פרטי האירוע
בעסקה שנקשרה בין המשיבים לבין המערער ושותפו קיבלו הראשונים מהאחרונים שתי תמונות לצורך מכירתן לאחרים. הם הפקידו שיקים לפקודת המערער בלבד, כערבות לקיום ההתחייבויות בהסכם. זמן מה לאחר מכן הגיש המערער לבית המשפט המחוזי תובענה בסדר דין מקוצר כנגד המשיבים. התובענה התבססה הן על השיקים והן על עסקת היסוד, ונטען בה, כי תמורת התמונות לא שולמה. למשיבים ניתנה רשות להתגונן. לפי העובדות המוסכמות והמוכחות, משהתברר למשיב 1 שהתמונות אינן מקוריות, ביקש בתוקף להחזירן למערער. לבסוף נערך הסכם בין המשיב 1 לבין שותפו של המערער, לפיו הותר למשיב 1 למכור את התמונות "בכל סכום שיראה לו סביר". אחת התמונות נמכרה ע"י שותפו של המערער והשנייה נמכרה ע"י המשיב 1, אך תמורתה לא שולמה למערער. ההסכם שנערך עם שותפו של המערער הוגש לבית המשפט חרף התנגדות המערער, שטען שאין להציגו שלא באמצעות עדות אותו שותף. מאחר שהשותף הנ"ל ברח מהארץ, החליט בית המשפט לקבל באופן זמני את המסמך ולהכריע בשאלת קבילותו בפסק הדין. בית המשפט החליט לדחות את התביעה מהטעם שהמערער הפר את ההסכם הפרה יסודית בכך שהגיש את השיקים לפירעון בבנק לפני המועד שנקבע לכך בהסכם. הדבר נתן למשיבים זכות לבטל את ההסכם, וכך גם עשו. כמו כן נקבע, כי ההסכם שנערך עם שותפו של המערער היה בגדר קיום החוזה כמשמעו בסעיף 59(א) לחוק החוזים (חלק כללי), ובגדרו נשללה זכותו של המערער לתבוע את זכויותיו לפי ההסכם, אך המשיבים חויבו בתשלום המחיר שקיבל המשיב 1 בעד התמונה שמכר. מכאן הערעור.
החלטת בית משפט
השופט ש' לוין - כל חטאו של המערער, כשהציג את השיקים לפירעון בבנק, לא היה אלא שהקדים את מועד ההצגה לגמילת החיוב. סעיף 7 להסכם הטיל על המערער איסור לפדות את השיקים, לא איסור להציגם לפירעון; שנית, גם לו היה מדובר בהפרה, אין זו הפרה יסודית שזיכתה את המשיב 1 בביטול ההסכם; שלישית, המשיב 1 לא טען בכתב הגנתו שביטל את ההסכם, אך גם אם תמצי לומר שהמוצג נ/1 מהווה הודעת ביטול והוגש כראייה ללא מחאה, שומה היה על המשיב 1 להחזיר למערער את התמונות או את שוויין, כאמור בסעיף 9 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה).
מאידך גיסא, אם החוזה לא ביטול, ערבו המשיבים לשתי התמונות (סעיף 5 להסכם), ולפיכך שומה עליהם לפי הוראות ההסכם, לשלם למערער את שוויין, כפי שנקבע בגוף החוזה.
סעיף 59(א) לחוק החוזים: "שניים שמגיע להם חיוב אחד, חזקה שכל אחד מהם רשאי לדרוש את קיומו, ובלבד שלא ייפרעו מהחייב יותר מן המגיע ממנו; החייב רשאי לקיים את החיוב כלפי אחד הנושים, לפי בחירתו, כל עוד לא ניתן פס"ד לטובת הנושה האחר".
חוזרת אפוא השאלה למקומה, אם צדק בית המשפט המחוזי בטעמו השני לדחיית התביעה. אדון בשאלה זו משני היבטים: ראשית, אניח שיש לראות בהסכם נ/2 משום "קיום החיוב" כמשמעות דיבור זה בסעיף 59(א) לחוק החוזים; שנית, אבחן אם יש קיום להנחה זו עצמה בנסיבות המקרה הנוכחי.
לפי סעיף 55(א) לחוק החוזים רשאי הנושה לדרוש את קיום החוזה מכל אחד מהחייבים כלפיו יחד ולחוד; לעומת זאת בסעיף 59(א) רישא רק נקבעה חזקה, שכל אחד מהנושים המשותפים רשאי לדרוש את קיום החיוב; סימטרייה רבה יותר בין שני המצבים נמצא לעניין הפטר. אם לעניין ריבוי החייבים קובע סעיף 55(ג) לחוק החוזים כי: "הפטיר נושה אחד החייבים מן החיוב, כולו או מקצתו - בוויתור, במחילה, בפשרה או בדרך אחרת - הופטר גם השני באותה מידה, זולת אם משתמעת מן ההפטר כוונה אחרת".
הרי בסעיף 59(א) לא נקבעה הוראה מקבילה. חזקת סעיף 59(א) רישא חלה גם על הסיפא שלו, לאמור: אם ידוע לחייב כי אחד מהנושים המשותפים פועל שלא על דעת חברו, נסתרת החזקה, הנושה מאבד את כוחו לקשור בפעולתו לקיום החיוב את הנושה האחר, והחייב לא יפטיר את עצמו כלפי הנושה האחר אם יקיים את החיוב רק כלפי הנושה הראשון.
אין ספק בדבר, שלעניין פועלה של מחילה קיימים הבדלים מהותיים בין המקרה של ריבוי חייבים לבין המקרה של ריבוי נושים; מחילה של נושה לאחד מן החייבים עשוייה להפטיר - אם אין כוונה אחרת משתמעת - גם את החייב האחר, שכן זכין לו לאדם גם שלא בפניו, לפי העיקרון שמצא לו ביטוי גם בסעיף 34 לחוק החוזים (חוזה לטובת אדם שלישי); לעומת זאת מחילה של אחד הנושים המשותפים לחייב עשויה לפגוע בזכותו של הנושה המשותף האחר, ולכן נטיית הפרשן היא לפרש את כוחו של כל אחד מהנושים המשותפים למחול על החוזה - על דרך הצמצום.
אך יהא הדבר כאשר יהיה, אין אנו נדרשים בהליך הנוכחי להכריע בטיבה של החזקה נושא סעיף 59(א) ובהיקפה; הטעם לדבר הוא בשניים אלה: ראשית, לכאורה, נסתרה במקרה שלפנינו החזקה, ושנית, המשיב 1 אינו יכול לסמוך עליה משום שלא פעל בתום לב.
עד כה הנחתי, שעוסקים אנו בשאלה, אם המשיב 1 קיים בגדר סעיף 59(א) את חיובו כלפי אחד הנושים, אך סבור אני, שגם הנחה זו אינה מבוססת. סעיף 59(א) לחוק החוזים, מגמתו היא ליתן הפטר לחייב שקיים את החיוב כלפי אחד הנושים, מבלי להטיל עליו לברר מהי מערכת היחסים הפנימית שבין הנושים. במה דברים אמורים? בקיום החיוב נשוא החוזה באחת מדרכי הקיום הקבועות בדין ולא בקביעת חיובים חדשים או בשינוי חיוב קיים.
הערעור התקבל, ולמסקנה זו מגיעים גם השופטים ד' לוין ו- א' גולדברג.
[ערך: שגיא בנתאי]
