שחררו אותנו מהצדעות

השבוע קיבלתי מכתב מהצבא, החמישי במספר בחודשיים האחרונים בנוסף לעוד שלוש שיחות טלפון, אחת מהן של מחשב. בכל אירוע כזה ליבי מחסיר פעימה. מה הם רוצים הפעם?!

השבוע היה זה טופס עידכון פרטים ובשבוע שעבר מהמעטפה השתלשלו להם קופונים של הנחות מגוחכות, שאפילו חברות האשראי מספקות קופונים טובים מהם. הסתבר שהעילה היא קיומו של יום הצדעה למילואים.

בשבוע שעבר גם התקשר אלי הפקיד הפלוגתי והזמין אותי לראות את משחק גמר גביע המדינה בכדורגל. וואו. אני נפעם מכל הטוב הזה שמרעיף עלי הצבא פתאום. אני נרגש מזה שאחרי 20 שנה בשירות צבאי למישהו אכפת ממני.

השבוע הייתי אמור לצאת לשירות מילואים בגזרת הר חברון. הצו הגיע בהפתעה לאחר שהובטח לנו שהשנה לא נקרא למילואים. למדנו כבר שלהבטחות הצבא אין כיסוי כי כבר שנים מבטיחים שיקלו עלינו, אבל שוכחים שהבטיחו.

וזה מרגיז. מרגיז כי כבר אין לי זמן לזה, מרגיז כי אשתי נכנסה ללחץ יותר ממני עם קבלת הצו, מרגיז כי עשיתי חישוב של הפסד כספי גדול כתוצאה מהעדרותי במשך חודש מאי מהעסק.

זה נחמד לעשות מילואים, להיות עם החבר'ה, להחזיק רובה, לתפוס מחבלים. ממש כמו תנועת נוער. אבל נדמה כי המילואים הם פריבילגיה שרבים לא יכולים לעמוד בה - עצמאים, בעלי משפחות גדולות וכו'.

הגדוד שלי עשה תעסוקה מבצעית מדי שנה באופן סדיר, מאז שגויסתי למילואים. כמעט כל הזמן בעזה ולפרקים גם ביו"ש. רוב התעסוקות שלנו היו רצופות אירועי פח"ע, אך למרות זאת את מרביתן עברנו ללא נפגעים. זה מרגש לחזור הביתה ולהיזכר באדרנלין שזרם ובחוויות שחווינו, אבל המחיר שעלינו לשלם בחיינו האזרחיים תמורת התענוג המפוקפק הזה הוא מחיר גבוה.

אז למה, אני שואל את עצמי, למה אם לצבא לא אכפת מהצרות שלי, ולמדינה בוודאי שלא. למה, אני עושה מילואים? אני יודע שאנחנו מיעוט, שכמוני יש עוד כמה אלפים בודדים של חיילים שנטחנים וזה מרגיז אותי. נותרו לי רק עוד שלוש שנים עד להגיעי לגיל 40, ואני מוצא את עצמי מייחל כבר להגיע לגיל הזה ושיעזבו אותי.

תחושת הזלזול מתעצמת נוכח החגיגות המזויפות של יום המילואים שממחישות עד כמה הממסד לא מחובר אלינו באמת, עד כמה המבנה הנוכחי של הצבא אנכרוניסטי ועד כמה הצבא והפוליטיקאים פוררו במו ידיהם את השריד האחרון של הרב תרבותיות במדינה.

מעולם, בכל שנות שירותי, לא זכיתי להינות מהפינוקים של האגודה למען החייל בזמן השירות ומהטבות אחרות באזרחות. אנחנו מתלוצצים תמיד ואומרים שהג'ובניקים כנראה מקבלים את הפינוקים האלה כי אלינו קשה להגיע ובגלל אופי היחידה שלנו והניידות שלה, קשה להשקיע בנו.

כן, חוק טל מתסכל והשתמטות החרדים מגיוס אינה נתפסת בעיני, אך מה רוצים מהחרדים כאשר ההשתמטות בקרב החילונים גבוה לעין ערוך? בישראל קיימת תופעה של סרבנות לטנטית שנובעת גם מהתמשכות הסכסוך, מעוצמת הלחימה ומאבדן ההרמוניה בחברה הישראלית.

תפקידו של שר הביטחון להציג לציבור תוכנית לשינוי מערך הצבא ולתגמול אמיתי כספי של אותם אלפים בודדים הנושאים בנטל האמיתי של מערך המילואים. יבואו יפי הנפש ויגערו על ניפוץ הפרה הקדושה הזו. "איך אתה מדבר", יכתבו ממרומי הפנסיה הצבאית שלהם או ממרומי האולימפוס הכלכלי שבו הם יושבים.

הפטריוטיות, חברים, עברה מן העולם וגם הציונות זה לא מה שהיה ומוטב שקברניטי הצבא יקדימו תרופה למכה.