צריכים להלחם

רעיון חינוכי

(דברים כא, י): כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל-איְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ:

(מדרש תנחומא): כי תצא למלחמה על אויביך. מהו 'על אויביך'? אמר הקדוש ברוך הוא, צאו עליהם כאויבים. כשם שאינם מרחמים עליכם, כך אתם לא תרחמו עליהם. ראה מה הם אומרים, 'לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד' (תהלים פג ה). לפיכך צאו עליהם כאויבים.

(ילקוט שמעוני): משל לרועה שהיה רועה צאנו ביער; מצא גור אחד של זאב וחמל עליו והיה מיניקו מן העזים; בא בעל מלאכתו וראה אותו, אמר לו: 'הרוג אותו. לא תחוס עליו שלא יהא תקלה לצאן', ולא שמע אליו; כיון שגדל, היה רואה כבש והורגו גדי ואוכלו; אמר לו: 'לא אמרתי לך לא תחוס'?... וכן אתה מוצא... באחאב שחמל על בן הדד (מלכים א, כ-כב).

בפשט הכתובים מדובר על מלחמה נגד אויב חיצוני, שאותה יש לנהל על פי כללי המלחמה תוך ניטרול רגשות אנושיים טבעיים, כגון רחמים (על גור הזאבים). אלא שזו בדיוק הבעיה: כיצד ניתן לנטרל רגשות טבעיים כך שלא יפריעו לנו בניהול המלחמה?

(אור החיים): "אולי שרמז הכתוב מלחמת האדם עם יצרו, ובא להסיר מלבבו מורך, ואמר 'כי תצא למלחמה' הידועה שאין גדולה ממנה...". ממשיך בעל ה-'אור החיים' ומסביר שמלחמה נגד היצר היא קשה יותר מכל מלחמה נגד אויב חיצוני, באשר הנטיות הטבעיות שלנו תומכות בפיתויי היצר וכל כניעה לפיתוייו מגבירה את כוחו של היצר.

אבל מניין לנו שמדובר במלחמה הפנימית, נגד היצר, שקודמת למלחמה נגד אויב חיצוני?

(כלי יקר): "מכך שכתוב 'ונתנו', לשון יחיד, בעל כרחך אתה צריך לפרשו על היצר הרע".

כבשה אחת בין שבעים זאבים

הווייתו של עם ישראל היא הווייה מלחמתית; "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקב"ה מצילנו מידם" (מתוך הגדה של פסח).

(תנחומא): "אמרו ישראל, רבונו של עולם, עד מתי יהיו עומדין עלינו (לכלותנו)? שנאמר, 'אֱלֹקִים זֵדִים קָמוּ עָלַי וַעֲדַת עָרִיצִים בִּקְשׁוּ נַפְשִׁי...' (תהלים פו יד). אמר להם: לא עליכם בלבד קמו, אלא אף עלי, שנאמר, 'יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי-אֶרֶץ וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ-יָחַד עַל-ה' וְעַל-מְשִׁיחוֹ' (שם ב ב), אלא ראו היאך שונאים. לכך כתיב, 'כי תצא למלחמה על אויבך'". כלומר, כדי להנצל מן הקמים עלינו לכלותנו צריכים להיות מודעים לשנאתם המובנית ולזכור כי הם שונאים את ה' ותוקפים אותנו באשר אנו, בעיניהם, נציגיו עלי אדמות.

(ילקוט שמעוני [בתרגום חופשי]): "אמר אחד לפני ר' עקיבא: ולא חצופה הכבשה הרועה בין שבעים זאבים?! אמר לו ר"ע: בכוחו של הרועה היא רועה, אילמלא כוחו של הרועה - לא הייתה יכולה לשרוד בין שבעים זאבים; הוא מציל אותה מכולם.

(כלי יקר): כשאמר 'כי תצא למלחמה על אויביך' לשון רבים, ודאי כלל בזה שני מיני אויבים, הן אויב חיצוני הן אויב פנימי המקטרג (ומונע מאיתנו את הנצחון במלחמה) בשעת סכנה... וזה ודאי היצר הרע; שאם אין יצרו נתון בידו תחילה (ואינו שולט ברגשותיו) - אינו יכול לנצח אויב חיצוני זה, כל זמן שהוא מלוכלך בחטא; ע"כ הוצרך לפרש על אויביך כנגד אויביך כי המלחמה שעם היצה"ר אינה באה מלמעלה, כי אם האדם צריך להיות המתחיל וה' יגמור על ידו; זהו שאמר "סוף שה' אלהיך נותנו בידך". 'סוף', היינו אחר כל המעשים שתעשה מעניני נצוח ותחבולות נגד יצרך - וה' ישלח עזרו לסוף.

וממשיך הכלי יקר: "אבל בסתם מלחמה, הדבר בהפך; כי קודם אשר הכינות לבך לצאת למלחמה - כבר נלחמו עמו מן השמים ואתה הגומר כדי שתקרא על שמך". כלומר, לאחר שמנצחים את הנטיות הטבעיות, את היצר הרע, ומנהלים את המלחמה מתוך מודעות נכונה שמדובר בשנאה (שלהם כלפינו) חסרת פשר וגבולות - זוכים לנצחון כי ה' עימנו.

"סוף מעשה - במחשבה תחילה"

רוב ככל מעשי האדם מונעים ע"י רגש כזה או אחר. ולכאורה, אין שום רגש יותר נאצל מרחמנות; תכונה זו מצויה בירושה אצל כל יהודי והיא נחשבת, בצדק, לתכונה חיובית ביותר. אלא שאפילו תכונה חיובית זו, כמו כל תכונה נפשית אחרת, צריכה להיות מוגבלת ומנותבת על ידי השכל הישר כדי שלא תהפוך לרועץ לבעליה ו/או לסובבים אותו.

ימים אלו, ימי חודש אלול, מגשרים בין תשעה באב לבין צום גדליה (למחרת ראש השנה). בתשעה באב חרב בית המקדש, כידוע. לאחר חורבן בית ראשון, נותרו בארץ יהודים רבים עליהם הפקיד מלך בבל את גדליה בן אחיקם להיות מושל בארץ. יוחנן בן קרח, אחד מקציני הצבא ששרדו, גילה לו כי ישמעאל בן נתניה זומם לחסל אותו בשליחות מלך עמון והציע לבצע "סיכול ממוקד". גדליה דחה אותו על הסף באומרו: "שקר אתה דובר אל ישמעאל". כמה ימים אחר כך נרצח גדליה בידי ישמעאל.

בית שני, גם הוא חרב בתשעה באב (כ-490 שנה אחר כך). קדמו לכך תופעות חברתיות קשות אשר באחת מהן נתמקד כאן: בגלל קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים; מישהו עשה סעודה ושלח הזמנה לקמצא ידידו. הדוור התבלבל ומסר את ההזמנה לבר קמצא, שהיה שנוא על בעל המסיבה. בעיצומה של המסיבה מגלה המזמין כי שנוא נפשו מתארח אצלו. הוא אינו מתבלבל ודורש מבר קמצא לעזוב את המקום. בר קמצא מבקש שלא יעליבו אותו ומציע לשלם דמי המזון שיצרוך בסעודה. בעל הבית מסרב. אשלם לך 50% מכל ההוצאות, התחנן בר קמצא. לא! התעקש הגביר. 100% אשלם לך, את כל ההוצאות אכסה. לא!!! אחז בידו וליווה אותו החוצה...

הלך אל השליט הרומאי והלשין כי היהודים מרדו בו. איך אדע שזה נכון? שאל הרומאי. שְלַח בהמה לקרבן ותראה אם יקריבו אותה. שלח בידו עגל לקרבן. בדרך, הטיל מום קטן בעגל. כזה שאצלנו נחשב מום ואצל הגויים לא נחשב מום. רצו להקריב את העגל, למרות המום, כדי לא להסתכסך עם המלך; אמר להם ר' זכריה בן אבקולס: יש פה תקדים מסוכן כי 'יאמרו, בעלי מומים קרבים למזבח'. אז נהרוג את השליח כדי שלא ילשין. אמר להם: זה תקדים עוד יותר מסוכן כי 'יאמרו, מטיל מום בקדשים - דינו מוות'. החזיר את העגל לקיסר והקיסר פתח במלחמה על ירושלים.

לקחת אחריות

(מסילת ישרים, כ' [בעריכה קלה]): והנה מה שצריך להבין הוא, כי אין לדון דברי החסידות על מראיהן הראשון, אלא צריך לעיין ולהתבונן עד היכן תולדות המעשה מגיעות; כי לפעמים המעשה בעצמו ייראה טוב, ולפי שהתולדות רעות - יתחייב להניחו; ואם יעשה אותו - יהיה חוטא ולא חסיד.

הנה מעשה גדליה בן אחיקם (ירמיהו מ') גלוי לעינינו שמפני רוב חסידותו שלא לדון את ישמעאל לכף חובה או שלא לקבל לשון הרע אמר ליוחנן בן קרח: "שקר אתה דובר אל ישמעאל", ומה גרם? גרם שמת הוא ונפזרו ישראל וכבה גחלתם הנשארה. וכבר יחס הכתוב אליו הריגת אנשים אשר נהרגו כאילו הרגם הוא, וכמאמרם ז"ל (נדה ס"א) על פסוק "את כל פגרי האנשים אשר הכה ביד גדליהו" (ירמיהו מ"א). והבית השני גם הוא חרב על ידי חסידות כזה אשר לא נשקל במשקל צדק, במעשה דבר קמצא. (גיטין נ"ו) אמרו: "סבור רבנן לקרביה אמר להם רבי זכריה בן אבקולס יאמרו בעלי מומין קרבין לגבי מזבח; סבור למקטליה (לשליח) אמר להם רבי זכריה בן אבקולס יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג". בין כך ובין כך הלך אותו רשע והלשין את ישראל, בא הקיסר והחריב ירושלים. והוא מה שאמר רבי יוחנן על זה: "ענותנותו של רבי זכריה החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגלתנו לבין האומות". הרי לך שאין לדון בחסידות המעשה באשר הוא שם לבד, אך צריך לפנות כה וכה לכל הצדדין שיוכל שכל האדם לראות, עד שידון באמת איזה יכשר יותר העשיה או הפרישה.

לרחם על האויב במקום להכות בו עד חרמה, זו תוצאה של רחמנות טבעית שלילית. על זה אומרים חז"ל: ר' שמעון בן לקיש אומר: כל מי שנעשה רחמן במקום (שצריך להיות) אכזרי - סוף שנעשה אכזרי במקום (שעליו להיות) רחמן (קהלת רבה, ז'). שהרי הרחמנות על אכזרים מסתירה בתוכה התאכזרות לרחמנים עצמם שהאכזרים עלולים לפגוע בהם.

כשנמצאים במלחמה, חייבים לנהוג עם האויב באותה מדת אכזריות שהוא נוהג כלפינו ואף יותר. זו הדרך היחידה להרתיע אותו או להכריע אותו אם ההרתעה לא הספיקה.

ושתהיה לכולנו שנה טובה ומתוקה.

________
נסים ישעיהו, תנועת 'אור ישראל'