בימים האחרונים עושה מ"מ ראש הממשלה, אהוד אולמרט, מאמצים בלתי נלאים בניסיון לגמד ולטשטש את תדמיתו כמיליונר כבד שצבר את כספו הרב במקביל ובמסגרת פעילותו הציבורית. אולמרט החל להפיץ בתקשורת האוהדת סיפורים נוגעים ללב על משכנתא שנטל בשעתו לצורך רכישת ביתו ועל כך שיש לו אוברדרפט.
מאחר שבבתי המרקחת אזלו צנצנות דמעות התנין, אני לא יכול להזיל דמעה על מצבו הכלכלי של אולמרט. אבל אני יכול בהחלט לתאר, ללא כחל וסרק, את האיש תאב הבצע שמנסה להתחפש לקראת פורים לאיש ישר, תמים דרך ובעל אמצעים כספיים מוגבלים.
כתבות ומשדרי הליקוק לא יצליחו לשכנע את מי שעיניו בראשו ברמת המוסר הירודה של אולמרט.
עד היום לא ברור לי מדוע החליט שרון למנות את אולמרט כממלא-מקומו, למרות שהוא נבחר רק במקום 34 (מתוך 38) ברשימת הליכוד בכנסת ולא היו מאחוריו גייסות בליכוד.
התפקידים שקיבל משרון
אולמרט חפץ מאוד בתפקיד שר האוצר. הסיבה לכך ברורה מעל לכל ספק: תפקיד זה מאפשר לו להדק את קשריו עם אילי ההון שבמשך שנות פעילותו הציבורית והמקצועית הוא חפץ ביקרם והם חפצו את חסדיו המקצועיים המתוגמלים. משיקולים שונים העדיף שרון למנות לתפקיד זה את בנימין נתניהו לשר האוצר ואולמרט איים בהתפטרות.
אחרי שיחה ממושכות בארבע עינים, יצא אולמרט מלשכת שרון ותאוותו בידו:
- ממלא-מקום ראש הממשלה (שבו חשקו שמעון פרס המשנה לשעבר, וסילבן שלום הסגן לשעבר) ששימש מקפצה לרשת את שרון.
- שר התמ"ת שאיפשר לאולמרט לחבור אל אילי ההון בדרך עוקפת ולסייע להם בכל דרך אפשרית מכספי הקופה הציבורית המדולדלת.
- מחזיק תיק מנהל מקרקעי ישראל, שאישר לאולמרט לנצל את קרקעות המדינה, כראות עיניו, כפי שעשה לאורך השנים שרון.
- שר התקשורת, שנתן לאולמרט במה להיטיב עם ברוני התקשורת הישראלים בעלי הבעלויות הצולבות ווניגודי האינטרסים.
- מחזיק תיק רשות השידור, שפתח בפניו את ערוצי התקשורת הממלכתיים, ללא הגבלה.
למה נכנע שרון לאולמרט ועשה הכל כדי לרצותו? ישנה הערכה ספקולטיבית שעל-פיה אולמרט שידר לשרון ששניהם בסירה אחת בכמה פרשיות. מי שמאמין ב"מניות ספקולטיביות" יכול לאמץ את הגירסה הזו. מי שמעדיף "מניות סולידיות" מוזמן להציג גירסה הפוכה.
צנזורה בשידור חי
בכל מקרה, נוכח מעמדו ועוצמתו, זוכה אולמרט בימים אלה לתקשורת אוהדת שהתמסרה לו ללא התנגדות, כזו שאף נמנעת ממתן במה למבקריו. הנה דוגמא: השבוע הוזמנתי לתוכנית טלוויזיה בערוץ ציבורי מסוים. נתבקשתי במפורש שלא להזכיר את אולמרט בשידור חי. דחיתי את ההצעה על הסף. באותם ערוצים מנסים להתעלם בכלל או להצניע או החשיפות באתר "מחלקה ראשונה". גם כאשר יש דיון בחשיפות על אולמרט, הן נעשות במשורה וכלאחר יד - כפי שאירע לי.
בתגובה לראיון חי עמי שנערך עמי השבוע בחדשות הבוקר של ערוץ 2 בנושא חקירות מבקר המדינה על מכירת וקניית בתיו של אולמרט, הרחבתי את הדיבור על הדרכים הנלוזות הפתלתלות שבהן השתמש אולמרט כדי לחלוב את קופת המדינה לצורך מימון רכישת ביתו היקר. בתגובה לכך טענה לשכת ראש הממשלה, בתגובה שהוקלטה בערב הראיון ללא התייחסות לדברים שאמרתי, כי אני עוסק כביכול ב"מחזור חומרים". הנה החידוש: עסקות שבהן היה מעורב אולמרט בשנתיים האחרונות כאשר כיהן כבר כמ"מ ראש הממשלה הן בבחינת "מחזור".
צריך להיות ברור מעל לכל ספק: אצל אולמרט העבר וההווה חד-הם. העבר העסקי של אולמרט מחובר בטבורו להווה שלו גם אחרי שהתמנה בקדנציה הנוכחית כמ"מ ראש הממשלה, כפי שנחשף בימים אלה. קיים חשש שתופעה חוזרת ונישנת זו עלולה להשליך על התנהגותו בעתיד.
תאוות בצע
הסיפור הבא חושף את תאוות הבצע של אולמרט, שהיא תכונה בסיסית באישיותו, וגם כיום בתפקידו הממלכתי הרם קיים חשש שהוא טרם נגמל ממנה.
באחד מימי דצמבר 1978, כמה שנים אחרי מלחמת יום הכיפורים, התקשר אלי אלמוני תושב גבעתיים וסיפר לי סיפור מדהים. המשטרה פרצה, לדבריו, לדירה שכורה סמוך למקום מגוריו, דירה השייכת לאלוף (מיל.) שמולא גונן (גורודיש) המנוח. בדירה נמצאו כלי נשק, בהם תת מקלע מדגם "קלצניקוב".
שיחה שניהלתי אז עם גורודיש הותירה אותי פעור פה. גורודיש אמר לי בקול שבור ורצוץ: "אני יודע שמאחורי הפריצה לביתי עומד סגן ראש הממשלה, יגאל ידין, שהיה חבר בוועדת אגרנט שהרשיעה אותי על לא עוול בכפי. אני עוסק עתה בכתיבת גירסתי על מחדלי יום הכיפורים, ובדירה היו מיסמכים חשובים. אני משוכנע שידין מעוניין לשים יד עליהם כדי שלא יפורסמו ברבים".
התקשרתי אל ידין ששימש אז מ"מ ראש הממשלה מנחם בגין, שעשה אז בחו"ל. ביקשתי את תגובתו . ידין ענה לי שגורודיש הוא פרנואיד ושדבריו נובעים מתיסכול ושינאה עיוורת. הוא יעץ לי שלא להתייחס לדברים האלה ברצינות.
הכתבה שפרסמתי אז בידיעות אחרונות בפרשה זו עוררה מטבע הדברים הדים רחבים. בין היתר עלתה השאלה מדוע הושאר נשק בדירה שלא מתגוררים בה דרך קבע, והאם יש לגורודיש המוכה והפגוע כוונה לממש את איומו לחסל את משה דיין שנוא נפשו מאז המלחמה שכיהן אז שר החוץ בממשלתו של בגין. גורודיש הבין שעליו להזדרז ולפעול לטיהור שמו בטרם יסתבך שוב. הוא חיפש אישי ציבור שיעמדו לצידו בעת צרה.
מכר משותף הפגיש בינו לבין אולמרט במטרה שיסייע לו במצוקה ובמקביל יעניק לכאורה שירות לציבור. גורודיש האמין לתומו שאולמרט, שצבר אז מוניטין של "לוחם ללא חת בפשע המאורגן", הינו חבר כנסת בעל ערכים שיאות ליקשיב לו, ואם יהיה משוכנע בצדקתו - יחפש דרך לעזור לו.
אבל גורודיש נחל בפגישה עם אולמרט אכזבה מרה. אולמרט היה קורקטי וקריר בפגישה. הוא השתדל שלא להיות נלהב ואחרי שהקשיב קצת פנה, להפתעת גורודיש, אל המתווך שנכח בפגישה ושאל אותו: "האם הוא מבין שהוא יצטרך לשלם בשביל זה"? גורודיש הזדרז להסתלק מהמקום. הוא לא יכול היה לשאת את הבושה.
גורדיש אמר לי לאחר מכן : "העניין הממלכתי לא עניין אותו בכלל. התרשמתי שרק הכסף עומד בראש מעייניו".
יד רוחצת יד
אגב, התנהגות זו של אולמרט לא הייתה יוצאת דופן. כל עוד התירה הכנסת לחברי כנסת לשמש בעת ובעונה אחת גם כפרקליטים, הוא נהג לגבות סכומי כסף מפולפלים. כאשר פורסמה תקנה שאסרה זאת על חברי כנסת ובוודאי על שרים מכהנים, אולמרט כיבד אותה לכאורה. בכמה מקרים שבהם טיפל בעבר בדרך ציבורית ללא תשלום עבור גוף ציבורי, כמו בפרשת הסבסוד מכספי המדינה לקואופרטיב אגד, קיבל אולמרט תמורה עקיפה: הקואופרטיב מסר לו, באופן מפתיע, עבודות פירוק מכניסה של אחד מנכסי הקואופרטיב - בית אבות חיפני.
החיבור להווה אינו מקרי, כנראה: לפני כמה חודשים שיכנע אולמרט את האוליגרך המיליארדר ארקדי גאיידמק לרכוש את קבוצת הכדורגל האהובה עליו, בית"ר ירושלים. לשני הצדדים לא היו חסרים פרקליטים. אבל תוך זמן קצר הופיע בשטח עורך הדין אורי מסר שגזר את הקופון שלו.
עמותת אומ"ץ שיש לי הכבוד לעמוד בראשה הגישה באחרונה בנושא האחרון תלונה למבקר המדינה נגד אולמרט, שבה ביקשה לבדוק את מערכת קשריהם של אולמרט ועורך הדין מסר. עד כה לא קיבלנו התייחסות ישירה לתלונה זו, אבל אין בדעתנו לחדול.
דן מרגלית מטהר
השאלה היא, כמובן, מדוע דואג אולמרט באופן עקבי ששותפו לשעבר עו"ד אורי מסר ירוויח כסף? התשובה לכך טמונה כנראה בקשרי השניים, ובשירותים שמעניק עו"ד מסר לאולמרט בעניינים שונים.
המאבק האישי השנוי במחלוקת מצד אולמרט בפשע המאורגן, יצר לאולמרט, לפחות בתקשורת של אותה תקופה, את הדימוי של "אביר השלטון". דן מרגלית, חברו הקרוב של אולמרט ויועץ הסתרים שלו למלחמה בשחיתות, דואג למחזר זאת ולהציגו כמי שנלחם בשחיתות. מרגלית מחבק גם את יו"ר התנועה לאיכות השלטון, עו"ד אליעד שרגא, שנמנע - באופן החורג ממנהגו, מלטפל באמצעות התנועה בפרשות הנכרכות בשמו של אולמרט. שיקוליו של שרגא אינם ברורים, לפי שעה. אולי הוא עושה זאת לא לשם שמים, אלא בתקווה שהמלצתו של מרגלית שהוא יתמנה כשר המשפטים או לשר לביטחון פנים תתממש הלכה למעשה.
הניסיון לחבור למפכ"ל
אביר או לא, כמה עובדות שקשורות במאבקו של אולמרט בפשע המאורגן מעלות סימני שאלה גדולים. אחרי שוועדת שימרון פרסמה את מסקנותיה על הפשע המאורגן במדינה, חזר אולמרט מאחת מנסיעותיו הרבות לחו"ל. הוא ניסה להתקרב אל מפכ"ל המשטרה דאז, רב-ניצב חיים תבורי, כפי שנהג מאז ומתמיד לנסות ולהתקרב אל הקודקודים שעוסקים באכיפת החוק בסיבות שלא קל לנחש.
תבורי נהג כלפיו בבוז ולא התייחס ל"חומר הרקע" הכתוב שהעביר אולמרט למשטרה, משום שהיה לדבריו חסר ערך. אולמרט עמד על כך שהחומר שלו שימש בסיס לקביעתה של ועדת שימרון, שטענה כי אינה מקבלת את הנחתם של קציני משטרה בכירים, ותבורי ביניהם, שעל-פיה אין פשע מאורגן בישראל, אך קבעה, עם זאת,שלא הובאו ראיות חותכות לדרכי פעילותו של הפשע המאורגן. אולמרט תבע מראש הממשלה דאז, מנחם בגין, להחליף את תבורי (שכיהן בתפקידו פחות משנה) וטען שהוא מנהל נגדו מערכה אישית מאחר שהוא מקורב למערך. בתגובה טען תבורי: "אולמרט חיפש את קירבתי ואני דחיתי אותו. אני לא רוצה להיות חייב לו כלום". בגין דחה את בקשתו של אולמרט. הנתק של תבורי-אולמרט נמשך.
ההשמצה נגד גנדי
אלוף (מיל.) רחבעם זאבי (גנדי), לימים מנהיג מולדת ושר בממשלה שהוחשד אז ע"י אולמרט כבעל קשרים עם כמה מראשי הפשע המאורגן, הגיש נגד אולמרט תביעת דיבה אזרחית. גנדי ביקש להגיש נגד אולמרט תביעת פלילית על לשון הרע, כפי שמאפשר החוק, אבל אולמרט הסתתר תחת חסינותו. חרף הבטחתו החגיגית שהוא יסיר ביזמתו את החסינות הוא לא עשה כן. אז הוא הבטיח.
זמן מה אחרי הגשת תביעת הדיבה פנה אולמרט אל הנהלת הליכוד וביקש להקציב לו סכום נכבד למימון ההגנה המשפטית שלו. הוא טען אז שמאבקו בפשע המאורגן עשוי לסייע לליכוד. אבל ראשי שתי חטיבות הליכוד - חרות והליברלים, ובראשם בגין , לא התלהבו מהרעיון ולא שוכנעו שהמאבקים שמנהל אולמרט למען עצמו מועילים גם לליכוד. בקשתו למימון המשפט נדחתה גם בטענה שיש בכך עבירה על חוק מימון המפלגות.
אולמרט לא הרים ידיים. מעולם הוא לא עשה זאת כאשר מדובר בכסף. הוא הביא את הנושא לישיבת הנהלת החטיבה שלישית בליכוד "לעם", שהוא נימנה עליה, שבה לא נכח יו"ר החטיבה יגאל הורביץ (לימים שר האוצר) . אחרי שאולמרט התחייב בפני החברים שהכסף יוחזר מקופת סיעת הליכוד אושרה בקשתו. חלק מהמימון הגיע מקופת הסתדרות העובדים הלאומית שהיתה מקורבת ללעם.
מנהיגה של הסתדרות זו, אליעזר שוסטק, היה אחד ממיטיביו של אולמרט, אבל מאוחר יותר אולמרט בגד בו כפי שבגד קודם לכן בעורך הדין שמואל תמיר.
כאשר נודע להורביץ על אישור המימון מאחורי גבו, הוא רתח מזעם אבל את הנעשה אי אפשר היה להשיב .
[כדאי לציין כי במשך השנים, היה אולמרט צמוד לעטיני קופת החולים הלאומית שהמדינה נהגה בה בתיווכו של אולמרט בנדיבות כספית רבה. שר התיירות הנוכחי אברהם הירשזון, גם הוא חובב כסף ותיק שמעורב בפרשות שנויות במחלוקת, שולט בקופה עד היום. בעבר העניק הירשזוון לאולמרט רוח גבית, גייס לו לקוחות שמנים, והעמיד לרשותו את מנגנון הקופה. לא במקרה מוזכר שמו של הירשזון כמועמד לתפקיד שר האוצר במקרה שקדימה תיזכה בניצחון סוחף בבחירות הקרובות. בדרך זו תהיה לאולמרט שליטה מוחלטת על קופת המדינה המוכרת ואהובה עליו כל כך].
לאן הלך שכר הטירחה
חזרה לפרשת הפשע המאורגן: מאוחר יותר התעוררה השאלה לאן הלך הכסף ששולם כשכר טירחה, מאחר שהתביעה לא התבררה ואולמרט לא היה זקוק להגנה משפטית.
בתגובה לפניית השבועון "העולם הזה" טען אולמרט שהעביר את הכסף לעורך דין הירושלמי מתי עצמון שאמור היה להגן עליו. השבועון חשף נייר מכתבים משותף של משרד עורך הדין עצמון שעליו התנוסס גם שמו של עורך הדין אהוד אלמרט.
עורך הדין עצמון הכחיש נמרצות שהוא ואולמרט שותפים במשרד, וטען כי אולמרט שכר אומנם חדר במשרד שלו ומשתמש בשירותי המשרד, אך אינו שותף בפועל במשרד.
עורך הדין עצמון טען עוד שאולמרט לא יהנה מהכספים שהוא קיבל כשר טירחה, וכל הסכום יהיה עבור ייצוגו במשפט. העולם הזה תבע לחקור פרשה עלומה זו, אך חרף רגישותו של בגין לטוהר המידות לא נעשה דבר בעניין. אולמרט לא מימש את הבטחתו לתבוע את העולם הזה על הוצאת דיבה.
אגב, גם בפרשת האי היווני חזר בו באחרונה אולמרט מהמשך בירור תביעת הדיבה שהגיש נגד ידיעות אחרונות. הוא שנאמר: אצל אולמרט עבר והווה מתחברים, והוא גם אינו משנה את עורו. גנדי אמר לי אז: "התכוונתי ללכת במשפט הזה עם אולמרט עד הסוף, להוקיע אותו ולחשוף את פרצופו האמיתי, אבל נעניתי לבקשתו של בגין שערך סולחה בינינו. בפגישה התנצל אולמרט על דבריו ונהג כילד נזוף".
הכספת של אולמרט
לפרשת הפשע המאורגן היה ספיח מדהים: בשנת 1985, כמה שנים אחרי שאולמרט הפסיק לעסוק בפשע המאורגן, אירע שוד כספות במרתף בנק הפועלים בירושלים. עשרות מיליוני דולרים ותכשיטים יקרי ערך נשדדו מהכספות. באופן מפתיע, נודע שגם הכספת של אולמרט בבנק זה נשדדה מבלי שפורסם ברבים תוכנה של הכספת.
אולמרט טען כי הכספת שלו הכילה רשימות, הקלטות ממקורות סמויים, מסמכי משטרה סודיים וידיעות מודיעיניות סודיות. אולמרט אמר לתקשורת בעניין זה: "אם יחשפו שמותיהם של האנשים שמסרו לי את המידע תהיה נשקפת להם סכנת חיים". בספר "המח" שפרסם כעבור שנים מתכנן השוד יצחק דרורי אין כל אזכור למסמכיו של אולמרט. בשעתו פניתי אל מפכ"ל המשטרה לשעבר, רב-ניצב (בדימ.) יעקב טרנר בשאלה: "מה העלתה חקירת המשטרה לגבי הכספת של אולמרט"? תגובתו הקצרה של טרנר הייתה: "בכספת האמורה היה סכום כסף מסוים ותכשיטים שהיו שייכים לטענת אולמרט ללקוחה במשרדו ושני תיקי מיסמכים. התיקים נמצאו והוחזרו לאלמרט. אין רישום אם הכסף והתכשיטים הוחזרו".
בגלל סודיות בנקאית סירב בשעתו הבנק לדווח אם אולמרט נימנה עם בעלי הכספת שהגישו תביעות נגד הבנק לקבלת פיצויים ובשם מי הוגשה הבקשה.
