בית המשפט המחוזי בירושלים הרשיע (יום א', 6.7.08) את חברת נאגם שווק ויצירת מתכת בע"מ ואת בעליה מוזעתסם קואסמי על עבירה של ניכוי מס תשומות במיליוני שקלים שלא כדין. השופטים צבי זילברטל, יצחק ענבר ונאוה בן-אור קיבלו את ערעורה של רשות המיסים, באמצעות עו"ד מירי כספי, על פסק דינו של שופט בית משפט השלום דוד מינץ, והחזירו אליו את התיק כדי שיגזור את העונש.
חברת "נאגם" הוקמה בראשית 2004, ונרשמה במשרדי מע"מ כחברה העוסקת בסחר במתכות. בכתב האישום שהוגש נגדה לבית משפט השלום נטען כי מפברואר 2004 עד דצמבר 2004, הגישה החברה, באמצעות בעליה, דוחות תקופתיים על עסקות בסך יותר מ-18 מיליון שקל, וקיזזה בהם מס תשומות בסך 3,142,340 שקל, על יסוד 51 חשבוניות מס פיקטיוויות של שתי חברות - "י.ס. אבן בע"מ", ו"דבש וואיל בע"מ".
קואסמי הודה במשפט כי התשומות אכן קוזזו, אך טען כי החשבוניות משקפות עסקות אמיתיות, שבוצעו באמצעות אדם ששמו אברהים אבו סיף שהציג עצמו כנציג שתי החברות.
השופט מינץ מצא כי "מרחפת עננה כבדה של חשד, ואף מעבר לכך, מעל ראשו של הנאשם", אך קבע כי בראיות שהובאו נגדו לא היה כדי להרשיעו מעבר לספק סביר. השופט ציין כי רשות המיסים לא טענה שבוצעה עסקה כלשהי, או שהעסקות שביצע קואסמי היו עצמן פיקטיוויות, ועל כן יש להניח שהמתכות סופקו לו וכי הוא שילם את מלוא תמורתן, כולל את המע"מ. אם כך, קבע השופט, "עוסק אינו חייב לבצע חקירה משטרתית משלו לגבי כשרותו של מי שהוא עושה עימו עסקים", וכי "מבחינתו של הנאשם, הוא היה רשאי להניח שהצד המתקשר איתו, אותו אבו סיף, הוא בעל החשבוניות והמוסמך להוציאן מטעם שתי החברות".
רשות המיסים חלקה בערעורה על הנחת המוצא כי העסקות שבגינן קוזז מס התשומות התקיימו בפועל, וטענה כי די בראיות שהוצגו כדי להביא למסקנה שלא התקיימו עסקות. ואולם גם בהנחה כי היו עסקות, היה קואסמי מודע לכך שאותו אבו סיף אינו פועל מטעם שתי החברות, ולכל הפחות עצם את עיניו מפני אפשרות כזאת.
שמיטת הקרקע מתחת לשיטת מע"מ
בפסק הדין שקיבל את ערעורה של רשות המיסים, כתבה השופטת בן-אור כי הרשות לא הציגה כל ראיה שלא נעשו עסקות, חוץ מהטענה שאין זה סביר שקואסמי, שהיה אינסטלאטור, הפך תוך זמן קצר לסוחר בגרוטאות מתכת בהיקף של 18 מיליון שקל. קואסמי אף מסר לחוקריו שמות של סוחרים שמכר להם את הגרוטאות שקנה מאבו סיף. לפיכך, ציינה כי כמו שופט השלום גם היא יוצאת מנקודת הנחה שעסקות בהיקף המדובר אכן היו.
השופט בן אור כתבה, עם זאת, כי קביעתו של שופט השלום כי בהתקיים עסקה אמיתית, אין מוטלת על עוסק לערוך כל חקירה ודרישה באשר לכשרותו של מי שהוא עושה עימו עסקים, וכי הוא רשאי להניח כי החשבונית הנמסרת לו חוקית, היא "עמדה גורפת שקשה לקבלה". משמעותה המעשית של קביעה זו היא כי יהיו הנסיבות האופפות את החשבונית חשודות ככל שיהיו, די בכך כדי לפטור אותו מעולו של הדין הפלילי. "הותרת קביעתו הנורמטיבית של בית משפט קמא בעינה, משמעותה שמיטת הקרקע מתחת לשיטת הטלת מס ערך מוסף ופגיעה קשה בעקרון הגבייה העצמית", כתבה השופטת.
השופטת ציינה כי על-פי הראיות, ניהל קואסמי את עסקיו, בהיקפים שתוארו, עם אדם שאינו זמין, שאין לו כתובת של מקום עסק או מקום מגורים, אין הוא יודע עליו דבר, ואף לא בדק אם הוא קשור בחברות שאת החשבוניות על שמן הוא מסר לו. התקשרותו עם אבו סיף אינה אקראית, אלא התקשרות ממוסדת, שקואסמי מודע היטב למשמעות המיסויית שיש לה, והוא אף ביקש ליהנות מפירותיה של משמעות זו על-ידי ניכוי מס תשומות.
