|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
כמו קתולים, טבלו את כולנו בקדושת הציונות עם היוולדנו. וכשמקדשים משהו, לא שואלים את השאלות. או יותר נכון לומר, שואלים את השאלות המותרות והמתבקשות
|
הזכות להגנה מפני תקיפה ומפני השמדה, שמורה לנו והכרחית היא. אך כאשר ישראל לקחה את זכותה זאת וחיברה אותה לקדושה (כי אחרת איך אפשר לשלוט...?), היא הפכה את זכות הקיום לחובה לדכא.
הציונות הפכה לשנאת ערבים. זכויות אדם הפכו לנחלת השמאל. כל אמרה המערערת על הקדושה הפכה לחתרנית וקיצונית. ישראל לקחה את זכות קיומה ורוקנה אותה מכל תוכן. קדושה היא מזבח דמים ורוחניות היא השב"כ של הדת. אנחנו נשלטים מכל כיוון שהוא, ונדרשים לקדושתה של התפארת. אין לשאול שאלות ואין לערער. להיפך, אוי לאדם שלא יודה בליבו על כוחות הביטחון.
אכן תודה, אך גם ביקורת נוקבת. כל גוף שבידיו כוח, מחויב במסגרת ביקורתית, שאחרת, יהפוך הוא לצה"ל ולשב"כ שלנו. גופים עם כוח קדוש. ועל קדושה כאמור, לא מערערים...
את אברהם אבינו, כולנו מבקרים על רצונו להעלות את בנו לעולה לקדושה מבלי לשאול שאלות. הוא נתבקש והוא מבצע. מפחיד. כולנו עושים זאת בישראל, מקריבים את ילדינו מבלי לשאול את השאלות. לדוגמא, הסיבה שכוחות הביטחון הופתעו מעליית החמאס, למרות שהותם התמידית בשטח, היא פשוט עיוורון. עיניים להם ולא יראו. אי אפשר לראות באמת, כאשר מביטים על דברים מסויימים, במבט מאוד מסויים. וכך הם כל שבויי אופוריית 67. עיניים להם ולא יראו. מבטם הקדוש מפספס כל מה שאינו נוגע בקדושה: זכויות אדם, ביקורת, ערבים.
כמו הורים מכים ומתעמרים, המתפלאים ומבכים על כך שבנם יצא פרא חסר רסן. כמה פעמים אנו שומעים מהורים את המשפט: "אבל נתנו להם הכל..." (אז זהו, שלא).
ישראל אומנם אינה ההורה של העם הפלשתיני, אך היא הכובשת, השולטת, המכתיבה את פני הדברים. אי אפשר להיות מקרבן ולבכות על היותנו קרבן.
עלינו להיות ככל מדינה, לשמור על עצמנו ולהגן. על ישראל להיות עוצמתית ומרתיעה, אבל עם זאת, אנושית ובעלת כבוד לפרט. חוסן חברתי, מדיני וכלכלי נוצר בחברה בריאה. חברה בריאה היא זאת הדואגת לפרט החי בה ולא זאת הדורשת מהפרט לסגוד ולהשתעבד... ואת זאת כולם יודעים, אך מיהו הגיבור הכובש את ייצרו ומוותר על קדושתו?
כמו קתולים, טבלו את כולנו בקדושת הציונות, עם היוולדנו. וכשמקדשים משהו, לא שואלים את השאלות. או יותר נכון לומר, שואלים את השאלות המותרות והמתבקשות.
כל אחד מאיתנו שקוף במידה זאת או אחרת. תלוי מי המביט. ובעצם, המביט הוא יוצר השקיפות. הוא הבוחר לראות את מה שהוא רוצה.
אז כיצד מאפשרים כוח קדוש לעיוורים? כיצד ארגונים חברתיים ממשיכים להיות עלה התאנה של המדינה? ואיך זה שהשקופים ממשיכים בשקיפותם, לקדש את העיוורים להם?
|
|
הכותבת היא פעילה חברתית.
|
|
| תאריך:
|
22/03/2006
|
|
|
עודכן:
|
22/03/2006
|
|
ליזי שגיא
|
|
|
כשמתפרסמת ידיעה על רצח, ואין בידי המשטרה חשודים, איש אינו יודע מי הרוצח - רק הרוצח בעצמו. כשהליכוד מאשים את התקשורת שהיא עושה לביבי "רצח אופי", כולם יודעים מי "הרוצחים", רק הרוצחים לא יודעים. הנה לכם תרכיז של צביעות מזוקקת, מבית הבד של השמאל הבולשביקי.
|
|
|
|
|
המציאות העגומה השוררת בעירק, במלאת 3 שנים לפרוץ המלחמה, מעצימה את הביקורת על ממשלו של הנשיא בוש וכבר מאיימת לשמוט את הרוב הרפובליקני בסנאט בוושינגטון.
|
|
|
|
|
יוגי ברה, איש הבייסבול האגדי בארה"ב נהג לומר בכל משחק: "It ain't over until it's over", כלומר, המשחק לא תם עד השנייה האחרונה. ראוי שפוליטיקאים ופרשנים יחזרו וישננו כלל זה.
|
|
|
|
|
אחד ה"בון טונים" הנפוצים ביותר בישראל בשנים האחרונות היא ההתייחסות השלילית, המלווה בבוז מסוים, אל "הגנרלים" - אותם אנשים קשוחים, מצ'ואיסטים, סוגדי הכוח, צרי האופקים, מטרידי-חיילות סדרתיים, אשר ברוב חוצפתם מעיזים, לאחר שירותם הצבאי, להתברג למשרות בכירות בסקטור הציבורי, בפוליטיקה ובסקטור הפרטי.
|
|
|
|
|
כל מנהל מכירות מתכנן לגבש צוות מכירות איכותי ויעיל ובסתר לבו מקווה שצוות זה ישאר עימו לעד, אולם אנו חיים בשוק חופשי ודינמי וכל עובד מחליף מקום עבודתו מדי שנתיים בממוצע. צמיחת העסק או כניסה לתחומים חדשים, מחייבים את מנהל המכירות לגייס נציגי מכירות חדשים מדי מספר חודשים. בארגון גדול, מחלקת משאבי אנוש יכולה להיות לעזר בתהליך המיון. בארגון בינוני עד קטן, תוטל המשימה על כתפיו הרחבות של מנהל המכירות.
|
|
|
|
|
