חנות בקניון חייבת בארנונה גם על השטח הציבורי

בית המשפט המחוזי בתל אביב דחה ערעור של חברה השוכרת חנות בקניון גבעתיים על חיובה בתשלום ארנונה על כל חלקה היחסי בשטחים הציבוריים. השופטת שרה גדות דחתה את טענת המערערת, "מאוזנר י.ר. 1996 בע"מ", כי את הארנונה על השטחים הציבוריים בקניון צריכים לשלם בעלי הקניון, חברת שיכון עובדים, וכי גם החוזה בינה לבין בעלי הקניון מחייב אותה לשלם לכל היותר ארנונה על 15% מחלקה בשטחים הציבוריים.

מפסק הדין עולה כי עיריית גבעתיים חייבה את "מאוזנר" בתשלום ארנונה על שטח החנות, כ-50 מ"ר, ועל השטחים הציבוריים המשותפים המסתכמים אף הם ב-50 מ"ר. על החיוב הגישה "מאוזנר" השגה למנהל הארנונה בעיריית גבעתיים אך ההשגה נדחתה. על כך הגישה ערר לוועדת הערר, וגם הוא נדחה. על החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב.

"מאוזנר" טענה, באמצעות עו"ד אליעזר גריסרו, כי יש לחייב את שיכון עובדים בארנונה על השטחים הציבוריים, ואילו את שוכרת החנות יש לחייב בארנונה רק לפי חוזה השכירות, המגביל את חיובה בארנונה על חלקה היחסי בשטחים הציבוריים, ל-15% מהם.

אבל בפסק הדין שדחה את הערעור, קיבלה השופטת גדות את עמדת פרקליט העיריה, עו"ד שמחה זילברמן, כי מסעיפי חוזה השכירות עולה כי על השוכרת לשאת בתשלום ארנונה על השטחים הציבוריים לפי חלקה היחסי, על-פי קביעת הרשויות או המשכירה., ואין בהם כדי לתמוך בפרשנותה של "מאוזנר".

החברה הסתמכה על אחד מסעיפי השכירות שבו נאמר כי שטח החנות המושכר ייקבע במדידה ואליו יתוסף שטח בשיעור 15% מהשטח המדוד שייחשב כחלק בלתי נפרד מהשטח המושכר, וזאת בעבור השתתפות השוכר בשימוש המשותף בשטחים הציבוריים.

אבל השופטת קבעה כי סעיף זה נועד רק לחישוב תשלומים הנקבעים על-פי שטח המושכר. לדוגמה, "דמי השכירות המינימליים" ו"דמי החניה" מחושבים לפי שטח החנות בתוספת 15%.

התקדים אינו מועיל

השופטת גם דחתה את טענתה של "מאוזנר" כי יש לחייב את בעלת הקניון בתשלום הארנונה על שטחים ציבוריים לפי פסק דין תקדימי של בית המשפט העליון (ע"א 9368/96 מליסרון בע"מ נ' עיריית קריית ביאליק, פ"ד נה(1) 156). בפסק דין מליסרון נקבע כי בעלת הקניון חייבת בתשלום ארנונה על האזורים הציבוריים בקניון, בשל התועלת הכלכלית הצומחת לה מהם. בין היתר, נקבע כי תכונות האזורים הציבוריים מגדילות את מספר המבקרים בקניון ומאפשרות לבעלת הקניון להעלות את דמי השכירות משוכרי החנויות.

השופטת קבעה כי שני המקרים שונים. בעניין מליסרון טענה בעלת הקניון כי המעברים בקניון הם בבחינת "רחוב" הפטור מארנונה. טענה זו דחה בית המשפט העליון וקבע כי בתחרות בין הציבור לבין בעלת הקניון - יש לראות בבעלת הקניון את הנהנית העיקרית, בהיותה בעלת אינטרס כלכלי באזורים אלו. ואילו בענייננו אין מדובר בשאלת התחרות בין הציבור לבעלי הקניון, אלא בשאלת התחרות בין בעלי הקניון לשוכרי החנויות: מי מהם הוא הנהנה העיקרי.