ווין: "הגעתי לכאן ממצ'סטר לפני שמונה שנים, ואני לא רוצה לעזוב. טוב לי פה. אני דג בכל יום שאפשר, הגשם - מתרגלים אליו. חיפשתי מקום שיהיה לי טוב לחיות בו, ניסיתי גם בארה"ב, ולבסוף הגעתי לכאן. ואני מאושר".
דונול: "מעולם לא הייתי בשום מקום בעולם מחוץ לאירלנד, אבל אף פעם גם לא הרגשתי בצורך הזה. טוב לי כאן".
ויין ודונול הם רק חלק ממספר לא מבוטל של אנשים, חלקם צעירים, בגילאי ה-30+ וחלקם מבוגרים, מעל 70, שסיפרו לי כי "טוב כאן".
דבלין היא קבלת הפנים העירונית, אפורה משהו, של אירלנד. היא מציעה אמנם חלק ממה שיש ללונדון להציע: פאבים (והרבה), בתי קפה, מסעדות, חנויות, נהר רחב ידיים, תיירים וזרים, אבל כל זה - בצניעות יתר.
דבלין היא עיר הבירה של אירלנד, ארץ האגמים והכבשים והיא ממוקמת בעמק נהר ה-Liffey, סביב מפרץ דבלין. היא אינה העיר האירופית הממוצעת, בה כל תייר ימצא מבוקשו. אומנם יש בה מעט מקומות מסוג אלה שאפשר למצוא במדריכים שונים למטיילים, כמו אוניברסיטת טריניטי, או בנק אירלנד, שהוא מבנה יפהפה. אבל, לשמחתי, היא לא מציעה מגוון רחב של פעילויות ואתרי שופינג ממוצעים.
מי שמביט בה באמת, ונוהג ללכת לאן שמובילות אותו רגליו ברחובות העיר, ימצא משהו אחר, אמיתי יותר. העיר עשירה מאד במבנים ארכיאולוגיים מהמאה ה-18, ואפשר לחוש את ההיסטוריה בה. ברחוב חנויות הענתיקות, כל חפץ שלוקחים ליד מעביר צמרמורת בגוף כשחושבים, מי אחז בו לפני כ-200 שנה. הנוף האנושי הוא אחר, מסקרן ומעניין.
במרכז העיר, אפשר למצוא חנויות רבות, רובן אמנם אינן אופנתיות כמו בארץ או באירופה המתויירת, אבל מה שיותר מעניין מאותן חנויות, הם השווקים מלאי הצבעוניות: פרחים בכל צבעי הקשת, צבעוניות מדהימה ברקע בתים עתיקים ואפורים.
אזור הבילויים נקרא Temle Bar והוא עשיר ב... פאבים כמובן, בתי קפה, מסעדות והרבה סטודנטים מכל העולם, ישובים על רצפת הלבנים של המדרחוב הססגוני.
אבל מי שמגיע לאירלנד, חייב להיפרד מדבלין לכמה ימים, ולנסוע למערב או לדרום, דרך ארוכה, שכל רגע בה הוא רגע קסום, לרקע הנוף המדהים ועוצר הנשימה, שאף פעם אי אפשר להשתעמם ממנו. כבשים בצבעים שונים וצורות שונות, לבנות, חומות, עם קרניים או בלי קרניים, סוסים דוהרים בחופשיות ופרות, חלקן אפילו ג'ינג'יות, כמיטב המסורת האירית; חומות בנויות מאבן לאורך שדות לא נגמרים, ושערים גדולים השומרים על העדר בתוך החלקה העצומה הזאת, צבועים בגבם באדום, כחול או ירוק, כדי להבדיל ולדעת למי הם שייכים. לא יעברו יותר מעשר דקות מבלי לראות באופק טירה עתיקה, או כנסייה ישנה, אפורה כמראה המבנים הישנים באירלנד.
אין סוף לנופים אותם אפשר לתאר על יריעת הדף שתהפוך ותהיה ירוקה מנוף, וצבעונית מאנשים מקסימים, בתים כתומים, כחולים וצהובים, על-רקע כחול של מפרצי האוקיינוס השונים.
אגע כאן באזור אחד שבחרתי, מערבית לדבלין, בצד השני של האי האירי.
גולווי
מפרץ גולווי ממוקם כ-230 ק"מ מדבלין. את הדרך לגולווי ניתן לעשות ברכבת, ורצוי אם כן להזמין כרטיסים מראש, מאחר והרכבות באירלנד מתמלאות מהר מאד, ובמיוחד במשפחות וילדים. הרכבות ישנות ועמוסות - חוויה קסומה למי שבאמת מחפש את אירלנד האמיתית, ולא את אירופה המודרנית והממוחשבת. אם בוחרים לנסוע באוטובוס, גם אלה מתמלאים מהר, ותתפלאו - לרוב בדוברי אנגלית, תיירים מאזור אירלנד ומאנגליה. נהגי האוטובוסים של הטיולים המאורגנים שניתן להזמין (יעילים מאד אך ממעטים להשאר במקום אחד מספיק זמן כדי לשאוף את האוויר שלו ולהכיר את האנשים, מה שאפשר יותר לעשות בטיולים רגליים) נהוגים על-ידי אירים חביבים ומצחיקים, חלקם לעתים מעידים על עצמם, כי "אחרי כמה פיינטים של גינס, תהיי בטוחה שהדרך תהיה מעניינת". אל תטעו - הם לא שיכורים. הם פשוט מצחיקים וחביבים מאד, והופכים גם את הדרך לחוויה.
גולווי היתה בעבר כפר דייגים, והיום היא יותר "מודרנית", כשאפשר למצוא בה גם חברות היי-טק, רבות מהן מקורן ביפן, ולכן, אולי, אפשר להגיע לפאב אירי, שהבר-מן בו הוא יפני. עדיין יש בה דייגים לא מעט, ואיתם אפשר לשבת על בירה, בהפסקת הצהריים שלהם, ולשמוע סיפורים מדהימים על חיים אמיתיים, שלווים וצנועים, על הדור הקודם באירלנד, או סקוטלנד, להקשיב למבטא, ולשמוע קצת אירית מקורית, שאי אפשר לנחש ממנה אפילו מילה.
למרות שחייהם של הדייגים אינם חיי שפע, כפי שמצופה מארצות מערב אירופה, אני מאמינה בלב שלם, שהם חיים יותר טובים, חיים אמיתיים. העבודה של הדייגים קשה, במזג האוויר הסוער, ואפשר היה לצפות למצוא אנשים קשיי יום. אבל במקום זאת מוצאים אנשים שלווים, אוהבים את החיים, מקסימים.
שפת האגם בגולווי שחורה ובוצית. החופים אינם נראים כחופי הרחצה בארץ או בכל מקום אחר שהייתי בו. מי שמחפש יעד בו יוכל לשכב על החוף ולהביט בנוף המדהים, לא ימצא זאת בגולווי. הם מלאי אצות ירוקות למכביר, ובוץ שחור, אבל למרות זאת, מייד כשנוגעים המים בקצה החוף, אפשר לראות ברבורים לבנים ויפים בהמוניהם, ידידותיים - אך חשדנים.
מה שהפך את גולווי למקום המקסים ביותר בעיני בטיול, הוא האנשים שפגשנו בפאבים כל ערב, או אחה"צ המאוחרים.
את האירים תמצאו בפאבים בכל שעה - הם פותחים את הבוקר בבירה, שותים בירה בצהריים, ומבלים בערב עם כמה כוסות בירה.
אי אפשר לשבת לבד יותר מכמה דקות, מבלי שמפגש, שיתחיל בחיוך וב"שלום, מה שלומך" יוביל לצחוקים רמים, בירות הזורמות כמעט מהברז, כשכל מי שיסובב את הראש ימצא את כוסו מלאה. ככה הם האירים. בחלק מהפאבים מנגנים מוסיקה אירית מקורית, הופעה חיה של אקורדיאון, חליל אירי, תוף וגיטרה, ומי שישיר את שירי העם האירים השובים במילותיהם המרגשות. המוסיקה שמחה והמילים לעתים כואבות ומתגעגעות. גם כשאין הופעה, אפשר יהיה, מידי פעם, לשמוע אירי וחברו שרים קנון, כוס גינס בידם.
מה שהופך בעיני את אירלנד למקום המקסים ביותר עלי אדמות, הוא האנשים, האדיבים, חביבים, מסקרנים ומקסימים. וביום שאחרי שלוש או ארבע כוסות של גינס, אפשר תמיד להרגע במבט לאופק הירוק ירוק, שנראה כי אינו נגמר.
