מגש הכסף?

בימים אלה מצוין יום השנה השלושים למבצע יונתן באנטבה, המבצע שהביא לשחרורם של חטופים ישראלים במרחק אלפי קילומטרים מישראל. המבצע הביא לשיא את היכולת והתעוזה של צה"ל, ויש לומר, גם של הדרג המדיני דאז, ראש הממשלה רבין ושר הביטחון פרס, שהגיעו אז לשיא שלא שבו אליו עוד.

שלושים השנים שחלפו מאז גולת הכותרת של המלחמה בטרור - מבצע אנטבה - ניתנות לחלוקה ל- 2 תקופות כמעט שוות באורכן, אבל שונות לחלוטין באופיין:

1. התקופה שבין אנטבה (1976) לאוסלו (1992), שבה כיהנו בעיקר ראשי הממשלה בגין ושמיר, ואשר הצטיינה בנחישות ובעמידה איתנה מול האויב, כאשר הדוגמא הבולטת בימי בגין היתה הפצצת הכור הגרעיני העירקי, ובימי שמיר - הנחישות המדינית שלא היה לה אח ורע אצל אף ראש ממשלה מאז ימי בן-גוריון.

2. התקופה מאוסלו (1992) עד היום, שבה פרשה ישראל מן המלחמה העקבית בטרור, שבה נתנה ישראל הישגים אדירים ורוח גבית לאויב והוכיחה לו כי דרכו משתלמת ומצליחה, שבה ראש ממשלה ישראלי (רבין) נפל קרבן לתככים ולהונאה של פרס וביילין והסכים להכניס ארצה את צבא הכיבוש הערבי, שבה ראש ממשלה ישראלי (ברק) הסכים להפקרת כמעט כל יש"ע ומחצית ירושלים לרב המחבלים ערפאת, שבה ראש ממשלה ישראלי (שרון) הפך את עורו והפעיל את צה"ל כדי לגרש יהודים מבתיהם בארצם, שבה ראש ממשלה ישראלי (אולמרט) זומם להמשיך במדיניות של שטחים תמורת טרור. טענתו שישראל תיקח את גורלה בידה, פירושה: אם האויב אינו מצליח לגרשנו מארצנו, הבה נעשה זאת במו ידינו.

מבצע "גשמי קיץ" המתנהל בימים אלה נפתח בעקבות הצלחת המחבלים להפתיע את חיילי צה"ל, לגרום להרוגים ולפצועים, ואף לשוב לבסיסם (כמעט כולם) יחד עם שבוי ישראלי חטוף. למרות הכאב, אי אפשר לדבר על הפתעה. הכתובת היתה זמן רב על הקיר, והיה צפוי שהאויב יקצור את פירותיו של מצעד האיוולת הישראלי. ההשתהות הממושכת עד ליציאה למבצע צבאי מול האויב ברצועת עזה, רק שחקה את כושר ההרתעה של צה"ל והגבירה את תעוזת האויב, את ירי הקסאמים, ואת מעשי החטיפה והרצח האחרונים. גם ההמתנה ללגיטימציה בינלאומית כדי לצאת לפעולת הגנה על אזרחי ישראל החשופים לאש האויב תרמה לתהליכים אלה.

כפי שהמבצע מתנהל עד כה הוא בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי. ההתקפה על מוצב צה"ל בכרם שלום היתה פעולה צבאית מטעם רשות הטרור ("המפורזת") הפלשתינית של הצמד אבו-מאזן ואיסמעיל הנייה. היא נעשתה נגד חיילים, כמעשה מלחמתי. ואף-על-פי-כן, התגובה הצבאית הישראלית היא מהוססת ואטית, כאילו אין מדובר במלחמה. היא משדרת כל העת משאלה שהעולם יעצור בעדנו; נותנת אורכה לנשיא המצרי להביא לעיסקת חילופי שבויים, כאשר ישראל כבר מנוסה בפירות הבאושים של עסקות כאלה (עסקת ג'יבריל, עסקת טננבאום); מצהירה למעשה שעם שחרור החטוף תיפסק הפעילות, כלומר ישראל מוותרת על פתרון בעיית הקסאמים ומתחייבת להפסיק את מלחמתה בהם, ובמלים אחרות: הודעה לתושבי שדרות וההתנחלויות בקיבוצים ובמושבים של הנגב המערבי שעליהם "להתכנס" לאלתר (פינוי-פיצוי), כי ישראל מפסיקה את "גשמי קיץ" לפני ריסוק היכולת הצבאית של רשות הטרור הפלשתינית.

ומעל לכל אלה, כאשר ממשלת ישראל יוצאת למבצע ונוקטת מדיניות שכוונתה הפלת החמאס כדי להסגיר את ארץ ישראל ל"טרוריסט הטוב" אבו-מאזן, היא מצביעה על כך שהיא לא למדה דבר מאוסלו ועד היום; שהיא מבחינה בין טרוריסטים טובים (ערפאת, אבו-מאזן) שיילחמו עבורה בטרוריסטים הרעים; שהאחריות לביטחון אזרחי ישראל היא בידי האויב ולא בידי ממשלת ישראל. למרות הצהרותיו של ראש ממשלת קדימה ש"לא יהיה אדם המעורב בטרור שתהיה לו חסינות" הוא מעניק לאבו-מאזן, שארגונו רצח את אליהו אשרי ויורה קסאמים על שדרות, הן חסינות והן נשק רב.

כל פעילות ישראלית לחיזוקו של מכחיש השואה אבו-מאזן, שיעדיו אינם שונים מאלה של החמאס ושל אחמדינג'אד ושל צוררים שקדמו להם, היא בלתי הגיונית ובלתי אחראית. אסור שממשלת ישראל תפעיל את חיילי צה"ל כמגש הכסף להקמתה של מדינת אויב בארץ ישראל המערבית. משימתו של צה"ל צריכה להיות סילוק מלא וסופי של רשות הטרור הפלשתינית מארץ ישראל.