"זלזול ואדנות כלפי עובדים זרים"

בית משפט השלום בתל אביב חייב את המדינה, שתי חברות בנייה וחברת כוח אדם לפצות פועל זר על כליאת שווא לשמונה ימים בגלל רשלנותן. השופט מנחם קליין מתח ביקורת קשה על כל הנתבעים וקבע כי מדבריהם עולה "תמונה קשה של זלזול, יהירות ואף סממני אדנות" כלפי עובדים זרים. הנתבעים חויבו לפצות את העובד ב-33,500 שקל, בצירוף ריבית והצמדה, והן הוצאות משפט ושכר טירחת עורך דין בסך 10,000 שקל.

פסק הדין ניתן בעניינו של פטראה בירנט, מהגר עבודה מרומניה שהובא לישראל באמצעות חברת "ש.כ. מאגרי אנוש". החברה הייתה אחראית בשנים 2004-2001 למקומות עבודתו, תנאי מגוריו, שכרו ותנאי העסקתו וכן הייתה מי שנתנה לו את שכרו בפועל. באותן שנים עבד התובע בחברת י. זילברמינץ ובנו ובחברת שלהב בניה ופיתוח.

כעובד זר, היה על שני מעסיקיו לדאוג לאשרת השהייה שלו בארץ ולחדשה. אך הם כשלו בכך, לא חידשו את אשרתו, המשיכו ליהנות מעבודתו באתרי הבנייה שבאחריותם ולא דאגו ליידע אותו כי אשרתו פגה.

ב-28.4.04 נעצר בירנט, לתדהמתו, בידי משטרת ההגירה. הוא נכלא במתקן כליאה והוצא נגדו צו גירוש. רק לאחר שמונה ימי מעצר, הוסדרה אשרת העבודה שלו כדין וצוין בה כי "ש.כ. משאבי אנוש" תהיה מעבידתו, והוא שוחרר ממעצר.

כולן אחראיות

בירנט הגיש לבית משפט השלום תביעה נגד המדינה ונגד שלוש החברות לפצותו על כליאת השווא לשמונה ימים שגרמה לו טראומה קשה. הוא טען כי החברות לא טרחו, על אף חובתן, להסדיר את מעמדו בארץ כדי להעסיקו, תוך הפרת החוק, וכי מדינת ישראל שללה את חירותו, תוך עצימת עיניה והימנעות מלברר את הנסיבות שקדמו למעצרו.

שלוש החברות הגישו כתב הגנה משותף וטענו כי בירנט משתמש לרעה בהליכי בית המשפט שכן הואו מגיש נגד כתב תביעה בזמן שמתנהל בבית הדין האזורי לעבודה דיון בתביעתו נגד המדינה בעניין תנאי העסקתו. כל הנתבעות התכחשו לאחריותן למעצרו. אולם בפסק הדין קבע השןופט קליין כי על כולן מוטלת האחריות לכליאתו.

השופט דחה את טענת "ש.כ. מאגרי אנוש" כי היא איה אחראית משום שאינה קבלן בנייה ולא העסיקה את בירנט. הקשר היחיד בינה לבינו היה שנתנה לו "שירותי קרקע", כגון מגורים, ביטוח בריאות, ועניינים משפטיים". אבל השופט קליין כי גם דאגה להארכת האשרה היא חלק מ"שירותי הקרקע".

השופט גם דחה את טענת "י. זילברמינץ" כי בעת שנכלא בירנט לא העסיקה אותו. השופט ציין כי ביום שנכלא בירנט נרשם "פרוטוקול שמיעת טענות שוהים בלתי חוקיים", ובו נאמר: "הנתין עזב את חברת שלהב מפני שאין להם היתרים להעסיק אותו (ולא סידרו לו את אשרתו). כעת הוא עובד בחברת י. זילברמינץ באתר בנייה בת"א".
"האם על בית המשפט לראות הצהרה זו כהמצאה? באם התובע לא עבד אצל זילברמינץ לפני מעצרו, כיצד הכיר אותה? מה הרווח להצהיר רגעים ספורים לפני גרזן הגירוש כי עזב את שלהב ועבר לעבוד אצל זילברמינץ?" תמה השופט.

פועל זר כסחורה

השופט כתב כי "לאחר שמיעת כלל העדויות והתרשמות מהמסמכים, התמונה העולה היא שהנתבעות ראו בתובע כ"סחורה" ו"מטבע עובר לסוחר" שאפשר לנייד אותו מפרויקט לפרויקט ולנצל את כוח עבודתו בכל מקרה בו זקוקים לה".

לגבי אחריות המדינה, קיבל השופט את הטענה כי כאשר עצרה את בירנט נהגה בו, לרוב, כדין. בעת מעצרו לא היה לו אישור עבודה ומשכך שהייתו בתחום המדינה לא היה כחוק.

עם זאת, כתב השופט כי רשלנותה של המדינה מתבטאת בכך שבירנט שוחרר לאחר שהיה כלוא שבוע שלם, ולא לפני כן.

זילברמינץ ביקשה לשחררו ולהעבירו לחסותה כבר ביום המעצר. למחרת הגישה בקשה נוספת, מפורטת יותר. פרק הזמן הממושך שחלף מאז ועד השחרור לא הוסבר, ציין השופט קליין. "סבורני כי המדינה פעלה בקהות חושים, בסוברה כי שלילת חירותו של נתין זר, לעומת שלילת חירותו של אזרח, הוא "דבר של מה בכך" ואולי אף ישמש כתמרור אזהרה לנתינים זרים אחרים לבל יסתובבו, בלא אשרה, בתחומי הארץ", כתב השופט בפסק הדין.

מחליפים פלשתינים

השופט הדגיש בפסק דינו כי מדבריהן של החברות הנתבעות ושל המדינה "עולה תמונה קשה של זלזול, יהירות ואף סממני אדנות כלפי בירנט ועובדים זרים כמותו".

"עובדים אלו אינם באים להחליף בעבודתם ולתפוס מקומות עבודה של אזרחי המדינה. הם באים למלא מקומות עבודה פנויים תחת תושבי ישות עוינת לישראל כאלו שבאופן ישיר או עקיף שימשו כאוזניים ועיניים לארגוני חבלה והיוו סיכון ביטחוני לתושבי המדינה. הם באים אלינו לצורך פרנסתם בלבד, ללא דרישות לאומיות", כתב השופט.

הוא הדגיש כי כל הנתבעות הרוויחו מעבודתו של בירנט. חברות הבנייה הרוויחו מעבודתו הפיסית, חבר כוח האדם הרוויחה מתיווך, והמדינה הרוויחה ממיסיו של בירנט ומהמסים שהיא גובה על הבתים שבנה. "והנה, כאשר נזקק התובע לעזרתן, נזרק מהאחת לשנייה בשיטת לך ושוב. אף אחת מהן לא הסכימה לקחת אחריות על נזקיו".

"כנראה נעלמה מעיני הנתבעות החובה להתנהג אל הזר כאדם שווה בין שווים. תופעה כגון זו, לצערי, אינה נדירה אלא הולכת ומתפשטת בחברה הישראלית", כתב השופט קליין. הו ציין כי
המורשת היהודית אוסרת להונות ולעשוק את הזר, ויוצאת מנקודת הנחה כי רמתה המוסרית של חברה, ושל כל פרט בה, נבחנת בעיקר לפי יחסה לאחר ולשונה.