אתמול בבוקר היומן שלי היה עמוס, אולם בשעה 10 בבוקר פתחתי את הטלוויזיה על-מנת להתעדכן בנעשה בעמונה, ובשעה 10 וחצי הכול השתנה. היום אני יודע שלא רק סדר היום שלי השתנה אתמול, אלא שגם אני השתנתי, לכל החיים כנראה.
ראשית, למען הגילוי הנאות, ויותר מכך על-מנת לחדד את הדברים שאני עומד לספר כאן, אני רוצה לספר שאני שמאלני בדיעותי, ויש שיגידו אפילו מאוד. אני בעד מדינה פלשתינית, בעד פינוי מסיבי של התנחלויות, על-מנת לתת לפלשתינים את האפשרות להקים מדינה, אני אפילו בעד פינוי אריאל וחלוקת ירושלים.
כמו כל השמאלנים, אני חש שהמתנחלים גוזלים ממני תקציבים ושהם "קוץ באליה", ושבלעדיהם היה לנו כאן הרבה יותר טוב. וכך, בדיעה כזו, פתחתי אתמול את הטלוויזיה וראיתי איך הורסים לי, בטיפשות, בשנאת חינם, ובאלימות לא צודקת וחסרת שליטה את המדינה.
אני, השמאלני, ראיתי איך שוב המתנחלים מערימים עלינו. הם נתנו לאלפי ילדים ונערים ונערות להתמקם בבתים הריקים ושוב יהיה צורך לדחות את הפינוי למועד אחר. מאות ילדים ונערים אכלסו בצפיפות את הבתים, ומסביב מתגודדים עוד אלפי נערים ונערות, שיעשו כל שבכוחם למנוע מכוחות הביטחון אפילו להתקרב לבתים. אין ספק, אמרתי לעצמי, העסק הזה אבוד, המתנחלים ניצחו שוב.
אבל רגע, מה קורה פה? אני רואה שכוחות הביטחון פורצים קדימה ללא התראה, ואני צופה לסירוגין בכל הרשתות 2,1,10. הכוחות, מוגנים מכף רגל ועד ראש, פורצים לעבר המון הנערים. עוצמת ההתקפה של הכוחות לא היתה מביישת שום רודן באזור, ואפילו לא בדרום אמריקה.
האלות היו מונפות כבר למין ההתחלה, ללא שום התראה והסוסים מיד אחריהן והדם החל להישפך. צער מפתיע על "המתנחלים המנוולים" הללו החל להתגנב ללבי, ובאותו הזמן ממש אני רואה את מטר האבנים. בהתחלה האבנים קטנות ולאחר מכן הן גדלות. ככל שהשנאה מתגברת, כך האבנים הולכות וגדלות.
רגע אחד אני מקלל מתנחל ובשני אני מקלל שוטר. וזה קשה לי מאוד, יש לי אח שוטר ואינני יודע אם הוא שם או לא, מי יודע, אולי הטילו עליו משימה?
ילד מוכה בעוצמה ואבן רודפת שוטר. עוברות 30 דקות והלב לא מאפשר לי לשתוק, אני מזיל דמעה. מקלל מתנחלים ומקלל שוטרים לרגע בוכה על ילד, לרגע בוכה על שוטר במצב קשה.
הנה, אני אומר בליבי, עוד רגע קט והכול ייעצר. בודאי מישהו שם למעלה צופה במחזה ויעצור את הכול. ייתן הוראה לסגת ולא להמשיך. הרי לא יתכן שעל כבוד (מי ינצח) ימשיכו פה להרוג אחד את השני. וברור לי לחלוטין שהכוחות המאורגנים יעצרו וינסו טקטיקה אחרת, ואולי אפילו יוותרו ויתנו למתנחלים לנצח, כי ניצחון קטן כזה הרי לא ישנה שום דבר באמת.
ועוברות עוד 10 דקות ומדווחים על עוד עשרות פצועים, ואין איש עוצר. והנה עוד ילד עם דם והנה עוד שוטר מושפל. ולבי אומר לי, צעק, ואני צועק. אני לבד בבית ומרגיש חופשי לצעוק בקול רם, לקלל וגם להזיל דמעה.
במשפחה שלי יש את כל הספקטרום הפוליטי והדתי, אימי דתייה, אבי חילוני, אחותי חרדית, אחי שוטר ומאמין, ואני כופר גדול. במשפחתי יש שמאל מובהק וימין מובהק. הרגשתי שאחי מכה באחותי, הרגשתי שאני מכה את אחי והרגשתי שאבי ואמי רבים ביניהם ואין מי שיעצור, עד שהכול מתפרק לחתיכות ורואים הרבה דם.
אני מבין את השוטרים. לפנים הייתי מפקד במשמר האזרחי ואני קצין מילואים בצה"ל. כשאומרים לי לפנות אני מפנה, כשמרביצים לי אני מחזיר - המשימה מעל לכל, וגם הזעם והעלבון מוסיפים. אין לי ספק, החייל או השוטר עושים את עבודתם. המפקדים צריכים להוביל, להעריך ולסגת, או לשעוט קדימה לפי המצב. והמצב לא משתנה.
שעות אני יושב מול המסך ולא מוצא מנוחה. את כל הפגישות כבר ביטלתי ויש לי זמן. המראות לא חדלים, עוד אבן ועוד אלות, עוד פצוע ועוד פצועה, ואין מי שיעצור או יעזור, טירוף.
השעות עוברות ואני נמשך למסך כאילו אין עבודה, ואין מטלות ורואה את כל התוכניות. 5 עם רשף, 6 עם עודד, ערוץ 1, ערוץ 2, ערוץ 10 כל הזמן.
ולאט לאט אני מתחיל לראות את הזיוף. לא כולם מראים את התמונה כפי שהיא, וברוב הזמן מציגים את כוחות הביטחון כטלית של תכלת, ואת המתנחלים כולם כקיצוניים נוסח כהנא. מראיינים שוטר ולידו פנאט ולאט לאט אני מבין איך זה עובד. מנקים מאשמה את המפקדים עם משפטים כמו: "הכוח שהופעל היה הנגזרת של האלימות שהופעלה...", כך המפכ"ל, הוא צודק הופעל כוח, טיפה של שכל לא היתה שם.
ושר הביטחון שיחד איתו הזלתי דמעה ביאיר לפיד, כשהרגשתי שאני והוא ממש אחים, אומר: "איפה היו ההורים של הילדים האלה...". ואני אומר בליבי שהוא "ממש צודק", ילדים פרועים בלי הורים "צריך לחסל".
אלוהים אדירים הרי אסור היה להתחיל כפי שהתחילו. כאשר רואים אלפי ילדים ונערים ממול פשוט מחפשים דרכים אחרות. ילדים ונערים בלי הכוונה הם חסרי אחריות, אנחנו יודעים את זה, ואם רק כדי להראות שאנחנו יותר חזקים נקרע אותם לגזרים, אין שום סיבה שנצפה מהם לשבת בשקט.
כשהייתי בכיתה ד' רבתי מריבה קשה (אינני זוכר על מה) עם אחד מחברי לכיתה, זה היה בשדה מחוץ לבית הספר. אני הרמתי אשכולית רקובה וזרקתי עליו והוא בעלבונו תפס את האבן הראשונה שמצא וזרק עלי. האבן היתה יותר דומה לסלע ולמזלי לא נפגעתי. אני מספר את זה, כי יש לי הרגשה ששר הביטחון לא מבין עם מי יש לו עסק. ילדים ונערים הם לפעמים חסרי אחריות, ולא תמיד הם מבינים את התוצאות של המעשים שלהם ובגלל זה, מלכתחילה, לא נכנסים איתם לעימות. במיוחד כשאין לידם מבוגר.
המתנחלים מערימים על המדינה כבר הרבה זמן, נכון. אבל, וזה אבל גדול מאד, לפעמים צריך להיות חכם ולא צודק. אפשר לפעול בחוכמה ולהערים עליהם לפעמים. לבוא באישון לילה ולהרוס בתים ריקים זה יותר קל.
ההינתקות היתה מחזה קורע לב, אבל היה בה גם המון שמחה, סוף סוף יוצאים מעזה, מפנים את אחינו למען עתיד טוב יותר. מתנתקים ממיליון וחצי ערבים. אנחנו פה והם שם. לא נצטרך יותר לשלוח חיילים לתוך המקום הארור הזה, ו"תלך לעזה" ישוב להיות הגידוף החביב עלי, בלי שום כפל משמעות.
וכאן? על מה אנחנו נלחמים בינינו? על מה? שמישהו יסביר לי בבקשה, כי למרות כל ההסברים... בג"צ, אי חוקיות וכו', אני פשוט לא מבין. בשביל 9 בתים ריקים הורסים פה את הרקמה העדינה של החיים.
החזק יודע לוותר לפעמים, כך אנחנו(השמאלנים החילוניים שהם הרוב היום במדינה) היינו צריכים לנהוג, הרי בסוף ננצח ונקבע את גבולות המדינה כרצוננו. דבר אחד אנחנו צריכים לזכור, שהמדינה לא שייכת רק לנו. אם אנחנו מוכנים לעשות שלום עם אויבים, כדאי שנדע לשכנע גם את אחינו בצדקת דרכנו.
