קץ השרונוקרטיה

הסתלקותו של שרון צפויה להביא מפץ גדול נוסף: קץ השרונוקרטיה.
המשטר השרונוקרטי חתר להיות משטר של מנהיג אחד ומפלגה אחת.
המאבק הנוכחי הוא על המשטר במדינת ישראל: האם יהיה זה משטר דמוקרטי, או שרונוקרטי.

שרונוקרטיה ודמוקרטיה אינן יכולות לדור בכפיפה אחת. על-רקע זה מוזר מאד תפקודה של התקשורת "הממלכתית" והאחרת, הממשיכה לסגוד למנהיג השוכב על ערש דווי ולטפח את מפלגתו, שאינה אלא בועה שהאוויר עומד להשתחרר ממנה.


המפץ שחולל שרון איננו פוליטי במובן המפלגתי הצר והמוכר של המלה. למי שטרם הבחין בכך, מדובר בניפוץ המשטר הדמוקרטי במדינת ישראל, ובמעבר לשיטת ממשל חדשה שאין לה אח ורע במדינות המתיימרות להיות דמוקרטיות. הגירוש הדורסני של 8000 יהודים מבתיהם רק בגלל היותם יהודים התבצע לקול מצהלותיהם של אבירי זכויות האדם (אלא אם כן מדובר ביהודים), ובגיבוי מלא של מערכות המשפט והתקשורת, שוויתרו על אמינותן והתייצבו כאיש אחד (כמעט) לשמאלו של השליט. הטרנספר האכזרי הדליק אומנם נורות אדומות אצל מי שחרד באמת לדמוקרטיה ולזכויות האדם, אבל לא אצל הנ"ל, שמחאו כף לתהליך שכל כולו הפיכת המשטר בישראל מדמוקרטיה לשרונוקרטיה.

המשטר השרונוקרטי חתר להיות משטר של מנהיג אחד (ומשפחתו, בכלא ומחוצה לו) ושל מפלגה אחת. החלילן מחוות השקמים יצר מהדורה ישראלית של אגדת העם הגרמנית על החלילן מהמלין. שם, לפני כ-700 שנים, הגיע נוכל לעיירה, הציג את עצמו כלוכד עכברושים, והציע את עצמו כפתרון לבעיות העיר. אנשי המלין, שסבלו ממכת העכברושים, התפתו להאמין לו. הנוכל חילל בחלילו, והעכברושים נמשכו לצליל החליל, יצאו ממאורותיהם והלכו בעקבותיו אל הנהר, ושם טבעו. מאוחר יותר היו אלה ילדי המלין שהתפתו לרקוד לצלילי הנוכל המחלל, הלכו בעקבותיו, וטבעו בנהר אף הם.

בישראל, שצעדה אחורה לצלילי מומחי התעמולה של "קדימה", לא רק ילדים רצים בעקבות החלילן. כאן כל מי שחיפשו מושב לאחוריהם יצאו ממחבואיהם ונהו אחרי השליט. ואותם מחבואים מצויים מימין ומשמאל, באקדמיה ובעסקים, בביטחון ובחוסר הביטחון. מכל עבר התקבצו כל מי שהציונות הייתה להם לזרא, שמצע מפלגתם מעניין אותם כשלג דאשתקד, שסיכוייהם להיבחר במפלגותיהם שאפו לאפס. כך הלך ונוצר לנגד עינינו מחנה הפליטים "קדימה", בצל הנחשול המאיים להטביע את המפעל הציוני.

המשטר השרונוקרטי חתר, כאמור, להיות משטר של מפלגה אחת. לפיכך, מעבר לפיתויים שהוצעו לנושאי הכלים מימין ומשמאל - אולמרט, רמון ודומיהם - ניסה המשטר החדש לעשות מעשה אנטי דמוקרטי נוסף: הרס המפלגות הקיימות. משטר דמוקרטי מתבסס על מפלגות המציגות מצעים ומועמדים לבוחרים הפוטנציאליים ומתחרות על אמונם. המשטר השרונוקרטי שאף למוטט את יתר המפלגות. עצם הקמתו שמטה את הקרקע מתחת למפלגת "שינוי". השתהותו של שמעון פרס במפלגת "העבודה" עד לפרישתו נועדה להביא לכך שבעקבותיו יגדל מספר הפורשים מ"העבודה", ולמעשה להביא לפילוגה. ומעל לכל, השארת נאמניו בתוך מרכז "הליכוד" ובין המתחרים על הנהגתו, כמוה כהנחת מטען שיופעל בדרך ובמועד הנוחים למשטר השרונוקרטי.

המשטר השרונוקרטי נהנה מטבע הדברים מתקשורת אומרת הן, ממערכת משפט המכשירה (כמעט) כל שרץ, ממערכת צבאית המיישרת קו עם השליט, ואיש אינו פוצה פה, מצפצף או מתפטר. במשטר השרונוקרטי מככבים החיים יבינים, האריה גולנים, הגבי גזיתים ויתר כלבי השמירה של "האתרוג" ושל השרונוקרטיה בתקשורת "הממלכתית", קושרים כתרים למי שפרשו מ"הליכוד" ומאיימים להורסו, וקוראים לנאמני "הליכוד" - "מורדים".

המאבק נגד הטרנספר - שנמכר לציבור הישראלי תחת השם המסחרי "הינתקות" - לא היה רק על גורלם יישובי גוש קטיף וצפון השומרון ו-8000 היהודים המתגוררים בהם והמיועדים לגירוש; לא רק על עתידם של יישובים אחרים, תחילה מעבר ל"קו הירוק" ובהמשך גם בתוכו; לא רק על מהותה של ישראל כמדינה ציונית-יהודית שתכלית קיומה הוא ריכוז עם ישראל בארץ ישראל, וגירוש יהודים מבתיהם בארצם הוא המסר השלילי ביותר לכל עולה פוטנציאלי. המאבק היה והינו על המשטר במדינת ישראל: האם יהיה זה משטר דמוקרטי, שבו אין מגרשים בני-אדם מבתיהם בגלל לאומיותם, או שיהיה זה משטר שרונוקרטי, שבו זכויות האדם הן משניות בהשוואה ל"ערכים" זרים ומוזרים, שאין להם ולא כלום עם דמוקרטיה.

המשטר השרונוקרטי גרר את ישראל לנקודת שפל חסרת תקדים וקירב אותה ל"חוות החיות" של אורוול. שרון נבחר כדי להילחם בטרור, אבל השתמש בקולות בוחריו כדי לבצע את מדיניות יריביו. בכך הוא פסל את עצמו מלהמשיך ולכהן כראש ממשלה. המאבק הנוכחי הוא על המשטר בישראל ועל עצם קיומה של מדינת ישראל כמדינה ציונית, יהודית ודמוקרטית. שרונוקרטיה ודמוקרטיה אינן יכולות לדור בכפיפה אחת.

קץ ההיסטוריה הפוליטית של אריאל שרון מבשר גם את קץ השרונוקרטיה. מדובר במשטר של אדם אחד ובמפלגה של אדם אחד, מפלגה שגם בראשות שרון עברה כבר את שיאה וצפויה הייתה להתחיל בירידה אחורה, קל וחומר כאשר נותרה ללא ראש. הסתלקותו של שרון צפויה להביא מפץ גדול נוסף: קץ השרונוקרטיה.

על-רקע זה מוזר מאד תפקודה של התקשורת "הממלכתית" והאחרת, הממשיכה לסגוד למנהיג השוכב על ערש דווי ולטפח את מפלגתו, שאינה אלא בועה שהאוויר עומד להשתחרר ממנה. אופן הדיווח על האיש וסוף דרכו גובל בפולחן האישיות - "דמות האב", גם כאשר מדובר ב"אב" שהיכה את "ילדיו"-אזרחיו וגירשם מן הבית - מזכירה את הפולחן עם מותו של יצחק רבין ותופעות הידועות ממשטרים אחרים. התפילות והצפיות לנס מצד חילונים גמורים ויריבי שרון עד לא מכבר הן פתטיות. ככל הנראה גם תופעת "ילדי הנרות" צפויה להיות ממוחזרת, וכמוה גם ה"מורשת", "מורשת שרון".