בתקופה האחרונה אנו מתבשרים על תוכניות פינוי האוכלוסיה היהודית מיש"ע. נשאלת מיד השאלה, מה היתה מטרת ההתיישבות ביש"ע. האם התיישבות בוצעה מתוך חשיבה אסטרטגית לטווח רחוק? לשם מה היה צריך להשקיע כסף רב בבניית יישובים ליהודים כולל מערכות דרכים, כבישים, מרכזי ציבור, קניונים, תחבורה, מתנסי"ם ובתי כנסת וכו'?
מדוע לא מדובר על פינוי של השכונות שנבנו מזרחה לקו התפר בירושלים? מדוע לא מדובר על פינוי של האזורים אריאל ומעלה אדומים אלא להיפך, מדובר על סיפוחם לשטח השיפוט של מדינת ישראל, ואילו שלגבי יישובים אחרים הסיכוי שיישארו במקומם שואף לאפס?
שוו בנפשכם, בהגזמה רבה, שלו היו הולכים, לפחות שלושה מיליון יהודים, להתיישבות ביש"ע, הרי לא ניתן היה להעלות על הדעת פינוי יהודים מיש"ע. במצב כזה כל המערך הדמוגרפי והגיאופוליטי היה שונה לחלוטין. הערבים, ברבות הימים ובתהליך הדרגתי, היו נוטשים את שטחי יש"ע, מי ע"י מכירת אדמותיו ונכסיו, ומי ע"י פיצויים, ומי בצורה אחרת, ואלה שיישארו יקבלו על עצמם את הדגל, השפה העברית, ההמנון, הנאמנות והחוק היהודי במלואם.
אם כן, שוב נשאלת השאלה מה היו השיקולים מאחורי ההתיישבות היהודית ביש"ע. שימו לב, מעלה אדומים ואריאל ביחד לא מאוכלסים בשלושה מיליון יהודים, אלא רק בכ- 47,000 נפש בלבד וכבר שני יישובים אלה מקבלים מעמד של "לא לפינוי".
מה המסקנות והלקחים?
אנו חוזרים שוב ושוב ללא לאות ואומרים שבצד השני "אין פרטנר". מה משמעות ה"אין פרטנר". ראשית, עלינו להצביע על כך, שבמשך 19 שנים, בין 1948 עד 1967, הערבים לא הקימו אף לא יישוב אחד משלהם בשטחי יש"ע. ב- 1967 ראינו שהכבישים והדרכים נשארו מתקופת המנדט הבריטי. השלטון הירדני לא עשה דבר למען הערבים ביו"ש, ובחבל עזה הערבים חיו תחת החרפה של השלטון המצרי, חרפה שאנו רואים היום את תוצאותיה הטרגיות.
השאיפות הלאומיות של הערבים לא מושתתות על תרבות היסטורית מוצקה כמו אצל היהודים, אלא נובעות מתוך תעתיק מזויף של רעיונות עדר מתלהמים המעורבים ברעיונות דתיים פנאטיים. אין להם אפילו מוסד ממלכתי אחד לטובת החברה שלהם, אין להם מוסד ממלכתי הדואג לבריאות במתכונת של החברה החופשית במערב. אין להם מוסד ממלכתי לארגון גביית מיסים, ותחת זאת הם מקבצים וסומכים על נדבות ותרומות מכל מקור בעולם.
כל המוסדות הם על בסיס וולונטרי או דתי. הכול מתבצע תחת שחיתות שורשית חסרת ערכים אלמנטריים. הם רחוקים מרחק עצום מפיתוח, מדע, תעשיה וטכנולוגיה מודרניים. חוץ מקומץ משכילים מודרניים בשוליים, הערבים הם אומללים ומעוררי רחמים, חיים תחת מכבש לחצים חברתי-דתי-פוליטי אדיר.
לא ארחיב כאן על הסיבות לכך שמקורן בחינוך ובדיכוי האישה הערבייה. כל רצונם לקום בבוקר לעבודה, לעבוד קשה עד שעות החשיכה על-מנת להביא פת לחם דל למשפחותיהם. הם למדו לחיות בתנאי סבל מחרידים תחת שלטון טורקי, בריטי, ירדני וישראלי. הם רחוקים מרחק גלקטי משאיפות לאומיות במתכונת של החברה החופשית במערב. אין שום סימן לשחרור האישה הערבייה מדיכויה. זו המשמעות של "אין פרטנר".
היינו שמחים אם הערבים היו מנהלים חברה עם תרבות ערכים שיש בה חינוך נכון ושחרור האישה הערבייה מדיכויה. אזי היה לנו "פרטנר". בתוך חצי שעה היינו פותרים את בעיות המזרח התיכון. כל האנרגיות והכספים שהושקעו במלחמות, נשק, תחמושת, דם ובתי קברות שהביאו לאומללות, סבל ובזבוז משאבים, היו מושקעים בבניית מערכות מפוארות ומודרניות לטובת החברה.
החלטת החלוקה מ- 1947 התייחסה לאוכלוסיה הערבית והיהודית בשטח שבין הים לירדן. ההחלטה לא היתה קשורה לאף סנטימטר מרובע אחד משטח מדינות ערב. מדינות ערב התערבו בהתנגשות צבאית אלימה בניגוד להחלטת החלוקה מתוך כוונה כביכול לבוא לעזרת הערבים המקומיים.
תחת חסות האומות המאוחדות נעשו שתי פעולות הפוכות ומנוגדות זו לזו, דהיינו:
א. מצד אחד, החלטת החלוקה מ- 1947 התייחסה לאוכלוסיה הערבית והיהודית בשטח שבין הים לירדן.
ב. מצד שני, בהסכמי שביתת הנשק מ- 1948-49, שגם הן היו תחת חסות האומות המאוחדות, נמסרו שטחים מאדמת המחלוקת, אלו שטחי יש"ע, למדינות ערב, בניגוד להחלטת החלוקה מ- 1947, תוך התעלמות מוחלטת מהערבים המקומיים, שהיו צד בסכסוך. הערבים המקומיים כאילו התאיידו ולא היו. למעשה גם אז, הערבים המקומיים "לא היו פרטנר".
מן הדין היה צריך לעלות רק נושא אחד בהסכמי שביתת הנשק והוא, סילוק מיידי של כל צבאות ערב משטח המחלוקת. למעשה, צבאות ערב כבשו את שטחי יש"ע מבלי לתת הזדמנות, אפילו פעם אחת, לערבים המקומיים להעלות את דרישותיהם, אם בכלל היו להם דרישות לאומיות כלשהן. מדינות ערב ואנו היהודים, אז כמו היום, יודעים שלערבים המקומיים אין שאיפות לאומיות. זו הסיבה העמוקה והשורשית לסכסוך המתמשך עד היום.
אנו היהודים, אחרי מוראות השואה הקמנו מדינה, בעלת ריבונות ועצמאות, וישבנו בשקט, "בגבולות אושוויץ", עד 1967, מבלי לשים לב למארה ולקללה שהתפתחה וארבה לנו בפינה בעצם השליטה של מדינות ערב בשטחי יש"ע.
דרך אגב, יש לציין, שנוסח מגילת העצמאות שלנו הותאם לנוסח שנקבע בהחלטת החלוקה מ- 1947. מעולם לא הותאם הנוסח של מגילת העצמאות להסכמי שביתת הנשק עם צבאות ערב.
אחרי מלחמת ששת הימים, אנו זוכרים יפה את השמחה האדירה שאחזה בכל יהודי העולם, וגם לא-יהודים. מפקדים ומדינאים שכיהנו בתפקידים שונים ב- 1948 ואחזו בתפקידים ציבוריים וממלכתיים גם ב -1967, אמרו: "סיימנו את המערכה שהחלה ב- 1948". באמירה זו היתה הודאה שב- 1948 נעשו שגיאות שתוקנו ב- 1967.
לו ממשלות ישראל מאז 1967 היו מכירות בשגיאות הקשות שנעשו בהסכמי שביתת הנשק, הן היו מתנתקות ממדינות ערב, ניתוק מדיני מלא, ועומדות פנים אל פנים מול הערבים המקומיים. שר החוץ לשעבר, מר אבא אבן ז"ל, אכן עשה מאמצים רבים לארגן הנהגה ערבית מקומית אך ללא הצלחה, עקב הסיבות שצוינו לעיל, שתקפות גם היום.
לכן, מרגע שממשלות ישראל החליטו על הקמת יישובים יהודיים ביש"ע, הן היו חייבות לעודד התיישבות יהודית מאסיבית ביש"ע באמצעים רבים - יש לציין כאן, שלאורך שפלת החוף יש אוכלוסיה יהודית המונה כארבעה מיליון תושבים - למשל, ע"י איסור מוחלט של בנייה לאורך שפלת החוף עם הטלת קנסות ועונשים קשים למפרים, ע"י הטלת מיסים וארנונה גבוהים ביותר על תושבי שפלת החוף, ומבלי להגזים, ע"י דילול מאסיבי של היישובים בשפלת החוף כצורך לאומי דחוף, ע"י מסע התרמות אגרסיבי בפזורה היהודית בעולם לטובת בנייה בהיקפים אדירים ביש"ע, ע"י מתן בתים ודירות חינם לזוגות נשואים צעירים שזה עתה נישאו, ע"י עידוד מאסיבי של ילודה, ע"י מתן בתים ודירות חינם לחיילים משוחררים, ע"י הבאת צעירים יהודים מחו"ל ויישובם ביש"ע, ע"י עידוד עלייה המונית, ע"י יצירת תעסוקה בכל אזורי ההתיישבות ועוד דרכים רבות אחרות.
היינו משנים עד לבלי הכר את הצביון והסטאטוס של האזור כולו ובוודאי של השטח שבין הים לירדן. מתקפת התיישבות המונית זו היתה משנה לטובה את המערך הדמוגרפי והגיאופוליטי ומפחיתה משמעותית את ההוצאות העצומות שלנו על נשק ולביטחון. מדוע זה לא נעשה? מדוע ההתיישבות היהודים היתה לייט, צמחונית עד כדי רעב, כמעט אפסית, כמעט לא נראית. מדוע ההזדמנות פוספסה ולא נוצלה בזמן. מה קרה. מה היו השיקולים. מי או מה עמדו בדרך וסיכלו את ההתיישבות ההמונית?
עשיית חצי עבודה גרועה ומסוכנת מאי עשייה בכלל. בעצם ההתיישבות הצמחונית הזו עשינו הרבה פחות מחצי עבודה, מוטב היה שלא היינו בונים ביש"ע אפילו בית אחד מאשר לבנות התיישבות אומללה, מפוזרת, חלשה היוצרת תמונה מכוערת. ובכך לא רק שהזמנו את התנגדות הערבים להתיישבות, אלא יצרנו אצלם היסטוריה של אלימות הרואית המביאה לליכוד שורות ההתנגדות בתוך המחנה הערבי גם אלה שביש"ע וגם אלה שבישראל.
החמאס עלה להנהגה. המערב, שפעם אהד את ישראל והציונות מתרחק מאיתנו, האנטישמיות באקדמיות במערב גואה, האיסלאם הקיצוני מדבר בגלוי על השמדתנו וכו' וכו'. הזמנו את מילת הקוד "כיבוש" שכאף אחד לא בודק את ההיסטוריה, מי כבש ממי איך ולמה. המילה כיבוש הפכה לסיסמה נבובה לצורך שימוש דמגוגי פסול.
בהתיישבות הצמחונית הזו, בעשיית פחות מחצי עבודה, בצורת ההתיישבות המכוערת פגענו ברעיון הציוני, פגענו בארץ ישראל, פגענו ביהודי העולם, פגענו באבות הציונות שהשקיעו אמונה רבה, פגענו בחיילנו הרבים שמסרו נפשם על הגנת המולדת, פגענו בהיסטוריה היהודית לדורותיה, פגענו בתקוות שלנו, פגענו בקיומנו, פגענו בעתיד שלנו ושל צאצאנו. למה הפילו עלינו התיישבות צמחונית אומללה כזו. למה נהגנו כרפי שכל, כטיפשים, כסומים, הבאנו על עצמנו אסון כבד שפעמוני אסון זה עוד יהדהדו רבות באוזנינו ובאוזני בנינו ובנותינו בכל ההיסטוריה. האם החורבן בדרך?
האם היתה כאן כוונת מכוון, שרצה בהתיישבות דלילה על-מנת אולי רק ללחוץ על הערבים המקומיים ועל העולם הערבי, מתוך שיקולים ואינטרסים של המכוון? שיקולים שאין להם כל קשר ועניין עם השאיפות הלאומיות והציוניות שלנו? שיקולים שבעצם ניצלו בבוטות את השאיפות הלאומיות והציוניות שלנו?
אם כן, אז למה אנו היהודים צריכים לשלם עבור שיקולים אלה שלא נוגעים לנו. למה היה צריך להשתמש בנו לאינטרסים שאינם נוגעים לנו? למה היה צריך ליפול בגורלם של מתיישבי גוש קטיף לחיות חיים של פליטים בתוך ארצם?
לא היה צריך לבצע התיישבות שאיננה ודאית, ואם בוצעה אז היה צריך לעשותה ביד חזקה ובעוצמה אדירה כמפעל התיישבות לאומי אדיר שלא היה כדוגמתו. אחרת ההתיישבות ביש"ע נדונה לכישלון, ומי כמונו רואים במו עינינו את ההתרסקות הנוראה. לא רק נזק גרמנו להיסטוריה שלנו, אלא הפסדנו במרוץ האכזרי עם העולם הערבי שעתה מוכן לרדוף בנו עד חורמה בגלל חלמאות בהתיישבות מדוללת ומטופשת שעשינו.
אל תאמינו שניתן להקים שתי מדינות על פיסת אדמה זו לשתי אוכלוסיות עוינות היסטורית ורעיונית. "שתי מדינות" זו סיסמה נבובה בלבד על-מנת לשמור על "שקט תעשייתי". "שתי מדינות" מזמין סכסוך מתמשך חסר פתרון. בעשיית ההתיישבות המטופשת שלנו הזמנו סכסוך מתמשך ואלים שסופו מי יישורנו. חזרנו אחורנית ל- 1948. או הם או אנחנו על אדמת המחלוקת, אבל לא שנינו. אולי הזמנו את סופה של מדינת ישראל.
לו כל היהודים היו עוזבים את אדמת המחלוקת שבין הים לירדן, הערבים לא היו מקימים מדינה. הם לא רוצים מדינה. הם לא מוכנים לקבל על עצמם אחריות לניהול מדינה. הם אולי מוכנים לקבל שלטון זר עליהם אבל לא שלטון יהודי.
כיום המצב הוא בלתי פתיר. אולי אפשרי שלטון של צד שלישי על כל השטח מן הים עד לנהר, עם מתן אוטונומיה מורחבת ליהודים. הערבים המקומיים לא יקבלו עליהם שלטון עצמי משלהם. הם לא רוצים בזה למרות שכך כולם חושבים. אולי הגוף השלישי הוא מדינת ירדן?
