ההישג העיקרי של פסטיבל ה'תיאטרונטו' הוא מתן הזדמנות ומרחב ביטוי לנשים. מתוך עשרת ההצגות שהתמודדו בתחרות הרבה מאוד חומרים דשו ועסקו בחיי נשים: מצוקות, חוויות, חלומות, כמיהות ותשוקות.
מתוך ההצגות שהתחרו בפסטיבל לכדו את לבי 'הגירושים הנפלאים שלי' שתרגמה ועיבדה והציגה יעל שטרן. הצגה נוספת שלכדה את תשומת לבי היא 'אני שונאת לבשל', שלא השתתפה בפסטיבל אבל נכללת בז'אנר הצגות יחיד, ואותה כתבה והציגה שושה גורן.
המכנה המשותף לשתי ההצגות הוא העיסוק שלהן בנשים שחצו את החמישים ומגרדות את השישים. אפרופו נצחון הגמלאים, כנראה שזהו גיל שהגיע הזמן לעסוק בו. יש גם משהו אמיץ בשתי נשים שכבר לא נראות בנות עשרים, ואין להן גוף מתוח וחזה זקוף, והן עומדות על הבמה ומלהגות על נשיותן שהולכת ומקבלת צורה של בטטה בשלה.
ב'גירושים הנפלאים שלי' מגלמת יעל שטרן מורה בת חמישים פלוס שבעלה קצין בקבע. יום אחד הוא עוזב את הבית לטובת רוסיה צעירה. בתחילה אנו חוות עם יעל את ההלם על לכתו של הבעל ואת הצורך להתעמת עם החיים לבד בגיל חמישים פלוס: קשיי פרנסה, בגידת הגוף, הבת שפרחה כבר מהקן והבעל שמתהולל בחיקה של פרגית רוסיה חטובה. בהמשך אנו מזדהות עם החיפוש העצמי והליך השיקום שלה. יעל שטרן, נוגעת ללב ומצחיקה, מרביצה קונצרט יחיד מקסים ומשעשע.
אם שטרן ייצגה את בנות החמישים פלוס שושה גורן מייצגת את בנות השישים פלוס. ב'אני שונאת לבשל', גורן יצרה קולאז' של שישה מונולוגים משעשעים שבהם היא מתפייטת על מה שטוב בגיל הזה. החיים על-פי גורן לא נגמרים בגיל שישים. גם בגיל שישים אישה רוצה לחוש נשית, נחשקת וסקסית.
היתרון של יעל שטרן על שושה גורן הוא בעובדה ששטרן לקחה מחזה שהצליח בלונדון ועשתה לו ישראליזציה. במקרה של שושה, מלבד העובדה שהערב היה קצר לטעמי ובהחלט הייתי מוסיפה לו מערכון או שניים, נראה שטוב היתה עושה לו צירפה כותב מקצועי שהיה מלטש ומארגן את הרעיונות המאוד חביבים שלה.
כך או כך, יעל שטרן ושושה גורן מגישות ערב נשי שגם גברים ימצאו בו עניין.
פרטים:
"אני שונאת לבשל" - כתיבה ומשחק: שושה גורן. בימוי: רבקה וולמן.
"הגירושים הנפלאים שלי" - מאת: ג'רלדין ארון. תרגום, עיבוד ומשחק: יעל שטרן. בימוי: איריס שביט. ייעוץ אמנותי: נולה צ'לטון.
