אבא ואימא שלי כבר אינם ומעט הפרחים בגינת הבית שאבא תיחח את אדמתה אחת לעידן - אף הם קמלו, מן הסתם. בבית המשפחה שלנו מתגוררת כיום משפחה אחרת.
מדי שנה, ערב יום השואה והגבורה, בחמש דקות לפני שש, שעת הצפירה המקפיאה, המצמררת, אשר עד היום מציינת את פתיחת טקסי היום העצוב הזה בקיבוץ, היינו, אחותי הבכורה, רחל, ואני יוצאים אל הגינה וקוטפים שש גרברות - אחת למיליון.
עד היום אני חש וחושב, כי הגינה בביתנו לא היתה אלא בית גידולן של הגרברות. אני לא זוכר שפרחו בה מעולם פרחים אחרים. פרחי המוות, קראתי להם בלבי, ביני לביני, אוחז את מחציתן - את שלוש הנותרות אחזה אחותי - וביד רועדת מגיש אותן לאבא, אשר אף כי שרד את השואה לא הצליח להמשיך לחיות חיים הראויים להיקרא חיים אחריה.
הוא לא נספה במהלכה, אבל משהו בו מת במלחמה. בבית יתומים בצרפת הוא סעד, חם וחומל כפי שלא הכרתי אותו מעודי, ילדים שהנאצים המיתו את הוריהם. אמא, אחות רחמנייה, לא רק בהגדרת מקצועה אלא כמאפיין מובהק של אישיותה, טיפלה בפצועים. גם משהו בה כבה בשואה, אף כי היא לא סבלה בה, אלא הקלה על סבלם של אחרים.
במשך שנים שמעתי את קורות משפחתנו, אשר הצורר הנאצי גדע ענפים רבים שלה מאילן היוחסין עב השורשים. שמעתי ושכחתי. מה שנכנס באוזן אחת, יצא באוזן השנייה. לא יכולתי לשאת ולהכיל - לא בזיכרון, לא בתודעה, לא בנשמה - את היובש האפור והשגרתי של הזוועות.
עם מותם של הורי ננטשו הגרברות הנבולות. עם הזמן חרבה הגינה ושממה. הגרברות קמלו ואינן. הן גוועו ותמו. דרכינו נפרדו - אחותי הלכה למקום אחר. גם אני. בגינת הבית שהיה ביתנו צומחים כיום פרחים אחרים, פרחי חיים. הגרברות נבלו לעולמים.
