המערכה מסתיימת רק בסיומה

יוגי ברה, איש הבייסבול האגדי בארה"ב נהג לומר בכל משחק: "It ain't over until it's over", כלומר, המשחק לא תם עד השנייה האחרונה. ראוי שפוליטיקאים ופרשנים יחזרו וישננו כלל זה.

מערכת הבחירות מסתיימת ביום שלישי הבא בעשר בלילה בדיוק ולא שנייה קודם לכן, וכבר נאמר "אל יתהלל חוגר כמפתח". בעניין זה יכול אהוד אולמרט ללמוד לקח מניסיונו המר של השני ברשימתו לכנסת - שמעון פרס - ולהמתין בסבלנות לתוצאות הסופיות.

היהירות של דיון בחלוקת התיקים כדאי לה שתמתין עד שייוודעו התוצאות הסופיות וראוי גם להצניע את דבר קיומו של צוות "מאה הימים". המושג של צוות "מאה הימים" הוא מושג אמריקני ומי שמנסה לחקותו צריך לנהוג כמדינאי אמריקני: הצוות מתחיל לפעול למחרת הבחירות ולא רגע אחד קודם.

אומנם כל הסוקרים מתנבאים בכיוון אחד מבחינת יחסי הכוחות בין המפלגות, אבל הסוקרים כבר טעו לפנים ואפילו לאחרונה. העובדה החשובה ביותר בסקרים האחרונים היא עדיין שיעור המצביעים שטרם החליטו - 20% ויותר. שלא כצפוי, מספרם לא הצטמצם בשבועות האחרונים, יש הטוענים כי אף גדל. שיעור כה גבוה פירושו שהמערכה לא תמה וכי הכל עדיין פתוח, לפחות תיאורטית. אבל גם אם נכונה ההערכה שקדימה תהיה המפלגה הגדולה בכנסת הבאה, ואף תגיע לכ- 40 מנדטים, וכי על אהוד אולמרט יטיל הנשיא להרכיב ממשלה חדשה - עדיין נותרו 80 מושבים בכנסת שעליהם יכולים הבוחרים המתלבטים להשפיע.

אומנם, ההערכה כי תיתכן קואליציה שלא בראשות קדימה נשמעת בלתי סבירה, אך עדיין ייתכן כי התנהגות ארוגנטית של אנשי אולמרט כלפי השותפות הפוטנציאליות תביא להסתבכות המשא-ומתן הקואליציוני ולהתחברויות לכאורה בלתי-סבירות.

עמיר פרץ, למשל, מדבר על תביעות אולטימטיביות בתחום החברתי-כלכלי. האם לא ייתכן תרחיש של הקמת קואליציה בין עבודה (20), ליכוד (17), ליברמן (11), ש"ס (10), יהדות התורה (6) = 64 מנדטים על בסיס הנושא החברתי-כלכלי, נגד צעדים חד-צדדיים נוספים, הקפאת ההתנחלויות, המשך המו"מ המדיני ומשאל עם לגבי הסכם עם הפלשתינים, אם וכאשר יושג? נכון, זהו מצב הזוי אבל לא בלתי אפשרי נוכח ההתנהגות הנוכחית של צמרת קדימה ויחצ"ניה.

בבחירות הקרובות איננו נקראים לבחור בין ענקי האומה: בן-גוריון, חיים ויצמן או ז'בוטינסקי, ואפילו לא בין אשכול, רבין או בגין. אנו נדרשים להכריע בין יורשיהם הנוכחיים, שאינם אלא שלושה פוליטיקאים משופשפים וממולחים, אך ללא רקע מנהיגותי-מדיני ממושך או כריזמה סוחפת.

האחד והיחיד שיש לו בקורות חייו תקופת כהונה משמעותית כראש ממשלה אינו מהווה סיפור הצלחה, וודאי לא בתחום המדיני-ביטחוני. אבל גם בדור הנפילים, הבחירה באישיות כמנהיג נבעה לא רק בגלל קסם אישי או כריזמה בעלמא. הגורם המכריע בבחירה נבע מן השילוב של אישיות והשקפת עולם, אופי הסביבה הפוליטית שלו, הניסיון הממשי והאינטגריטי של המנהיג ושל שותפיו להנהגה.

ביום שלישי הבא אנו בוחרים, כאמור, בין שלושה פוליטיקאים. למצביעים ברור כי איש מהם אינו יחיד סגולה, מורם מעם. לכן, ההתלבטות וחוסר ההכרעה. אנו צריכים, לכן, לבחון את המועמדים על-רקע הסביבה שלהם - האידיאולוגית והחברתית, התשתית הרעיונית, תוכניות הפעולה בתחום המדיני-ביטחוני והכלכלי- חברתי, סדרי העדיפויות, הנאמנות לשלטון החוק ואמינות המנהיג וההנהגה.

ציבור הבוחרים כבר למד שאין להתייחס ברצינות לתוכניות מפורטות ולהבטחות מפורשות, שכן כל אחד יתיישר בסופו של דבר עם הנסיבות הביטחוניות, הלחץ החיצוני, בעיקר של ארה"ב והמציאות הכלכליים. לכן יש חשיבות מכרעת לתשתית הרעיונית, לרקע, לאמינות ולרקורד.

לנתניהו ולליכוד יצביעו רק אלה שמונעים על-ידי נוקשות מדינית-ביטחונית-לאומית או קפיטליזם צרוף, או שעדיין לא הצליחו להשתחרר מהמסורת להצביע מח"ל. לכל מי שרוצה בגמישות מדינית ובגישה יותר אנושית בתחום הכלכלי-חברתי נותרה הברירה בין קדימה, בראשות אולמרט, לעבודה, בראשות פרץ. מרצ אינה רלוונטית, כי גישתה החברתית-כלכלית אינה ברורה כלל ועיקר. האם זו גישתו של ביילין, הנעה בין אולמרט לנתניהו, או גישתו של רן כהן הקרובה לזו של מפלגת העבודה.

קדימה היא סופרמרקט רעיוני המנסה כל יום לשנות את פניו ואת המבצעים שלו. עד היום לא קיבלנו תמונה ברורה על גישתה המדינית-ביטחונית. מי יקבע שם אחרי הבחירות - דיכטר או מופז, ציפי ליבני או שמעון פרס, או חוג נסתר דמוי "צוות החווה". האם יהיו עוד התנתקויות חד-צדדיות, או שרק מפת הדרכים תשלוט. האם בתחומי החברה והחינוך ימשול מאיר שיטרית או אוריאל רייכמן. מה תהיה ההתייחסות האמיתית למאבק בשחיתות ולשלטון החוק.

אהוד אולמרט כמעט ולא אומר דבר משמעותי, פרט להתייחסות מעורפלת לדרכו או מורשתו של שרון. גם אם הוא מדבר על אפשרות של צעדים חד-צדדיים נוספים אין הוא מבהיר למה בדיוק כוונתו. הרי ההינתקות, אינה סיפור הצלחה וחשיבותה רק בתקדים של פינוי התנחלויות ללא שפך דם ומלחמת אזרחים. האם ימשך הסירוב לחזק את אבו-מאזן או כל כוח מתון יחסית. האם יורדו מאחזים בלתי-חוקיים ותיפסק ההשקעה ביו"ש? והאם המדיניות הכלכלית תהיה זו של ממשלת שרון-נתניהו-אולמרט? או יחול בה מפנה רדיקלי? ומי יאייש את התיקים המרכזיים? האם פרס יסתפק בתיק הנגב והגליל ו/או הפיתוח האזורי?

לאולמרט יש ניסיון של קצת יותר מחודשיים כראש ממשלה (בפועל). הוא הצליח ליישם מעבר שלטוני חלק לאחר שקיעתו של שרון בתרדמת, אך זה הישגו העיקרי. הרקורד של עמיר פרץ מכין אותו לעמוד בראש הפירמידה לא פחות מזה של אולמרט ואנחנו יודעים מהי גישתו המדינית, כולל היחס לפלשתינים, ומהן עמדותיו בענייני כלכלה וחברה. צוות ההנהגה שלידו לא נופל מזה של אולמרט ואף עולה עליו - עמי איילון, אבישי ברוורמן, יצחק הרצוג, אופיר פינס, יולי תמיר, איתן כבל, פואד בן-אליעזר ואחרים, טובים ומנוסים כל אחד בתחומו. לבוחר המתלבט, הם מציגים גישה אמינה בהרבה מזו של קדימה.

ואחרון, אחרון, לא חביב - התביישתי בשם ההיסטוריה של תנועת העבודה וערכיה לקרוא דברי ותיקים בדגניה ובגבעתיים כי לא יצביעו בעד עמיר פרץ, בגלל מוצאו העדתי. אני מקווה שדווקא גזענות זו תעודד את הרוב הגדול של המתלבטים להצביע בעד מפלגת העבודה ולהסתייג מן המעשה והגנון של עריקי העבודה בקדימה. שמעון פרס, שמצא מקלט אצל ה"קפיטליזם החזירי", לאחר שכ"תינוק שנשבה" השתחרר ממכאובי הסוציאל-דמוקרטיה. דליה איציק נעדרת העקרונות וחיים רמון שהרס את ההסתדרות ופגע יותר מכל אחד אחר בעובדים בישראל. אני בטוח שה"אבות המייסדים" של תנועת העבודה והתנועה הקיבוצית היו מתברכים במועמדותו של אדם כעמיר פרץ, המייצג את הצלחת המפעל של הציונות הסוציאל-דמוקרטית.