לפני שנה וחצי, אחרי הפיגוע הנורא בדולפינריום, פרסם מדריך טיולים מהשרון מכתב בו הודיע כי החליט לעזוב את הארץ. ובכן, סברתי אז שהוא טעה, ואף ניהלתי איתו ויכוחים קשים על כך.
היום, ואני אומר את זה בכאב גדול, שיניתי את דעתי.
בשלב הזה כבר ידוע לי על חבר טוב שלי, שכנראה יישאר נכה לכל ימי חייו בשל הפיגוע במרכז תל אביב היום. חבר אחר נרצח בפיגוע במרס האחרון. קרובת משפחה נפצעה קשה בפיגוע נוסף. בקרוב אצלכם. חברי וקרובי מתדלדלים והולכים, והיד קצרה מלהושיע.
פעם אחר פעם אני צופה בטלוויזיה בראשי ממשלה ובשרי ביטחון המבטיחים שלום וביטחון, מלחמה בטרור והסכם מדיני, ומפריחים תקוות שווא לאוויר שוב ושוב. אבל בסך הכל מדובר בחבורה של אנשים אומללים, שמלבד לפכור אצבעות ולשפוך עצבים וגידופים על החמאס והתנזים, אינם מסוגלים למלא ולו רבע ממה שהבטיחו.
ובכן, נמאס לי מהחבורה הזאת. ושלא תיטעו: בכלל לא אכפת לי אם קוראים להם שמעון פרס, בנימין נתניהו, אהוד ברק או אריק שרון. מצידי, שלראש הממשלה יקראו פופאי המלח. בסופו של דבר, מאחורי כל השמות הגדולים הללו מסתתרים אנשים שאינם יכולים למנוע את התסריט המזעזע, שבו אדם שיוצא מביתו בבוקר אינו יודע אם יחזור אליו לעת ערב.
רוב האנשים שאני מכיר - צעירים בני עשרים ומשהו או שלושים וקצת - כבר הכינו צוואות, לכל מקרה.
כדור המרסק את מוחו של פעוט בן שנתיים אינו מבחין בין בן למשפחה קשת-יום מאופקים, לבין צאצא למשפחה אמידה מרמת השרון. בעיית הביטחון אינה נפתרת לאורך שנים. כל ראשי הממשלה שהבטיחו פיתרון - איכזבו. כולנו משלמים על כך את המחיר.
מאחר וטרור יומיומי אינו מצב נורמלי במדינה מפותחת, אין דרך אחרת אלא לחפש מציאות אלטרנטיבית. ואותה, כנראה, מוצאים רק בחו"ל.
משפחתי הגיעה הנה ממרכז אירופה לפני 70 שנה כמעט. אידיאלים ציוניים ולהט לבנות חברה חדשה במולדת הישנה, השאירו אותה כאן במשך שש מלחמות ושתי אינתיפאדות, שלא לדבר על מה שבאמצע. בניה ובנותיה תרמו לחברה, שירתו בצה"ל, שילמו מיסים ולא עברו, ככל הידוע לי, על שום חוק. התמורה שקיבלנו - ועודנו מקבלים - מהמדינה כוללת, בין השאר, אוזלת יד במלחמה בטרור, נטל מס אדיר (ושלא תטעה, אני מרוויח משכורת ברוטו בסדר גודל של ארבע ספרות), אלימות משתוללת כפייה דתית גוברת.
את חלקנו לציונות תרמנו. עכשיו הגיעה השעה שנדאג קצת גם לעצמנו.
מה שמזכיר לי אנקדוטה ישנה עם מוסר השכל דומה. באחד הקרבות הקשים והמרים שניהל פרידריך הגדול, נאלצו הפרוסים לסגת. הקיסר, שניסה להרים את מוראל חייליו קרא לעברם: "קדימה, חיזרו קדימה. האם אינכם רוצים להיות בני אלמוות?" אחד מלוחמיו
הוותיקים, אדם שראה כבר הכול בחיים, השיב לו בלאות: "שמע נא, פריץ; בעבור השכר של שמונים פפניג ליום שאתה משלם לנו, דומני שכבר עשינו את חובתנו למדי".
גם אני, רבותי, גם אני. ומחר, ברשותכם, מאחר ואינכם מסוגלים להבטיח לי עוד שאשוב אל ביתי בחתיכה אחת, אשים פעמי אל כמה שגרירויות ואברר שם את האפשרות להשתקע בארץ אחרת. ובעניין זה לא נותר לי אלא לצטט את א', אחד מנפגעי הפיגוע, השוכב עתה, חבוש וכואב, בבית החולים. לאחר ששמעתי את הדיווח הראשוני בגלי
צה"ל על הפיגוע במרכז תל אביב, יצרתי איתו קשר. ברקע נשמעו יללות הסירנות של האמבולנסים והמשטרה וצעקות בהלה של עוברי אורח מפוחדים. הוא היה כבר בדרכו לבית החולים. "אחי", שמעתי את קולו מבעד לרעש הנורא, "נשבר לי הזין סופית, אני אומר
לך. ברגע שהדבר הזה נגמר ואני יוצא מהבית חולים, אני קם ועוזב את הארץ. חבל על הזמן פה".
איי רסט מיי קייס, ליידיס אנד ג'נטלמן.
