנגב.
וספרו לנו אגדה נוספת, בהקשר לאגדה הראשונה, והיא אודות כמיהת כל היהודים במשך 1900 שנה לציון. אלא שאגדה זאת מתנפצת מול העובדה הפשוטה, שעד ראשית הציונות המדינית של הרצל ונורדאו בסוף המאה ה-19, לא נעשה כמעט דבר בנושא, אף על-פי שהיו אין ספור הזדמנויות.
ולא היה אלא טיפטוף מזערי במשך הדורות של יהודים לא"י, אותו הבליטה הציונות מאד כראיה מרכזית לכמיהה הפעלתנית של העם היהודי לא"י, ואולם הדבר משמש דווקא כראיה הפוכה, אודות אדישותו לנושא של רוב רובו של העם היהודי במשך השנים, עד תחילת הציונות המדינית.
למעשה, ניתן גם כך לראות את הדברים: הציונות תקעה אותנו במזרח התיכון במצב ללא מוצא וללא פתרון, מצב שרק ילך ויחריף (שכן הערבים הולכים ומתפתחים ויש להם פוטנציאל גבוה, כאמור). די לומר שאירן קרובה מאד ליכולת גרעינית, ואין כרגע דבר שיעצור אותה, בוודאי לא אומות העולם שהיו גיבורים על 21 מיליון עירקים עם נשק מיושן, אך לא נגד 70 מיליון אירנים עם ארץ רחבת ידיים ועשירה במשאבים, צבא מצוייד היטב ומאומן היטב, וטילי ק"ק בעלי היגוי מדוייק.
ולאחר שביזרו את תעשיית הגרעין שלהם, אין כיום דרך להכחידה באמצעות תקיפה אוירית (למה לא עשינו זאת לפני שנתיים כשעוד ניתן היה? שאלו את מופז, אך זהו עניין אחר).
ונקודה אחרונה, בעוד השחיתות, הנוכלות והרמאות פושות בחברה הישראלית, דבר שהורס כאן הרבה חלקות טובות, פוגע ויפגע בחוסן הצבאי שלנו, הרי שהערבי הפלשתיני כפרט הוא ישר כסרגל, דבר שרק יחזק את יכולתו בסכסוך.
