אנחנו טעינו?! לא טעינו!

הנה שלוש כותרות המוצגות ברצף באתר החדשות 'מחלקה ראשונה' (לא כולל כותרת ראשית שגם היא באותו נושא):
- כותרת ראשונה: יום קרב; חייל צה"ל ו-21 פלשתינים נהרגו.
- כותרת שניה: מועצת זכויות האדם באו"ם מגנה את ישראל.
- כותרת שלישית: נועם שליט: לשקול חילופי שבויים.

שלוש כותרות אלו מתייחסות לתוצאות חטיפתו של גלעד שליט; צה"ל מנסה לשחררו(???) באו"ם טוענים שאין ליהודים זכות התגוננות, ואביו של החטוף מבקש שיתייחסו אליו כאל שבוי ולא כאל חטוף. אולי זה מחייב שינוי הגדרה ביחס לאסירים הפלשתינים והפיכתם לשבויי מלחמה, אבל מה לא עושים כדי להשיב הביתה את הבן הנעדר.

וכרגיל, המערכת הפוליטית/תקשורתית אצלנו דשה בנושא זה, טוחנת אותו עד דק אבל מקפידה מאד שלא לומר שום דבר אמתי. טוב, הם חושבים שזה לא הזמן להתעסק במהלכים המטופשים שלנו, מהלכים שהעניקו יתרונות אסטרטגיים מובהקים למבקשי נפשנו והעמידו עשרות אלפי יהודים בסכנת חיים מיידית. כעת צריכים לפתור את הבעיה הבוערת, להשיב הביתה את החייל החטוף ולפגוע במשגרי החפצים המעופפים; או בשמם המעודכן, שמסאמים.

לכאורה, בכלל לא ברור מדוע צריכים להשקיע כזה מאמץ בקסאמים שמסאמים, הרי הם (עוד לא) ביצעו שום טבח המוני; הם סתם חפצים מעופפים שעושים קצת רעש, ופה ושם פוגעים באחד או שניים; מזה לעשות עניין? ובאמת אלמלי חטיפת החייל, סביר להניח שבימים אלו לא היינו רואים שום פעילות צבאית חריגה באזור המשמש לשיגור חפצים מעופפים; לפחות לא כל עוד הקב"ה עושה לנו נסים ומונע פגיעות המוניות בנפש.

באותו אירוע בו נחטף גלעד שליט גם נהרגו שנים מחבריו; לא זכור לי שהיתה התרגשות מערכתית כה גדולה מעניין זה... שכל אחד ינסה להבהיר לעצמו מה זה אומר עלינו, על יחסנו האמיתי לחיי אדם.

כל זה יסתיים מתישהו; אינני יודע איך זה יסתיים, אבל ככה זה אצלנו, פעילות מואצת אינה נמשכת זמן רב מדי; אולי לכן תמיד קוראים לזה 'מבצע' כלומר, מהלך שמוגבל ביעדים ובזמן. ומה אחר כך?

אחר כך צריכים להמשיך לתכנן, וגם לבצע חלילה, את עקירת המאחזים הבלתי חוקיים, שלדברי סר הביטחון עצם קיומם הוא חרפה למדינת ישראל, כשלב מקדים למהלך הגדול הבא: ההתכנסות. והמסקנה ההכרחית מן המציאות שכולנו חווים בשבועות האחרונים היא, שהמתיימרים להנהיגנו התנתקו לגמר ממציאות חיינו. אינני יודע אם זה קרה להם לפני שעלה בראשם הרעיון שהם יכולים וצריכים להנהיג אותנו או אחרי; כרגע זו נראית עובדה, הם מנותקים.

אמנם כתוצאה מן האירועים האחרונים, פה ושם שומעים דיבורים של כאילו חשבון נפש; דיבורים על כך שאפילו לא ניסינו לעמוד בדבורנו אודות מה שיקרה אם לאחר ההינתקות הם יעזו לשלוח חפצים מעופפים, אבל זה רק כאילו חשבון נפש; כי א' לא שמענו שום מנהיג שמכריז 'טעיתי' או לפחות 'טעינו' אם הוא לא מסוגל לקחת עליו לבדו את כל האחריות, וב' כולם פחות או יותר מסכימים שחייבים להמשיך באותם מהלכים שהחלו בגוש קטיף ושאת תוצאותיהם אנו חווים בשבועות אלו.

האמת היא שבמבט אובייקטיבי, מצבנו הרבה יותר חמור מכפי שהוא משתקף בתקשורת או בכל דרך אחרת; הגינוי לו זכינו באו"ם משקף לכאורה את דעת רוב העולם עלינו, אבל זו רק תמונת ראי של דעתנו על עצמנו, ודעה זו היא הבעיה.

לדעתנו, לפלשתינים יש זכויות יסוד בארץ הזאת, דבר שלנו אין; אנחנו הרי נמצאים כאן רק מכח החלטת האו"ם ומכוחו של צה"ל, ומה ערכם המוסרי של אלה מול הזכות הטבעית של הפלשתינים, תושבי הארץ מזה דורות, להגדרה עצמית? ואם הגדרה זו כוללת בבסיסה את חיסול הישות הציונית ורצח המוני של אזרחיה, נתגונן כמיטב יכולתנו, אבל לא נוכל לשלול מהם את זכויותיהם הטבעיות.

מעניין ש"זכותם הטבעית" של הפלשתינים לרצוח יהודים ככל יכולתם מתקבלת אצלנו בטבעיות, בעוד על זכותנו להתגונן יש אצלנו מחלוקת. בעצם, אין מחלוקת; הרוב החליט שיש לפייס אותם ולא להתגונן מולם.

כשלא מודים בטעות, חוזרים עליה

בפרשת השבוע מנסה בלק לשכנע את בלעם שיקלל את עם ישראל:
(במדבר כ"ב) ו וְעַתָּה לְכָה-נָּא אָרָה-לִּי אֶת-הָעָם הַזֶּה, כִּי-עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי--אוּלַי אוּכַל נַכֶּה-בּוֹ, וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן-הָאָרֶץ:
בלעם, לצערו הרב, אינו יכול למלא את הבקשה כי הוא כפוף להוראות מלמעלה, מהקב"ה, וזה מסרב לאשר את הרעיון. בין היתר, בלעם מבהיר לבלק מדוע אינו יכול לקלל את עם ישראל, ומדוע אפילו אם יקלל לא יצליח לפגוע ביהודים:
(במדבר כ"ג) ח מָה אֶקֹּב, לֹא קַבֹּה אֵ-ל; וּמָה אֶזְעֹם, לֹא זָעַם ה'. ט כִּי-מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ, וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ: הֶן-עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב.

כל עוד הם שומרים על יחודם – הֶן-עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, ואינם מאמצים לעצמם את מנהגי הגויים בניסיון להתקבל למשפחת העמים – וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב, אין שום סיכוי לפגוע בהם.

בלק מנסה להתעקש, אולי בכל זאת יצליחו לעבוד על ה' ולקלל את היהודים; אבל לאחר כמה ניסיונות כושלים הוא מתייאש:
(במדבר כ"ד) י וַיִּחַר-אַף בָּלָק אֶל-בִּלְעָם, וַיִּסְפֹּק אֶת-כַּפָּיו; וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל-בִּלְעָם, לָקֹב אֹיְבַי קְרָאתִיךָ, וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ, זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים. יא וְעַתָּה, בְּרַח-לְךָ אֶל-מְקוֹמֶךָ; אָמַרְתִּי כַּבֵּד אֲכַבֶּדְךָ, וְהִנֵּה מְנָעֲךָ ה' מִכָּבוֹד.

בלעם לא מוותר בקלות; הוא רגיל להגיד את המלה האחרונה וזה מה שהוא עושה גם הפעם:
יד וְעַתָּה, הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי; לְכָה, אִיעָצְךָ, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים.

כאן באות נבואות שכדאי מאד לקרוא במקור, כולל הפירושים; דיברנו על כך בשנים קודמות וגם על העצה שמבטיח בלעם ואינה כתובה כאן בפירוש. הפעם נתמקד בתוצאות של אותה עצה מזוית שונה במקצת.

בלעם יודע שהדרך היחידה לפגוע ביהודים היא לגרום להם לפגוע בעצמם, להביא למצב בו יתבטל הייחוד של הֶן-עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן.
הזוהר מסביר את השימוש במלה הֶן בהקשר הזה, בכך שלשתי אותיות אלו אין בן זוג. א' וט' = י'; ב' וח' = י' וכך גם ג' עם ז' וד' עם ו'; ה' נשארת לבדה. באותה דרך, י' עם צ' = ק' וכן כ' עם פ', ל' עם ע' ומ' עם ס'. נ' נשארת לבדה. על כן שתי אותיות אלו מייצגות את הבָדָד העצמי/מהותי של עם ישראל.

העצה של בלעם מתקבלת אצל בלק וזה מצליח להם; הצלחה חלקית אומנם וגם המחיר היה כבד בסופו של דבר, אבל הכל כדאי להם אם רק יצליחו להניע את היהודים לפגוע בעצמם.

(במדבר כ"ה) א וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל, בַּשִּׁטִּים; וַיָּחֶל הָעָם, לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב. ב וַתִּקְרֶאןָ לָעָם, לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן; וַיֹּאכַל הָעָם, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן. ג וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל, לְבַעַל פְּעוֹר; וַיִּחַר-אַף ה', בְּיִשְׂרָאֵל. ד וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, קַח אֶת-כָּל-רָאשֵׁי הָעָם, וְהוֹקַע אוֹתָם לַה', נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ; וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף-ה', מִיִּשְׂרָאֵל.
ה' מציע למשה את הפתרון לבעיה שנוצרה: קַח אֶת-כָּל-רָאשֵׁי הָעָם, וְהוֹקַע אוֹתָם לַה', נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ; וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף-ה', מִיִּשְׂרָאֵל; אבל נראה שמשה לא ממש הבין את הרעיון:
ה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל: הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו, הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר.

הוא לא הבין שהעם רק נגרר אחר מנהיגות שמתוך אינטרסים צרים שלה, היא מובילה אותו בנתיב של ביטול הייחוד של עם ישראל. הוא מבקש מהמנהיגות(!) שיתוף פעולה בענישת הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר.

באה המציאות וטופחת על פניו של משה ועל פני כל אלה המבקשים לשמר את ייחודו של עם ישראל:
ו וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא, וַיַּקְרֵב אֶל-אֶחָיו אֶת-הַמִּדְיָנִית, לְעֵינֵי מֹשֶׁה, וּלְעֵינֵי כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל; וְהֵמָּה בֹכִים, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.
והאיש הזה לא היה סתם איש פשוט, הוא היה מראשי שבטו:
יד וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה, אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת-הַמִּדְיָנִית--זִמְרִי, בֶּן-סָלוּא: נְשִׂיא בֵית-אָב, לַשִּׁמְעֹנִי.

כאז כן עתה, המנהיגות מובילה את ביטול הייחוד של עם ישראל ובכך חושפת את עם ישראל לפגיעות. הגיע הזמן שהעם יתפכח, כי במנהיגות הזאת אין תקווה.

וכאשר נתפכח, יהיה רק טוב באמת, ליהודים וגם לכל האחרים.