שלא תטעו, מפלגת העבודה אומנם חברה בממשלה, אבל שר עבודה אין לממשלה הזו. אף אחד מן השרים הפוטנציאליים לא חשב לרגע לדרוש את תיק העבודה. אחד התיקים החשובים ביותר לחברה הישראלית לא קיים, וגם לא יהיה קיים, מפני שממשלה זו בחרה שלא לפעול למען קיום בכבוד. הממשלה הזו בחרה שלא לפעול למען זכויות העובדים; הממשלה הזו בחרה להמשיך להעסיק אלפי עובדי קבלן, עבדים של הממשלה ועבדים של מעסיקיהם הכוחניים; הממשלה הזו בחרה מדעת להמשיך באי אכיפת חוקי העבודה שיפגעו בחבריהם הקפיטליסטים והדורסניים. חברים המממנים עבורם בדרך מושחתת את פעילותם הפיננסית בדרך לכסא הפוליטי ולתפקיד השר.
כיצד יתכן כי אין בממשלה הנבחרת ח"כ אחד שקם ודרש את תיק העבודה, שקם ושאל מדוע אין שר עבודה בממשלה החדשה, שקם ולקח אחריות חברתית ונאבק על תיק זה. זוהי ממשלה שלמראית עין ודעה העלתה את סדר היום החברתי לשיח הציבורי, אבל מה קיבלנו מהם? "גנרל חברתי" אוחז בתיק הביטחון; שר אוצר שיגרום לנו להתגעגע לימי נתניהו, נקי הכפיים מבחינה ציבורית; ושר פנים שסוחב על גבו את פרשת "בראון-חברון". רק נחמה חברתית אחת קיבלנו - שרת החינוך, פרופ’ יולי תמיר.
אל תחשבו כי תפקיד שר העבודה אינו יוקרתי דיו. רשימת השרים שהחזיקו בתיק העבודה היא מפוארת ומרשימה ביותר, החל מהכנסת הזמנית דרך הממשלה הראשונה וכלה בממשלה ה- 29. לתפקיד זה מונו בכירי המדינה: חמישה ראשי ממשלה כיהנו בתפקיד שר העבודה לפני שנבחרו לראשות הממשלה: גולדה מאיר, יצחק רבין, מנחם בגין, יצחק שמיר ואריאל שרון. גם נשיא המדינה, משה קצב, כיהן כשר העבודה. אישים אלה עצבו את דמותה של מדינת ישראל. כל אחד בדרכו האידיאולוגית והפוליטית הטביע את חותמו על החברה הישראלית במהלך 58 שנות קיום המדינה. הם אחזו בתיק העבודה, אחד התיקים החברתיים-כלכליים החשובים ביותר, שכן בלי עבודה, פרנסה ותעסוקה אין ולא תהיה זכות קיום למדינה השואפת לפרוץ גבולות כלכליים ולדאוג לרווחת תושביה.
הבחירות לכנסת ה- 17 התאפיינו באג’נדה חברתית. היתה תחושה ציבורית רחבה כי הנושא החברתי, המעסיק רבבות מתושבי המדינה, יקבל את היחס המתאים לו מצד הכנסת הנבחרת, ובפרט מצד הממשלה. הרבה ארגונים חברתיים ואזרחים המודאגים מן הפערים החברתיים ההולכים ומתרחבים; המודאגים מן הגידול המבהיל בעוני; המודאגים לחוסנה של המדינה - האמינו כי הנה בא השינוי המיוחל, תקום ממשלה חברתית ויונף הדגל החברתי. היו גם אזרחים איכותיים ובעלי חזון חברתי-פוליטי שבחרו להצטרף למערכה הפוליטית, היו רבבות ליכודניקים, מלח הארץ, שבחרו להעניש (זמנית?) את נתניהו בקלפי על הפגיעה הגורפת שלו באוכלוסיה החלשה במדינת ישראל.
ניתן לנתח את הבחירות האחרונות מעשרות זוויות פוליטיות, אבל דבר אחד מאפיין אותן בצורה בולטת. אלו היו בחירות שהענישו פוליטית את הליכוד, ענישה שיש בה אמירה חברתית. אולם היום, עם סיום המו"מ להקמת הממשלה ה- 31, מתברר לאלפי הבוחרים המודאגים כי הם ימשיכו להיות מודאגים, אולי אף מאוד-מאוד מודאגים.
זה רק אך סמלי ומבשר רעות שבתום השבעת הממשלה בכנסת הגיעו חברי הממשלה החדשים בלי תיק שר העבודה לבית נשיא המדינה, עמדו על השטיח האדום לתמונה קבוצתית ועם בוקר התבשרנו, האזרחים, על עליית מחירי הלחם במדינת ישראל, והבשורה הגדולה היא: שאין תיק שר העבודה וגם "לחם" לא יהיה באג'נדה של הממשלה ה- 31, ממשלה שקמה בעקבות אירוע מוחי.
מכיוון שכולם כועסים על ישראל ללא סיבה אמיתית, רק מתוך אנטישמיות, לתת את המתנה...
