מי שעוקב אחרי מדיניות ההפרטה של הממשלה הנוכחית וגם קודמותיה, ובוחן את הנושא בדרך בלתי תלויה, שם לב לכך שהפרטת החברות הממשלתיות וגופים כלכליים המוחזקים על-ידי הממשלה, מתקדמת בצעדי צב, אם בכלל.
למעשה, מתרחשים דברים סתמיים בתחום זה. ובעצם, לא קורה משהו משמעותי, למעט הרבה ישיבות והפרחת סיסמאות במסיבות עיתונאים או הצהרות לציבור.
הרבה רעש תקשורתי ודיבורים, מנגד - זועק מחדל אי העשייה. היה כבר מי שעשה פרפרזה ואמר: "הרבה כלבים נובחים בחוץ, מעט אוהדים אינם נושכים בפנים, ושיירת ההפרטה אינה עוברת".
הבה ונבחן את העובדות לאשורן:
המדינה כיום היא בעלת עניין ב-102 חברות ממשלתיות, בהן:
28 חברות עסקיות בשליטה מלאה;
43 חברות לא עסקיות בשליטה מלאה;
13 חברות-בנות עסקיות;
3 חברות עסקיות מעורבות ו-15 חברות מעורבות לא-עסקיות.
זירוז הפרטת החברות הממשלתיות בדרך של הנפקה בבורסה בארץ או בחו"ל, היה מאפשר לממשלה הקורסת מבחינה כלכלית, לגייס כשלושה מיליארד שקל למימון הגירעון התקציבי.
פעולה מעין זו היתה יכולה למנוע נטל מיסים נוסף על כתפי הציבור הכורע, ובמקביל להגדיל את תקציבי הרווחה והבטחון המכווצים בכורח הנסיבות.
המוכרת היא מדינת ישראל. על המדף מונחות חברות, חלקן אטרקטיביות וקורצות לקונים, וחלקן איבדו מזמן את המוניטין שלהן.
מבחינתה של הממשלה אין זה משנה אם מדובר בחברה מרוויחה כמו בנק לאומי, או חברה מפסידה כמו אל-על, מאחר שבפועל, לא נמכרות בכלל חברות.
הרבה מהומה על לא מאומה.
כיום, לאחר פרוץ משבר האינתיפאדה ולאחר אירועי 11 בספטמבר, הסיבה לחוסר הקונים נמדדת עתה בעיקר בשני מישורים עיקריים:
המישור הכלכלי המקומי
במישור זה קיים מיעוט של קונים פוטנציאלים, בעלי יכולת פיננסית מתאימה, ויכולת לעמוד בדרישות הרגולטורים מבחינת גרעין שליטה או אי שליטה - על-פי מידת החיוניות לבטחון המדינה. והאפשרויות רק הולכות ומצטמצמות נוכח המשבר הכלכלי המקומי והעולמי.
על קונים מחו"ל אין מה לדבר בתקופה זו, ובודאי קשה למכור נכסים אשר בהם גרעין השליטה מוגדר ונשלט עדיין על-ידי הממשלה.
המישור הפוליטי
למרות שכמו בכל מדינה בעולם, מתנופפים יעדיה ודגליה של ישראל דגל אחד - ההפרטה, נותר מבויש. מילים כמו הפרטה וגלובליזציה, המבטאות שוק חופשי ויעיל, הופכות לעיתים בישראל לשם נרדף למכירת חיסול של נכסי המדינה והציבור.
כוחות פוליטיים ואינטרסנטיים, וכוחות כלכליים המונעים פוליטית משמשים בעת ובעונה אחת בערבוביה בכל סוגיית הפרטה לרוב עם מצב של ניגוד אינטרסים.
המציאות העגומה מלמדת שאין קו אחד מנחה, הכל לפי העניין הפרטי. האם בהפרטת חברה זו נהיה בעד או נגד. אל-על וסוגיית השבת הנה אחת הדוגמאות הבולטות להתערבות פוליטית במהלכים עסקיים, כאשר החברה מפסידה נתח שוק, וכספים רבים עקב האילוץ של הרגולטור.
התוצאות של מאבקי הכוח הפוליטיים והשליטה הכלכלית הביאו בפועל למקרים בהם מונופול ממשלתי, נמכר בזול והפך למונופול פרטי. בעלי המניות שהם ציבור הצרכנים, מוצא עצמו מדולל מנכסיו, כשחברות פרטיות גורפות הון עתק על חשבונו. ובעצם, הון שנעשק מכיסו.
נוצר מצב אנורמלי, אשר בו סוגיית ההפרטה פשטה רגל בהגדרת מטרותיה העיקריות שהן תחרות נוסח שוק חופשי - והפכה לכלי שרת של טייקונים השולטים בשוק ההון.
הפרטת תשתיות לאומיות
סוגיית ההפרטה מקבלת אור שונה, כאשר אנו דנים בהפרטת תשתיות לאומיות כמו קרקעות המדינה, חברות תשתית כמו חברת החשמל, הרכבת נמלי ים ואוויר או חברת התעופה הלאומית. אלו מהווים בראש וראשונה נכס לאומי ביטחוני ואסטרטגי. ולכן, השאלה של אופטימיזציה כלכלית אינה אמורה להיות הגורם המוביל והמכריע בשיקולים, אלא אינטרס המדינה לשלוט בנכסים אשר אין ערוך לחשיבותם הלאומית-ביטחונית.
כדוגמא, ניקח את חברת בזק - חברת התקשורת הלאומית שהינה בעלת חשיבות ביטחונית ממדרגה ראשונה. הפרטתה של החברה נמנעה ברגע האחרון, בגלל בעיות שנוצרו סביב סוגיית קרקעות החברה, ומניית הזהב שדרשה מערכת הביטחון.
מאוחר יותר התברר שהיתה בעיה חמורה עוד יותר: איש העסקים הישראלי גד זאבי, בשיתוף עם גורמים זרים, איל הון יהודי רוסי השנוי במחלקות מיכאל צ'רנוי, ניסו לרכוש נתח משמעותי של החברה (19.6 אחוז) מתוך כוונה להשתלט על תשתית התקשורת של מדינת ישראל מאוחר יותר. נגד השנים הוגש כתב אישום פלילי בנושא של הלבנת הון והעסקה בוטלה.
תנאים להצלחת או כשלון ההפרטה
חברות שעוברות הפרטה, עוברות שינויים ארגוניים מהפכניים שלא עומדים תמיד במבחן המציאות. לו החברות היו נשענות על יסודות כלכליים, מקצועיים וארגוניים איתנים, לא היתה נכשלת ההפרטה, או לחילופין, לממשלה לא היה אינטרס להפריטה.
אחד התנאים להצלחת הפרטה, נעוץ ביכולתה של המדינה לערוך שינויים מבניים מקדימים בחברה עצמה טרם הפרטתה, וכמו כן שינויים בענף בו פועלת החברה. גורם נוסף לכשלון, נובע מהתנגדות חריפה של הנהלות עובדים וועדים, שאינה מאפשרת את המהלך, בחלקו או בשלמותו.
טענות נציגי העובדים כמו למשל בהפרטת כי"ל, ממ"ן, ושקם, היו כי תנאי העובדים הורעו משמעותית לאחר ההפרטה כשעברו לחוזים אישיים. גם היקף המניות שהוקצו לעובדים היה קטן ולא אטרקטיבי. ברוב המקרים הן נמכרו במהירות למימון צריכתם השוטפת הפרטית.
אם המדינה לא תשכיל להעביר את העובדים לצידה, הרי שסיכויי ההפרטה יורדים בצורה משמעותית.
בעבר, ניסה יו"ר אגף העבודה בהתאחדות התעשיינים, עו"ד יוסי גטניו, להסדיר בחוק את תנאי ההפרטה, ולעגן את זכויות העובדים. אולם עד היום לא חוקק חוק המסדיר את מערכת זכויות העובדים בין הממשלה, המעסיקים החדשים והעובדים עצמם, על-מנת לקבוע כללי משחק מוסכמים מראש בנושא ההפרטה.
תנאי נוסף להצלחת הפרטה הוא הבטחת והכשרת תנאים סביבתיים תומכים.
לעיתים, די בהצהרות על כוונת הפרטה, על-מנת שקברניטי החברה "יילחצו" ויפעילו תכניות התייעלות כאלו או אחרות, מה שגורם למעין "מיני הפרטה" פנימית...
נתייחס לחברת התעופה הלאומית אל על כמשל. מבחינת חברה המועמדת להפרטה, היא מהווה דוגמא הנמשכת על פני למעלה מ-10 שנים של הצהרות להפרטה, ללא תוצאות, ובעצם הפרטה כושלת.
לא מכבר גובשה הצעה נוספת וחדשה, על-ידי משרד התחבורה ורשות החברות הממשלתיות: להפריט 100% ממניות המוביל הלאומי, ולא רק 49% כפי שהוחלט בזמן ממשלת נתניהו.
והנה לפנינו שינוי מגמה מהותי, שיכולות להיות לו השלכות מרחיקות לכת בתחום תפישת קונספט ההפרטה של חברות בעלי אופי ביטחוני.
מבחינה ביצועית של המדינה, אנו רואים את בניית השינוי המבנה הענפי לו נחשפת החברה הלאומית בימים אלו. פתיחת הקווים המונופוליסטיים או קו הדגל לניו-יורק לתחרות בין יתר חברות התעופה הישראליות, שהגיעה לטונים משפטיים גבוהים, מעידה על שינוי אסטרטגי מהותי במדיניות "השמיים המפוקחים" של מדינת ישראל.
אם נתייחס לשינוים חיצוניים ובמיוחד למבנה הענפי, הרי שכאן רואים כיצד המדינה בונה מערך תשתיתי ענפי שונה על פני זמן.
המדינה רוצה לחלק את עוגת שוק התעופה בין אל-על, ארקיע וישראייר, על-ידי חלוקת זכויות הטיס בצורה מבוקרת כשלב ראשון. פעולות אלו יוציאו את השוק ממבנה מונופוליסטי לתחרות חופשית.
הענקת זכויות טיס לחברות נוספות, תשמוט את הבלעדיות של אל-על, ותאלץ אותה להפוך לחברה בשוק תחרותי מלא.
כצפוי, אל-על נעמדה על שתי רגליה האחוריות, כאשר הבינה וזיהתה את התפנית ההרסנית מבחינתה לגבי חלוקת זכויות הטיס בין מובילים נוספים (מובילים - הכינוי לחברות תעופה בעגה המקצועית, ד.ז). אל-על החלה להילחם, איפוא, בשצף קצף על שמירת הזכויות הבלעדיות שלה כמוביל הלאומי.
אחד הטיעונים שהועלו בזכות הפרטתה, הרי שעיקרם התבססו על קשיי התחרות של אל-על, שאינה רשאית לטוס בשבת, בו בזמן שעל ארקיע ו-ישראייר לא חלים הגבלים עסקיים הנובעים ממשאלות והסכמים קואליציוניים.
גם מגבלה זו הצליחה אל-על לעקוף חלקית באמצעות חברת-הבת סאנדור שטסה בשבת, מתוך מטרה של מיזעור ההפסדים כלכליים, ונתח שוק בגין אי הטיסות בערבי חג ושבת (כמעט מאה ימי עבודה בשנה...).
בכך ניסתה אל-על למזער את נזקי הקואליציה, וליהנות משני העולמות: גם לטוס בשבת וגם לקבל פיצוי על אי טיסה בשבת. לכן, אין ביסוס מלא לטענה כי הפרטת החברה תסייע לה להתחרות ביתר יעילות בענף כתוצאה מהסרת המגבלה על טיסות בשבת.
המקטרגים נגד אל-על גם הביאו את טיעון נטל הביטחון, והערבויות לקניית המטוסים שנתנה הממשלה לחברה לצורך הצטיידותה בעבר, עול כלכלי שאינו אמור ליפול על כתפי כל אוכלוסיית המדינה.
אל-על לא הצטיינה בניהול כלכלי יעיל ובמבנה ארגוני ראוי לחיקוי, גם לאחר תקופת המפרק הזמני שהיה "חתום קבע" שנים רבות, וזאת בעיקר עקב פוליטיזציה של המינויים הבכירים בחברה. נוסיף לכך את העוולה ההיסטורית של מנהלי החברה בעבר, שעברו על החוק באי הפקדת כספי הפיצויים של עובדי החברה הנאמדים היום במאות מיליוני דולרים.
התחייבות להפקדת כספים אלו לפני תחילת תהליך הפרטה, הוא תנאי הכרחי במקרה פרטי זה, ובעצם הופך את החברה ללא אטרקטיבית מבחינה כלכלית. ונוסיף גם את העובדה שגם ארגון העובדים לא הצטיין אף פעם בסולידריות כךפי כלל עובדי החברה, אלא פעל תמיד לטובת הקבוצות החזקות שבין העובדים, והודיע כי עד אשר לא יוסדרו ויעוגנו זכויות העובדים במלואן, אין סיכוי שההפרטה תקבל את אישור העובדים.
דווקא לאחר אירועי ספטמבר 2001, ולהבדיל, אירועי פרשת אנרון, וורדקום וחברות נוספות, מומלץ לנהוג בזהירות ולהתפכח מחלום ההפרטה הגורפת.
לממשלות יש עדיין תפקידי פיקוח שליטה ובקרה מרכזיים בשווקים מסוימים, ולא הכל צריך להעביר לידיים פרטיות שמרוויחות בגדול, כשהמדינה והציבור עומדים מול חברות עושקות, כשהוא נקי מנכסיו.
אלמלא הסיוע הפדרלי שניתן לחברות ביטוח ותעופה פרטיות בארה"ב, השבר הכלכלי-לאומי היה גדול בהרבה. לכן, לא צריך להפריט כרגע את אל על, הבנקים או את חברת החשמל.
חייבים להכשיר את הקרקע הכלכלית, המבנה הענפי ושינויים מבניים ארגוניים פנימיים וחיצוניים, עד שיתאימו לחלום של כלכלת שוק חופשי אמיתי.
כל הנתונים הללו מראים, שאם המדינה החליטה על הפרטה ולא רק בחברת אל על, הרי שהדרך לביצוע תהיה רצופה מגה מוקשים.
הגיעה השעה שממשלת ישראל תחליט להשקיע מאמצים ומשאבים כדי שהפרטה אחת תצא לפועל ותסמל את בוא אביב ההפרטות.
מחד, אל על מתאימה להיות "שפן הניסיונות", אם ההפרטה תעשה כנדרש ההצלה מובטחת. מאידך, אם לא תצא ההפרטה לפועל, אולי יהיה צריך להפריט את המפריטים...
