הפרשה החלה ב-1999. אגודת ספורט בית"ר ירושלים נקלעה לקשיים כספיים כבדים ביותר. הנושים לחצו, החובות הלכו ותפחו. האגודה נאלצה למכור נכסים - מגרשים שהחזיקה באתר בית וגן. תמורת המגרשים קיבלה העמותה 27 מיליון ש"ח.

ההחלטה למכור את הנכסים התקבלה לאחר ישיבה סוערת שקיימה עמותת אגודת הספורט של בית"ר ירושלים ביום 12.8.99. ח"כ ראובן ריבלין, שכיהן אז בתפקיד יו"ר העמותה, ניהל את הדיון. בפתח הדיון הכריז: "בהמשך לישיבה האחרונה של האגודה, אשר בה נתקבלה ההחלטה העקרונית, לפיה העמותה תומכת במכירת מגרשי בית"ר, כדי לשקם את מצבה הכלכלי של העמותה ולאפשר לה להמשיך ולהתקיים, אנחנו מתכנסים היום כדי לאשר או לדחות את המכירה, כפי שיציג אותה עו"ד [ניסים, י.י.] אבולוף".

במהלך הדיון דובר על תמורה בסך 6.5 מיליון דולר ועוד 10% מהרווחים על מכירת דירות שייבנו מעבר ל-500 דירות שייבנו. כמו כן, סוכם על קבלת התמורה באופן מיידי - כדי שכספים אלה ישמשו להחזר חובות מוכחים מצד נושים.

בסופה של הישיבה סיכם ריבלין: "להערכתי, התברר לנו בצורה ברורה ביותר, מבלי להיכנס לניתוח הסיבות, שאין לבית"ר כל יכולת להמשיך ולהתקיים בליגת העל של הכדורגל הישראלי אם לא תמכור את זכויותיה בבית וגן. אני ממליץ בפני חברי העמותה, בתוקף הנסיבות, כאשר נכס כלכלי שעמד מאחורינו לא יעמוד עוד, אני ממליץ לחברי העמותה לאשר את מכירת המגרשים ובלבד שכל דבר יעשה בהתאם ליכולתה הכלכלית של העמותה".

ואכן, נחתם הסכם למכירת המגרשים לקבוצת משקיעים, הכוללת חברה ציבורית של ששון שם טוב (25%), מאיר וששון לוי מארה"ב (50%) ומאיר פניג'ל (25%). העברת הכספים בוצעה מיידית. מנהל מקרקעי ישראל דאז, עו"ד אבי דרכסלר, נתן את הסכמתו להעברת הזכויות במגרשים, בכפוף לתנאים שהועמדו. הכסף הועבר לחשבונה של העמותה, וממנה אמור היה כל הכסף לעבור לנושים שעמדו בתור.

ח"כ ריבלין, שכיהן בזמנו כיושב-ראש עמותת בית"ר ירושלים, שבכספה נעשתה המעילה, אמר כי הוא שומע היום לראשונה על שנעשה בכספים ועל כך שמיליוני שקלים נלקחו על-ידי משה דדש. מנהל לשכתו של ריבלין מסר בשמו, כי הוא "לא ידע שיש כאן איזה ספין ושמישהו מתכנן כך שהכספים ילכו לגורם אחר... זה לא הובא לידיעתו כיושב-ראש העמותה, נמסר בשמו, ואם הדברים נכונים, הם חמורים".

ח"כ ריבלין ביקש עוד להבהיר, כי הוא הפסיק את כהונתו כיושב-ראש בית"ר זמן קצר לאחר מכירת הנכסים, ולאחר שהעמותה מכרה את זכיותיה במגרשים והפכה למעשה ל"חברת נדל"ן". הוא ציין, כי הוא התפטר בתפקידו בעמותה בין לבין – ובמרס 2000, בתקופה שבוצעה הבוררות, הוא כבר לא כיהן כיושב-ראש העמותה.

אלא שלא כך קרה. חודשים מספר לאחר מכן התברר, כי משה דדש, שהיה חבר ועד העמותה ויו"ר קבוצת בית"ר, משך לעצמו 6.2 מיליון ש"ח מהתמורה שהתקבלה ממכירת הנכסים. הכסף הועבר לחשבונו הפרטי, משל מדובר בכספו הוא. המדובר באירוע חריג, שנעשה ללא סמכות וללא כדין, לכאורה. מי שנתנו ידם לכך הם:

- עו"ד ניסים אבולוף, שחבש שלושה כובעים לפחות: פרקליטו של דדש, חבר הנהלת העמותה, ונאמן מטעם העמותה לכספים שהיו מיועדים כאמור לתשלום הכספים לנושים;

- עו"ד יהלי כהנוב, ששימש אותה עת פרקליטה של חברת נאות בית וגן בע"מ, שהחזיקה במגרשים, ושימש גם הוא כנאמן לכספים שהיו אמורים להיות מועברים לנושים, לפרעון חובות העמותה;

- אהוד פדרמן, שהיה אותה תקופה יו"ר העמותה, גזבר העמותה וחבר הנהלה.

מדוע משך דדש 6.2 מיליון ש"ח? התברר כי דדש, בדומה לאישים אחרים תאבי כסף, הבין שהוא סיים את הקריירה שלו בבית"ר, ועל-כן ביקש, בהזדמנות זו, לחלוב ממנה כספים ככל שרק ניתן. אלא שדדש, כמו דדש, לא ביקש אישור ממוסדות העמותה ו/או הקבוצה, שכן גם אם היה מבקש לא היה מקבל - גם משום שלא הגיע לו דבר, וגם מפני שהכספים יועדו להחזר חובות. דדש החליט למשוך את הכספים, והוא ביצע פעולה פשוטה של משיכת הכספים לחשבונו הפרטי.

הערכתו של דדש שהוא יוכל "להחליק" את הוצאת הכספים המוזרה, נכזבה. תוך זמן קצר החלו גורמים שונים להציג שאלות: מדוע משך את הכסף, ומדוע - גם אם העמותה חייבת לו כסף, לגישתו, הוא יכול לזכות במעמד של נושה מועדף; ובכלל - כיצד ומדוע הוא מושך 6.2 מיליון ש"ח מקופת העמותה, מכספים שיועדו להחזר חובות לנושים ידועים, ובהם שחקנים, בנקים ורשויות המס בישראל.

בשלב זה, והדבר אירע בראשית שנת 2000, החליטו דדש וידידיו הטובים לפעול כדי להכשיר את השרץ. וכיצד עושים זאת? פונים לאדם קרוב מאוד - אהוד אולמרט שמו, אז ראש העיר ירושלים. אולמרט נחשב חבר קרוב מאוד לדדש, ולכן נחשב לפטרון של קבוצת בית"ר. אולמרט ידוע כמניפולטור גדול בזכות עצמו, וכאיש שאינו חושש מלבצע עבודה מלוכלכת גם כאשר מדובר במעשים הגובלים, למצער, בעבירות פליליות חמורות.

וכך היה. הרעיון אותו הוציאו אל הפועל דדש, עו"ד אבולוף וגורמים נוספים: דדש יגיש תביעת חוב על-סך 2 מיליון דולר. בתיאום עם אולמרט, הבורר הפיקטיבי, הוסכם כי אולמרט יחתום על פסק בורר, שייקבע: דדש יוותר על מקצת תביעתו, ואילו העמותה תסכים להותיר בידיו את הסכום שכבר נטל לעצמו בסך 6.2 מיליון ש"ח. "הבוררות" התקיימה ביום 9 במרס 2000. התקיימה רק פגישה אחת, קצרה, יש לומר, וכל מה שנכתב לעיל הוצא אל הפועל.

פסק הבורר יכול היה להתקבל - ישנם בהחלט מצבים שצדדים נותנים גושפנקא להסכם בסיועו של בורר - אם אכן היה מדובר בפתרון אמיתי לסכסוך אמיתי. אלא שכאמור, לא כך היה הדבר, וגם אין מדובר בסיכום שנדרש לו "פסק בורר". המדובר בבוררות פיקטיבית מתחילתה ועד סופה ובהסכם שנועד מלכתחילה להכשיר גניבת כספים. פשוטו כמשמעו: רישום כוזב במסמכי תאגיד, הוצאת כספים במרמה ובתחבולה, הפרת אמונים, סיוע לאחרים להתחמק ולהונות את שלטונות המס ועוד.

עד כמה חמור חלקו של אולמרט ניתן ללמוד מהפרטים הבאים: אולמרט נתן ידו לבוררות פיקטיבית בין בית"ר ירושלים לבין משה דדש, מבלי שביקש ממי מהצדדים להציג בפניו ייפוי כוח המאפשר להם לייצג את העמותה, בנושא זה; עו"ד אבולוף השתתף ב"בוררות", הן בשמו של דדש, והן, כביכול, בשמה של העמותה. אולמרט לא אמר דבר ושיתף פעולה עם הצדדים.

בהנחה שנכון הדבר שאולמרט הינו אדם עתיר ניסיון - הן מכוח תפקידו כפרקליט בעבר, ראש עיר שתי קדנציות, חבר כנסת ושר בכמה ממשלות ישראל, ועכשיו מ"מ ראש הממשלה, הרי שהדעת נותנת כי אולמרט הבין היטב: מדובר בניסיון להכשיר את השרץ, ובעצם להכשיר משיכת כספים שכבר בוצעה קודם לכן, במירמה ובתחבולה.

חלק מהמסמכים הרלוונטיים לפרשה, כלולים בתביעה שהוגשה ביום 1.1.06 בבית המשפט המחוזי בירושלים, ובהם נגלו חלק מהעניינים שיפורטו כאן בהמשך. התביעה הוגשה על-ידי בית"ר ירושלים אחזקות (2000) בע"מ (בפירוק) - מקבוצת איש העסקים גד זאבי.

המפרק, עו"ד עמי פולמן, אישר ל-Nfc, כי הסכם הבוררות נועד להכשיר את השרץ. הוא ציין, כפי שגם כתב בכתב התביעה שהגיש נגד חלק מהמעורבים, כי אולמרט חתם על פסק בורר מבלי שביצע בוררות בפועל. לדבריו, הצדדים העדיפו לבוא אליו, אל אולמרט, ולא לבצע בוררות בפני שופט או גורם אחר, מכיוון שידעו שאולמרט יסכים לבצע למענם את הבוררות הפיקטיבית.

בכתב התביעה שהגיש עו"ד פולמן הוא מלין, כי בוצע הליך פיקטיבי בפני אולמרט. מקצת מטיעוניו (ציטוט):

"הליך המשפטי" שנוהל למראית עין בפני ראש העיר ירושלים... אותו "הליך משפטי" כלל ישיבה אחת בלבד, בלשכתו של ראש עיריית ירושלים, בה יצאו הצדדים מחוץ ללשכה, סגרו ביניהם הסכם פשרה, והביאו אותו לראש עיריית ירושלים לשם אישורו.

אחת השאלות העולות בהקשר זה היא: מדוע בכלל היה צריך בוררות. מי שאינו מצוי בפרטים יכול היה לחשוב, כי החברים הטובים - דדש, אבולוף ואחרים, יכלו לאשר את משיכת הכספים, ובא לדדש גואל. מבדיקת Nfc עולה, כי הצדדים בחרו להכשיר את הוצאת הכספים, בהליך של בוררות פיקטיבית, כדי להכשיר זאת משפטית, הן מול הנושים, והן מול הרשויות. ומכיוון שלא ניתן היה לעשות זאת עם בורר הגון, המקפיד להימנע מביצוע עבירות פליליות בדמות בוררות פיקטיבית, נבחר אולמרט למשימה.

אולמרט, וטעמיו עימו, הסכים לעשות זאת בשל קשריו האישיים והקרובים עם דדש, וגם מסיבות אחרות הטעונות חקירה משטרתית מהירה. אחרי הכל, ברור וידוע כי לא היה מגיע לדדש מאומה, וגם אם כן - מעמדו היה אמור להיות זהה למעמדם של נושים אחרים, שחיכו, וחלק מהם ממתינים עד היום, לתורם כדי לקבל את כספם.

נקדים ונאמר, כי חוקר מיוחד מטעם רשם העמותות, רובי בכר, בדק את הוצאת הכספים במרמה, וחייב את דדש להשיב את כל הכסף. דבר זה, כשלעצמו, מעיד כאלף עדים על כך שמשיכת הכספים נעשתה שלא כדין. ואולם, המידע הנוגע לאולמרט בגין חלקו בבוררות הפיקטיבית ובהכשרת השרץ, טרם נבדק כדבעי, ומכל מקום - עד כה לא מוצו נגדו ההליכים.

אגב, רובי בכר הינו עורך דין ידוע, העוסק, בין היתר, בייצוג אילי הון ותקשורת. באותה עת שערך את הבדיקות וקבע מה שקבע לגבי דדש, שימש אולמרט כשר התקשורת, התעשיה והמסחר והאחראי על מנהל מקרקעי ישראל. מן הסתם, לא היה זה מן התבונה, מנקודת ראותו של בכר, לפתוח חזית מול אולמרט.

מדוע "קפץ" לפתע דדש ודרש מיליוני דולרים? מה פשר הדבר? כיצד בכלל, חישב דדש את "הכספים" המגיעים לו? מתברר, בעניין זה, כי דדש נהג בבית"ר מנהג בעלים, ו"מרח", פשוטו כמשמעו, דרישה כספית מופרכת ומפוקפקת. במקום דרישת חוב, כמתחייב בחוק במצב שעמותה/אגודה מצויה בפשיטת רגל, הוא שירבט מסמך שקריאתו מעלה מחשבות נוגות. את מסמך הדרישה, איך לא, העביר לידידו האישי והטוב, עו"ד ניסים אבולוף (ציטוט מהמסמך):

"כידוע לך, כיהנתי, ועודני מכהן, כיו"ר אגודת בית"ר ירושלים.

מאז שנת 1972, עת התחלתי לכהן כמנהל בית"ר, הוצאתי הוצאות רבות ושונות לצורך הניהול השוטף של האגודה ואף פעם לא קיבלתי תמורה כלשהיא בגינה.

בתחילת שנות ה-80 נעשתה בדיקה של הסכומים המגיעים לי ואז סוכם על דעת הכל שאקבל סכום של 180,000 דולר ובזמנו נחתם גם על זה מסמך.

לצערי הרב, הסכום הזה לא התקבל עד היום וערכו של הכסף מאז בצירוף ריבית שנתית דולרית של 10% הוא כיום - 540 אלף דולר אותם אני זכאי לקבל מבית"ר ירושלים.

מאז שנת 1985, עת חזרתי לכהן כיו"ר אגודת בית"ר ירושלים, היו לי הוצאות רבות ושונות כפי שיפורטו להלן, שמהן לא קיבלתי תמורה כלשהיא:

1) חלק מהדירה שלי שימש לפעילות האגודה כשבנותיי לסירוגין שימשו כמזכירות האגודה ללא תמורה. כל ההוצאות בגין השימוש בדירתי שולם על-ידי ולא קיבלתי החזר כלשהוא.

2) טלפונים ופאקסים בארץ ובחו"ל בכל הנוגע לתפעול האגודה, תורמים, רכש וכו' שולמו מכיסי הפרטי ולא קיבלתי תמורה כלשהיא בגינם.

3) ציוד משרדי נקנה כולו מכספי ועל חשבוני.

4) הוצאות נסיעה - ברכבי הפרטי בכל הנוגע לפעילותי באגודה שולמו מכיסי הפרטי ומעולם לא קיבלתי החזר.

5) כמו כן אירחתי שחקנים אחרי משחקים בדירתי, אורחים מחו"ל ותורמים שכל הוצאות האירוח שולמו מכיסי.

6) נסעתי לחו"ל לארגון תרומות לקניית שחקנים, לפגישות עם מאמנים זרים וראשי קבוצות האירוח שולמו מכיסי.

אני זכאי להחזר בגין כל ההוצאות הללו. הערכתי היא שסך כל ההוצאות הללו, בערכים דולריים, מגיע לכ-100,000 דולר בשנה ובמהלך 15 השנים: 1,500,000 דולר. בסכום זה אני לא כולל כמובן את הריבית המגיעה לי בגין הכסף שהוצאתי במהלך השנים.

לאור זאת אני דורש מהאגודה שתפצה אותי בסכום של כ-2,000,000 דולר בגין החוב מהשנים 1977-1972 והוצאות שהוצאתי במהלך 15 השנים האחרונות.

בכבוד רב,
משה דדש".


זר או נושה אחר שהיה מגיש מסמך שכזה, היה נזרק מכל המדרגות. תרתי משמע. מכמה טעמים:

- ראשית: דדש עצמו הגדיר את פעילותו למען בית"ר כפעילות התנדבותית. הדבר אף צויין במסמכים שהגיש לערכאות שונות. חוק העמותות אוסר אף הוא מתן שכר לדדש בגין שירותיו בעמותה. דדש העיד על עצמו פעמים רבות כי הוא איש עסקים אמיד, ולכן הוא מוכן לכהן ללא תמורה, מתוך זאת שהקבוצה יקרה לליבו.

- שנית: החוב, כביכול, בסך 180 אלף דולר, חלף מן העולם בשל התיישנות (אחרי שבע שנים);

- שלישית: החוב, כביכול, לפחות לגבי שמונה שנים מתוך 15 עליהן הצהיר, חלף גם הוא מן העולם;

- ורביעית: וזה בעצם העיקר, מדובר בדרישה שערורייתית, חסרת יסוד. שכן דדש לא הציג בפני העמותה אפילו לא קבלה אחת כדי לדרוש החזר הוצאות, ולו כדי שהעמותה תוכל לקזז זאת מהכנסותיה.

- ועוד: המסמך שהגיש דדש אינו נושא תאריך כלשהו. ולא בכדי, שהרי מלכתחילה נועד הדבר להכשיר את משיכת הכספים שכבר בוצעה, ולטשטש את העובדה הפשוטה: הכספים כבר נמשכו על-דעת עצמו, ללא היתר.

ובכל זאת, ולמרות הדרישה המפוקפקת, החלו ידידיו הטובים של דדש "לבשל" את הכשרת השרץ, היינו: יצירת כיסוי לכספים שכבר משך, כאמור. ביום 8.3.00 התכנסו ה"ה אהוד פדרמן, אברהם לוי ועו"ד אבולוף, והוציאו תחת ידיהם את הפרטיכל הבא (ציטוט):

"עו"ד אבולוף: אני מביא בפניכם את דרישתו של משה דדש לתשלום מהאגודה בגין הוצאות שונות שהיו לו משנת 1985 ועד היום. כמו כן דורש מר דדש פרעון מלא של הסיכום שהיה בתחילת שנות ה-80 לפיו סוכם שיקבל סך של 180,000 דולר בצירוף ריבית.

אברהם לוי: זה נכון שבמהלך כל השנים שמשה משמש כיו"ר העמותה. אני כיהנתי בשלב מסויים כמנהל הקבוצה ולאחר מכן כמנכ"ל האגודה, ואני מעיד בצורה ברורה ביותר שמשה הוציא סכומים עצומים מכיסו. לדעתי, גם חלק מההוצאות שהוציא מכיסו הוא אפילו לא הכניס ברשימה שאותה הגיש לאבולוף.

במהלך כל השנים מעולם דדש לא פנה בדרישה לקבל תשלום כלשהוא למרות שהיה שימוש רב בדירתו, במכוניתו. הוא אירח שחקנים ואורחים מחו"ל תמיד ברוחב לב ואף פעם לא ביקש סכום כלשהוא.

עם זאת, הסכום שהוא מבקש, לדעתי, הוא גבוה.

אהוד פדרמן: מסכים עם דברי אברהם לוי. מציע להביא את התמונה האמיתית בפני ראש העיר ולתת לראש העיר [אהוד אולמרט, י.י.] את שיקול הדעת להחליט מה מגיע למשה".

עד כאן הפרטיכל, שנרשם על-ידי אהוד פדרמן, גזבר.

הדרישה הוצגה כאמור בפני אולמרט. וזה האחרון הכשיר - בפסק בורר, את הוצאת הכספים, שנמשכו קודם לכן על-ידי דדש.

עו"ד ניסים אבולוף אמר בתגובה, כי מלכתחילה הוא לא היה מעוניין להשתתף בבוררות. לדבריו, אנשי הוועד המנהל של בית"ר, באותה תקופה, ביקשו ממנו לייצגם בבוררות, אולם הוא סירב.

הוא ציין, כי אולמרט, שמונה לבורר, ביקש ממנו לייצג את בית"ר בבוררות והוא נהג כך. עו"ד אבולוף אמר עוד, כי בהליך הבוררות הופיע דדש בעצמו, אך אכן נטען שהיה ניגוד עניינים מכיוון שהוא שימש פרקליטו בענייניים אחרים.

"אני ייצגתי את עמותת בית"ר", אמר, "לפי בקשתו של אולמרט. לא הייתי באותה תקופה בא-כוחו של דדש. הבאתי את זה בפני אולמרט. עשיתי את זה בהתנדבות". אבולוף הוסיף: "היתה טענה על ניגוד עניינים. ומינו שם מישהו - עורך דין בשם רובי בכר. הוא בדק את הנושא הזה, וקבע שלכאורה יש ניגוד עניינים בייצוג שלי. הוגשה נגדי תלונה ללשכת עורכי הדין, והתלונה נגנזה. וטענו שבתוקף הנסיבות לא היה שום ניגוד עניינים".

אולמרט המשיך לבחוש בענייני בית"ר ירושלים גם באחרונה. לפני מספר חודשים, ועל-אף היותו שר אוצר, הוא תיווך במכירת קבוצת בית"ר ירושלים לאיל ההון ארקדי גאידמק. אלא שאולמרט לא הסתפק בכך. הוא ביקש להבטיח שהמידע הרגיש המסתובב בכל זאת בהנהלת הקבוצה, לא יגיע לידיים זרות. לכן ביקש מראשי הקבוצה, ובראשם דדש, להעביר את הטיפול המשפטי בנושא המכירה לידי עו"ד אורי מסר, שותפו לשעבר של אולמרט במשרד עורכי הדין שחלקו השניים. עו"ד מסר הינו בעלה של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עו"ד דידי לחמן-מסר.

ולא רק זאת: אולמרט ביקש גם מגאידמק להשתמש בשירותיו של עו"ד אורי מסר, ובכך לוותר על זכותו האלמנטרית להיות מיוצג על-ידי עו"ד עמוס מיימון, שהיה נציגו עד לאותו שלב. ל-Nfc נודע, כי לאחר כמה שיחות החליט גאידמק להמשיך את העסקתו של עו"ד עמוס מיימון באופן חלקי בלבד, בתחום זה. עו"ד מיימון אישר את דבר מעורבותו של אולמרט בסוגיה זו.