סבתי ניצולת שואה, היא הגיעה מהונגריה, והיתה חסידת סאטמר.
בעיצומה של המלחמה, כאשר היהודים כבר הושמדו בפולין, ולפני שהגיעו המרצחים הנאצים להונגריה, ניגש אביה אל הרבי מסאטמר, הרב יואל משה טייטלבאום, ושאל אותו אם לעלות לארץ ישראל, והאם יש צורך לברוח מהונגריה מפני הגרמנים.
הרבי הורה לו, ולעוד חסידים רבים ששאלו באותו עניין, להישאר בהונגריה. כשהגיעו הנאצים נמלט הרבי ברכבת קסטנר. הוא הציע לאביה של סבתי להצטרף אליו, אבל סבא רבא שמואל סירב. "יש לי משפחה עם שמונה ילדים קטנים, איך אוכל לעזוב אותם?", אמר לרבי, "לאן שייקחו אותם, גם אני הולך".
הרבי מסאטמר כידוע ניצל. סבא רבה שמואל ואשתו ביילה, עם שבעה ילדים וילדות, נרצחו בתאי הגזים. שרדה רק ילדה אחת - סבתא שלי. סבתי עברה עשרה מדורי גיהינום במחנות ההשמדה, היא ניצלה ועלתה ארצה. לסבתי יש נדודי שינה בימים אלה.
כששוב מאפיל הצל המאיים של גירוש ועקירה, היא נזכרת בימים ההם, לפני שעלתה ארצה. לפני גירוש גוש קטיף, דנו הרבנים, האם להשתתף בחורבן הכפרים היהודיים בחולות קטיף, האם לגרש ולבכות? להתחמק? לשבת ולבכות? רק להתחמק?
אחרי שלא נשמעה קריאה נחרצת מצד חלק מהרבנים לסרב פקודה, אמרה סבתי: "הרבנים גדולים בתורה, אבל גם רבנים לצערנו, טועים לפעמים".
היא לא מבקשת שישתרר פה כאוס וכל אחד יעשה בתורה ככל העולה על רוחו, אבל אם חלק מהרבנים יגידו, חלילה, שוב להשתתף בחורבן, כל אחד צריך לשאול את עצמו, בעיקר את עצמו, האם עליו להשתתף במנגנון ההרס וההשמדה העצמי של מדינת היהודים, או לבחור לא לקחת בזה חלק ולסרב.
לא שמעכשיו לא שומעים יותר לרבנים, אלא זו מן "הוראת שעה", כמו שעשה אליהו הנביא בהר הכרמל, לעניין הספציפי הזה, בגלל הסכנה הקיומית.
"ואם היו אומרים לחיילים לאנוס?", שואלת סבתי, "או לרצוח סתם כך? האם גם אז היו רבנים אומרים רק להתחמק?". האם לאנוס אדם לעזוב את ביתו, אינו חצית קו אדום? וחטא?
"סירוב הוא אמירה מוסרית כי המעשה הוא נפשע, שהוא חוצה קו אדום, שהוא עוול וחטא. התחמקות בלבד משדרת שאין במעשה חציית קו אדום, ומאפשרת למגרשים להישאר באזור הדמדומים שבו קשה להבחין בין טוב לרע. התחמקות בלבד מאפשרת מוסרית את הגירוש הבא, ומשדרת למגרשים שבעצם זה לא כל כך נורא".
אחרי המלחמה חזרה סבתא שלי לגור הבית הישן בסאטמר. בלילות שבת היתה יושבת ליד השולחן הגדול שהיה בעבר מלא חיים ושמחה, ילדות מנומשות וילדים בפאות שרים ביידיש זמירות שבת. עכשיו היה הכל ריק. סבתא שלי צעקה ובכתה מכאב.
אחרי שנתיים החליטה לעלות לארץ. כאן חשבה שזה לא יקרה. לא נגורש. לא נוכה. ילדיה ונכדיה מתגוררים בבנימין ויהודה. פליטים. אודים מוצלים מאש. שרידים למשפחה שחרבה. האם למישהו יש זכות מוסרית לגרש אותם מהבית?
