נאומו של ראש הממשלה, אהוד אולמרט, לפני כמה ימים, נשמע כמו נאום של תלמיד שעומד על הבמה בטקס יום העצמאות בבית ספר יסודי. אמרו פעם על הבורבונים: הם לא למדו שום דבר ולא שכחו שום דבר. הנאום היה מלא בקלישאות ארכאיות, עבשות, שמלבדנו אף אחד כבר לא מאמין בהן.
הנה כמה קלישאות שעלו לנו ועולות לנו בדמים.
הוא נבחר לנשיא כי הוא חלש וכדי שחבריו יוכלו לשלוט בו. אמרנו את זה על אנואר סאדאת, נשיא מצרים, בשנת 1970. מייד כשעלה לשלטון פתח סאדאת במגעים עם ממשלת גולדה מאיר. זה היה באמצעות שליח האו"ם, גונאר יארינג ואפילו באמצעות נחום גולדמן, יו"ר הסוכנות. את כולם דחו גולדה ודיין בבוז. כאשר אמר סאדאת: "השנה תהיה שנת מבחן", זה עבר לנו ליד האוזן. כשהוא חזר על המשפט הזה עוד פעם ועוד פעם, גיחכנו מאוזן לאוזן. ואז באה הקלישאה המפורסמת של משה דיין: עדיף שארם א-שייך בלי שלום מאשר שלום בלי שארם א-שייך. היא הייתה המשך לקלישאות: אף שעל! שטח משוחרר לא יוחזר!
התוצאה של היהירות השחצנית שלנו הייתה 2,500 הרוגים, פינוי כל סיני והתמקחות מטופשת על שני קילומטר בטאבה.
ולפני זמן לא רב אמרנו אותו הדבר על בשאר אסד.
הקלישאה החזקה, העמוקה מכולם היא "מטרתם להשמיד אותנו".
שמעתי רב אחד אומר בהרצאה: הערבים הם מזרע עמלק.
אם זה נכון, אז הרוע, השטן שמאיים להשמידנו כבר שלושת אלפים שנה, לא מוגר ולא נוצח והוא חי ופורח לידינו במזרח התיכון. אם זה נכון, מה הפלא שצעירים אומרים לעצמם: "נלך מפה למקום שבו אפשר ללמוד, לעבוד ולהתפתח בשקט".
רק שוליים סהרוריים וקיצוניים בעולם הערבי רוצים בהשמדתנו. גם אחמדיג'ני נחשב כזה. אבל לפוליטיקאים הישראלים (ולא רק להם) מאוד נוח להעצים ולהעמיק ולהשריש את האמירה הזאת, כי היא שוכנת עמוק בתוך קליפת המוח שלנו והיא הבסיס לכל הדעות הקדומות שלנו.
קלישאה נוספת: התרבות הערבית היא תרבות ברברית, זו תרבות שמבינה רק כח.
ההיסטוריה המשותפת של העולם המוסלמי והיהודים מוכיחה את ההיפך הגמור. אף שליט מוסלמי, כולל העותמנים, לא התאנה לנתיניו היהודים כמו שהתאנו הצארים הרוסיים שהגבילו את היהודים "בתחום המושב", הגבילו את כמות המתקבלים ללימודים גבוהים (הנומרוס קלאוזוס), וחטפו יהודים לצבאם. במאה העשרים לבדה הרגו אירופאים בני תרבות למעלה ממאה מיליון בני אדם, החריבו ארצות והרסו כלכלות.
קלישאה נוספת: הם מבינים רק כוח. מסיני נסוגונו רק אחרי מלחמה ואלפי הרוגים. זה לא קרה בגלל ה"מחדל". זה קרה בגלל שביקשו מאיתנו יפה, במשא -מתן, באמצעות שליחים ומתווכים, לסגת תמורת שלום.
מלבנון נסוגונו רק אחרי אלף ושלוש מאות הרוגים וכלכלה מתדרדרת.
מעזה נסוגונו רק אחרי שנוכחנו לדעת כפי שאמר אריק שרון: "איננו יכולים לשלוט על עם זר".
אבו מאזן ביקש משרון את שיחרורם של כמה מאות אסירים. שרון כינה אותו: אפרוח מרוט נוצות. התוצאה הייתה: חטיפתם והריגתם של חיילים על-ידי החיזבללה ושיחרור אסירים תמורתם.
אז מי מבין רק כח?
"אני כמה לשלום, אמר ח"כ צבי הנדל לאיילה חסון, אבל תראי כמה הזדמנויות נתנו להם". ח"כ צבי הנדל מוזמן להראות מתי הוא תמך לפחות באחת מאותן הזדמנויות לשלום.
"הם טרוריסטים", זו הקלישאה השגרתית בה אנחנו משתמשים נגד הפלשתינים. אמריקני אחד אמר: תנו לי איזו הגדרה של טרור שאתם רוצים ואני אתן לכם רשימה של אנשים. ברמת אביב ג' יש רחובות על-שם שלושה אנשי לח"י. אליהו חכים ואליהו בית צורי הרגו את הלורד מוין, נציג בריטניה בקהיר. אזרח ולא חייל. שמואל בן-יוסף שכב בתעלה וירה על אוטובוס עם אזרחים ערבים. אצלנו הם נחשבים לוחמי חרות.
אנחנו הצבא הכי מוסרי בעולם. כשתא"ל אריה בירו גילה שבמלחמת סיני חיילים ישראלים הרגו שבויים מצרים, קמה צעקה שדרשה ממנו לשתוק. לא להכחיש. לשתוק. כי כנראה שמה שחשוב לנו הוא התדמית, לא האמת.
אנחנו מכירים במפת הדרכים. ישראל הגישה לארה"ב 14 הסתייגויות שמשמעותן הפוכה לגמרי ממפת הדרכים.
קלישאה נוספת: מה הם רוצים מאיתנו, הרי נסוגנו מעזה. אבל איננו מאפשרים להם להקים נמל ים ונמל תעופה. הדרך היחידה של הפלשתינים להכניס סחורות ומצרכי מזון תלויה בנו. כלומר, סגרנו אותם במכלאה.
והקלישאה האחרונה: אין עם מי לדבר (או אין פרטנר). הבעיה לא שאין עם מי לדבר, הבעיה היא שאנחנו לא מסוגלים לשמוע את הצד השני. ברגע שנשב ונקשיב נבין שגם לצד השני יש טענות צודקות, גם בצד השני יש אמהות שכואב להן. אבל אנחנו לא מסוגלים מסוגלים לשמוע.
לפי מה שמתחיל להסתמן בימים האחרונים, יתכן והציבור כבר עייף במקצת מהקלישאות האלה? האם יתכן שהציבור איננו רוצה עוד מבצעים מפוארים עם הרוגים ופצועים במסווה של כל מיני קלישאות? האם יתכן שאולמרט, הציניקן, חש את הלך הרוח ופתאום איננו "שבע רצון" מהמבצע?
