האקדמיה ללשון בוגדת בלשון

חשוב לעמוד על תכונותיו של התעתיק שקבעה האקדמיה ב-1957 ושעד היום הוא בגדר החלטה מחייבת. התעתיק הזה כולל "תעתיק פשוט", ו"תעתיק מדויק". לפני כחמישים שנה ידעה הבלשנות רק שתי גישות לתעתיק: תעתיק אותיות או תעתיק הגאים. התעתיק של 1957 מיוסד על גישת תעתיק האותיות. התכלית שאליה מכוונים כללי התעתיק הייתה לתעתק טקסט עברי מנוקד. האקדמיה החליטה אז בנוסח העיקרי של החלטתה לתת תחליף נפרד לכל סימן הקיים בטקסט העברי המנוקד. כך זכה תעתיק התנועה פתח לסימן שונה מתעתיק התנועה קמץ, ועוד סימן אחר ניתן לחטף-פתח. וכן קבעו הבדל בין קובוץ לשורוק, שכן האחד "תנועה קטנה" (או "קצרה") והשני תנועה גדולה (או ארוכה).

מאחר שהיה מובן מאליו שאדם רגיל מן היישוב לא יוכל לעמוד בכללי תעתיק כזה, המצריכים ידיעה מושלמת בניקוד לפני שמתחילים לכתוב את הנוסח בתעתיק - קבעה האקדמיה שבצד תעתיק זה יהיה גם "תעתיק פשוט", שבעצם יהיה בנוי בדיוק על הגישה המתוארת כאן, אבל מותר יהיה לוותר בו על סימני הבחן דקים במיוחד בין סימני הניקוד המתועתקים. כאן יש להוסיף כי בגישת תעתיק האותיות יכול היה התעתיק להתנסח רק על יסוד העברית המנוקדת, שהרי לא יעלה על הדעת להציע תעתיק אותיות לפי הכתב הבלתי מנוקד שלנו.

לא תהיה שום משמעות לתעתוק מילה כגון דבר כ-dbr ובשימוש רגיל לא תהיה בזה שום תועלת לקורא. לכן מן ההכרח היה להוסיף סימני תנועות לתעתיק, והתנועות כמובן נלקחו משיטת הניקוד המקובל.

תעתיק המבנה

לעומת זאת, אם אתה בונה את התעתיק על יסוד הגישה השלישית - תעתיק מבנה המילה - ולא לפי סימני האותיות והנקודות, וגם אינך מתכוון כלל לתת לפני הקורא הנחיה איך לבטא את המילים העבריות (יש הרבה דרכי הגייה, והן אינן יכולות להיות חלק מן התעתיק האחיד) - אין אתה צריך לשים לב לדקויות של סימני התנועות. מבנה המילה בתעתיק זה יבהיר ממילא, בעצם קיומו הגלוי, לאילו סימני ניקוד מקוריים הכוונה.

לא כאן המקום להראות בפרוטרוט איך על יסוד תעתיק המבנה ניתן לזהות את הניקוד המדויק, אבל ראוי לספר כאן כי כבר קיימת תוכנית מחשב מלאה הערוכה לפי אלגוריתם בלשני בלבד (ולא לפי שכיחויות או הסתברויות) העושה זאת. היא מקבלת טקסט הכתוב בתעתיק המבנה כקלט ומוציאה כפלט טקסט בכתב עברי מנוקד, מדויק וברור.

סגולותיו אלה של תעתיק המבנה המוצע מטעם מכון התקנים - (1) העובדה שזהו התעתיק היחיד המאפשר לתעתק לפיו כל טקסט עברי שהוא, בין שהוא טקסט לא מנוקד בן ימינו המכיל גם מילים שמקורן בלועזית, בין שהוא שיר של משורר ספרדי מן המאה השתים עשרה, בין שהוא טקסט של לשון חכמים, משנה או מדרש, ובין שהוא טקסט מקראי או כתובת עברית עתיקה, וזאת מבלי לסמן בו את הניקוד המקורי; (2) האפשרות לשחזור מלא ומדויק של הטקסט בתעתיק לכתב עברי לא מנוקד מקורי, ואף (3) יכולתו להיכתב לפי טקסט ללא ניקוד ולהפוך אוטומטית לטקסט מנוקד - כל אלה עושים את התעתיק הזה למכשיר מצוין לכל "צרכיה ואפשרויותיה של הלשון העברית בכל תחומי העיון והמעשה, באוצר המילים, בדקדוק, בכתב, בכתיב ובתעתיק".

לא נראית שום סיבה מדוע לא יוכרז תעתיק זה ללא דיחוי כמתקבל לצורכי תעתיק של טקסטים לא מנוקדים, העשוי לשמש בצד "התעתיק המדויק" משנת 1957, שנועד לשמש כתעתיק לטקסטים מנוקדים. "התעתיק המדויק" מכוון לצורכי תעתיק בסימון מלא של טקסטים מנוקדים, ואילו התעתיק המוצע הוא כללי, ומתאים במיוחד לתעתוק טקסט בכתב לא מנוקד, אבל גם לכתב מנוקד. האקדמיה רשאית כמובן לעמוד על שינוי בסימן זה או זה, אבל העקרונות ודאי לא יוכלו להשתנות. אולם, כאמור לעיל, רק חמישה מחברי האקדמיה (מתוך שלושים ומעלה) טרחו להביע את דעתם על הנושא הזה כשנתבקשו להביע אותה בכתב ולשלוח את פרי מחשבתם אל הוועדה לדקדוק.

הרבה יותר פשוט, כנראה, לעסוק בדיון על מונחים בודדים, כגון להתחבט בשאלה אם ראוי לקרוא למכשיר פלוני חדש בשם רכינוע או רכנוע, אבל כשעומדת על הפרק באמת "שאלה לוהטת" (או "שאלה נכבדה"), כמו השאלה איך ייראו רחובותינו ושדותינו, איך ייכתבו שמות היישובים בכתובות של מכתבים - שם מושלך אלם. צר לי לספר שגם המכתב המובא להלן שכתבתי אל חברי האקדמיה לא הועיל.

"אנא אל תהססו. תפקידנו כחברי האקדמיה על אחריותה הרבה ללשוננו מחייבת כל אחד מאיתנו לא להימנע מהבעת עמדה ברורה ונחרצת. בידינו החובה והזכות להחליט היום והדורות הבאים ידונו את מעשינו".

בלחץ המוסדות הממשלתיים לא דחתה ועדת הדקדוק את החלטתה בעניין תמרורי הדרכים עד לאחר שיוחלט גורלו של תעתיק המבנה, ואולי ניתן יהיה לקבוע שתמרורי הדרכים ייקבעו לפיו, אלא מיהרה לדון קודם כל בלי דיחוי בשאלת התעתיק לתמרורי הדרכים וקיבלה מה שקיבלה כמתואר לעיל. הנה כך עומד הציבור לראות בקרוב את תמרורי הדרכים כתובים בראש חוצות בתעתיק זר, מטעה, שאינו מוסר כראוי את תמונת המילים העבריות.

האם ממלאת האקדמיה את חובתה המדעית, הבלשנית והלאומית המוטלת עליה מטעם החוק ומטעם הציבור? דומה יותר שהיא נכנעת לתביעת פוליטיקאים המבקשים להשליט תכתיבים רוחניים או גם גשמיים של מדינת חסות אמריקנית, תוך הסתגלות מהירה של שפת הילידים למנהגי השפה של בעלי הבית. אם נשב בחיבוק ידיים נראה בקרוב בראש כל חוצות מילים דמויות אשכנזית בכתיב אנגלי אמריקני. זה יהיה מעוות שלא יוכל לתקון.

לסיום, אנא ראו את הדוגמות. האם תייר שאינו יודע עברית יאבד את דרכו אם יופיעו לפניו הכתובות הבאות:

התעוררתי לכתוב את הדברים האלה כי לאחרונה הופעלו לחצים על האקדמיה ללשון העברית לקבוע "כתיב אנגלי" בתמרורים לשמות היישובים. לחץ זה בא בעיקר מצד משרדי התיירות והתחבורה, אולי נבהלה האקדמיה גם מהחלטת הכנסת לחייב תעתיק אחיד בכל השלטים בארץ תוך חמש שנים.

האקדמיה, מטעמים פוליטיים שאינם קשורים כלל במהותה של הלשון העברית, טעמים שאין להם שום הצדקה בלשנית או מדעית משום סוג שהוא, עומדת להיכנע ללחץ זה.

האמת היא שלא מליאת האקדמיה החליטה את ההחלטה הזאת. זו הייתה החלטה של ועדה שחברי המליאה התעצלו לעסוק בשאלת התעתיק לעומק, ולכן "הסמיכו את הוועדה" בצורה שנויה במחלוקת לקבל החלטה. מתוך שלושים ויותר חברי המליאה רק חמישה (!) טרחו לכתוב את דעתם על העניין... ההחלטה על "כתיב אנגלי" בשלטי הדרכים היא החלטה שראוי לבטלה בכל דרך. אם חלילה לא תתנער האקדמיה מכניעתה לתכתיב האנגלי, יתמלאו שדותינו וחוצותינו בתעתיקים של מילים עבריות לפי המבטא הדמוי-אשכנזי ולפי כתיב מעוות המנסה לחקות מנהגי שפה זרה.

למשל, האותיות א' ו-ע', שמאות שנים מקובלת בעברית שיטת תעתיק המבחינה ביניהן, יסולקו מן המילים ולא יועתקו כלל, ובמקום שיש הכרח לסמן א' או ע' באמצע מילה לא יהיה הבדל בסימון בין א (`) ובין ע (‘). והרי בכתב העברי כול דובר עברית מבחין ביניהן (גם אלה שאינם מבדילים ביניהן בדיבור). תלמיד שלא יבחין ביניהן ייכשל בבחינה, ומי שאינו יודע להחליט אם יש א' או ע' במילה לא יתקבל לעבודה בשום מקום המצריך כתיבה. איך אפשר להעלים בתעתיק העברית עובדות מוצקות אלה של השפה העברית? הוועדה החליטה גם שהאות ו' והאות ב' רפה ייכתבו שתיהן באותה אות V, ש-ת' ו-ט' ייכתבו שתיהן ב- T (בעוד שתעתיק ט' צריך להיות T בהוספת נקודה מתחתיה).

איך אפשר להיכנע להכנסת כתיב מטעה של שפה זרה לתוך השפה שלך? בכתיבה בעברית שלנו אנו מקפידים על הבחנה מובהקת בין אותיות של עיצורים שונים, גם אם בדיבור עיצורים אלה נהגים באותו אופן. את אותן ההבחנות יש לשמור גם בתעתיק, כי התעתיק אינו הופך את השמות האלה למילים אנגליות. הן נשארות עבריות גם בתעתיק, אבל בעברית שגויה ומעוותת. לפי התעתיק המעוות הזה אם תרצה לכתוב "קוף צעיר וחברו טיילו ביער", תקבל "כוף צאיר בחברו תיילו ביאר"...

האקדמיה על כל חבריה, וכן הרוב המכריע של הציבור דובר העברית, מתייחסים אל השפה העברית כאל שפה אחת הקיימת מאז נכתבו הכתובות העבריות הראשונות בראשית האלף הראשון לפני הספירה או אולי גם קודם לכן. גם את העברית שבפינו אנו חושבים כמובן לחלק פנימי ומהותי של השפה העברית. האקדמיה עצמה איננה מסכימה לאלה הרואים בעברית שלנו איזו שפה חדשה הנקראת "ישראלית" (שאמנם התומכים במציאותה מודים שהיא נובעת מאיזו שפה עתיקה שקוראים לה "עברית"...). גם הציבור המשכיל רואה ב"ישראלית" רק את אחד המבעים של העברית.

והנה באה האקדמיה ובכניעתה לדרישה של "כתיב אנגלי" למילים העבריות, בתעתיק המשקף כביכול מבטא "ישראלי", דמוי אשכנזי, היא מכירה למעשה, וגם להלכה, בקיומה של שפה נפרדת, מודרנית, ששמה כביכול "ישראלית". הכניעה לכתיבה שאיננה מפרידה בין פונמות עבריות שונות המובעות תמיד בכתב סותרת את המחויבות של האקדמיה:

"לכוון את דרכי התפתחותה של הלשון העברית לפי טבעה, לפי צרכיה ואפשרויותיה בכל תחומי העיון והמעשה... בכתב, בכתיב ובתעתיק".

כפי שניכר ממובאה זו, הלקוחה מתקנון האקדמיה ללשון העברית, התעתיק הוא חלק מן העברית, וחובת האקדמיה היא להגן על תעתיק נכון של המילים העבריות. שום עם המכבד את עצמו ובוודאי לא האקדמיה ללשון שלו, לא ישנה את מטבע הלשון שלו כדי "להקל", כביכול, על תיירים לבטא את המילים שבשפתו. מה גם שכל "הקלה" כזאת כלל אינה מקילה. חשבו לרגע לדוגמה על רחוב "הַתּוֹר" בחיפה. שם קצר ופשוט. כתבו אותו בצורה הפשוטה והסבירה ביותר בתעתיק לטיני: hator. כשתייר אמריקני יפנה אל עובר אורח לשאול אותו איפה הרחוב הזה, הוא יבטא שם זה לפי מנהגי ההגייה של האנגלית, וישמיע משהו כמו "הֵייתֶר"... מי אותו עובר אורח שיבין את כוונתו של התייר? (ראו בדוגמות בסוף תעתיק יותר יעיל). בירושלים שאל אותי פעם תייר אמריקני איפה הֶמֶג סטריט. לא ידעתי. אילו היה אותו תייר פוגש לראשונה בכתב את השם Tel Aviv היה שואל על אֵיבִיב. כאמור, התעתיק אינו יכול לכלול הדרכה פונטית אנגלית למילים בשפה אחרת. התייר, בכל ארץ שהוא מתייר בה, יודע שקריאת המילה בשפה שהיא זרה לו אינה כדרך שהוא קורא את שפתו האנגלית. את זאת יבינו התיירים דווקא כשלא נתאמץ להמציא בשבילם כתיב אנגלי למילים שאינן בשפתם.

יש לקיים מספר עקרונות, שאם נשמור עליהם, נוכל להעמיד תעתיק המשקף בנאמנות את המילה העברית, ותהא זו שם של יישוב או שם עברי של רחוב בעיר או בכפר או שם עברי בדרכון. העיקרון הראשון הוא שהתעתיק צריך לאפשר שחזור מלא ומדוייק של השם הכתוב בתעתיק לכתב העברי. ומכאן חובה לקבוע שכל פונמה עברית תהיה מתועתקת באות מיוחדת לה.

ראוי להוסיף כאן כי ארגון התקינה העולמי ISO, המאגד את מכוני התקנים של כל העולם, עסק הרבה בסוגיית תעתיקים של שפות שיש להן כתב לאומי שאינו לטיני. ארגון ISO קבע עיקרון זה כתנאי ראשון במעלה, עיקרון שאסור להפר אותו - כל שיטת תעתיק חייבת להיות כזאת שיתאפשר שחזור אוטומטי, הן על-ידי אדם הן על-ידי מכונה: מן הנוסח המתועתק חזרה אל הנוסח המקורי של הכתב הלאומי.

עיקרון שני הוא שכל פונמה עברית תהיה מתועתקת באות אחת ולא בצירוף של שתי אותיות. עקרון זה חשוב לעברית כמו גם לשפות שמיות אחרות, כי הרוב המכריע של המילים בשפות האלה בנוי על יסוד צירוף של שורש ומשקל. מילה כמו מִשְמָר מורכבת מן השורש ש'מ'ר' וממשקל mi_a_ כשכל אחד מעיצורי השורש נכנס לפי הסדר לאחד המקומות הריקים של המשקל, ואין לשים שני עיצורים באותו מקום ריק (המסומן כאן בקו). אם תשתמש בצירוף של שתי אותיות לסימון פונמה אחת - התוצאה תהיה שהאות השנייה של הצירוף תתקבל כמסמנת את העיצור השני של השורש! מכאן נובע במיוחד שאסור לחקות את הנעשה בשפות אחרות שבהן האות h משמשת בתור "סימן עזר" הבא בצירוף לאות אחרת, כמו למשל kh, ch, sh, zh וכדומה. באיטלקית אכן משמשת האות h כסימן עזר. זה אפשרי באיטלקית כי בשפה זו אין פונמה /h/ וגם לא הגה [h]. גם באנגלית זה אפשרי, כי הפונמה h באנגלית יכולה לבוא רק בראש מילה או אחרי תנועה.

לכן אין אפשרות לטעות במילה שיש בה h אחרי עיצור אחר. אבל בעברית h מסמנת עיצור מוגדר השווה בערכו לכל עיצור עברי אחר. רק בסוף מילה עברית יכולה האות ה' לסמן או עיצור או תנועה. לכן, אי אפשר להציע בתעתיק של מילים עבריות להשתמש באות h כ"סימן עזר" שיצביע על הגה אחר. הפתרון צריך להיות - שימוש בסימני הבחן קלים (דיאקריטים), כמו שמקובל ברוב השפות האירופאיות. כאשר יש צורך בסימון של הגה השונה במידת מה מן המשמעות הפונטית המקובלת של אות לטינית - משתמשים בסימני הבחן, כגון נקודה או קו מתחת לאות או מעליה, סימן v קטן מעל האות (למשל סימון ההגה ש' בצ'כית ובעוד שפות הוא על-ידי v קטנה מעל האות S: Š).

אכן באנגלית לא מקובלים סימנים דיאקריטיים. אבל שמות היישובים בתעתיק אינם מילים אנגליות, וסימנים דיאקריטיים מצויים ברוב השפות שתיירים דוברים בהן או עשויים להכיר אותן, בין היתר למשל, צרפתית, גרמנית, ספרדית, איטלקית, שוודית ועוד לרוב.

פרט מעניין הוא שגם בכללי התעתיק מעברית ללועזית שקבעה האקדמיה בשנת 1957 כלולים סימנים דיאקריטיים. קודם כול אלה הם התעתיקים של האותיות ג', ז', צ', שכולם תועתקו כש- v קטנה כתובה מעל האות g, z, c, בהתאמה. יתר על כן, לפי כללי "התעתיק הפשוט" של האקדמיה מותר להשמיט את האות א' כאשר לפניה ואחריה יש תנועה, אבל אז, אם זה גורם לאי הבנות מותר לשים trema מעל התנועה השנייה. הכוונה למילים כגון בריאות bri`ut, אם הושמט סימן ה-א' (כלומר כתבת briut) קובעת האקדמיה, רצוי לכתוב זאת כך: briűt. על יסוד מה מהססת כעת האקדמיה לקבוע הבחנות בין הפונמות על-ידי סימני הבחן דיאקריטים?

ועוד עיקרון חשוב: פונמה אחת שיש לה שני מבטאים צריכה להיכתב תמיד באותה אות. סקירה בלשנית קצרה מראה כי כתיבה כזאת היא נוהג קבוע בשפות רבות. למשל, Gו-C באיטלקית, באנגלית, בספרדית, בצרפתית ובשפות אחרות, לכל אחת מהן יש שני מבטאים, והקורא יודע את המבטא לפי מעמד האות במילה. קל מאוד ללמוד את התנאים הקובעים איזה מבטא יש בכל מקרה. כך נוהגות שפות רבות במיוחד כאשר קיימות שתי צורות קרובות השייכות לאותה המילה וההגייה שלהן שונה זו מזו בפרט מסוים, אך עם זאת לדוברים רצוי שיורגש הקשר בין המילים.

הנה באנגלית, למשל, האות t מבוטאת במילה devote כ- [t] אבל במילה הכרוכה בה devotion ה- t מבוטאת כ- [sh], בכל זאת, איש לא יכתוב מילה זו ב-sh במקום ב-t. כך גם סיומת הריבוי באנגלית נכתבת תמיד באות S, אבל S זאת מבוטאת לפעמים [s] ולפעמים [z]. באיטלקית האות S בין שתי תנועות אינה מבוטאת [s] אלא [z]. כך גם בעברית. ל-ב'כ'פ' בכתב העברי יש שני מבטאים, ורצוי לדוברי העברית ששני המבטאים האלה ייכתבו באותה אות. בדרך זו נשמר הקשר בין צורות השייכות לאותה המילה. למשל בדק -יבדוק. ב"בדק" מבטאים [b] ואילו ב"יבדוק" מבטאים [v]. לכן מן הדין שכל אחת מן הצורות האלה תיכתב גם בתעתיק באותה האות ולא בשתי אותיות שונות. כלומר badaq - yibdoq. התעתיק של ב יהיה תמיד B ושל כ ו-פ תמיד K, P (ואף פעם לא v, f, kh). כדי להקל בכל זאת על מי שאינו יודע את הקריאה הנאותה, ראוי לצרף בשלטי הדרכים סימן הבחן קל: ¼ ולא b, ¾ ולא p, ½ ולא kh.

התעתיק המומלץ לשימוש לכל צורך, ובמיוחד לתמרורי הדרכים, שמכינים אותם בתשומת לב פעם אחת ואין צורך לשנותם, הוא התעתיק שהכינה ועדה מטעם מכון התקנים הישראלי. הוועדה פעלה במסגרת ארגון ISO והתעתיק עבר את כל שלבי התקן של ISO עד האחרון. תעתיק זה נותן רישום אחיד לכל מילה עברית מכל תקופה שהיא, וכך הוא מבטיח את הקביעה החשובה, הנכספת, שהשפה העברית היא שפה אחת לאורך כל תולדותיה, וה"ישראלית" היא כולה בגדר העברית.

בניגוד לשתי שיטות התעתיק המקובלות, "תעתיק האותיות" (טרנסליטרציה) ו"תעתיק ההגאים" (טרנסקריפציה), שהנחו את האקדמיה בכללי התעתיק של 1957, תעתיק מכון התקנים הוא "תעתיק המבנה". אין הוא שואף לייצג את ההגאים הנשמעים של העברית - ייצוג כזה היה יוצר נוסחי תעתיק שונים לפי מבטאו של כל דובר, או של כל עדה או של כל תקופה היסטורית. הוא גם אינו מבקש לסמן את כל האותיות או את כל הנקודות שבכתב המנוקד של העברית - כי יש אותיות הממלאות תפקידים שונים במילים ולא ראוי לתעתקן תמיד באותו סימן, וכי חלק ניכר מסימני הניקוד מיותר לגמרי לגבי כל תקופה של העברית, ובוודאי לגבי תקופתנו.

לפי בקשת מכון התקנים הישראלי אמורה האקדמיה לדון בקרוב בבדיקת התעתיק הזה לפי צרכיה ואפשרויותיה של העברית, ולהבטיח שהוא לא יפגע במבנה השפה העברית בשום צורה. אבל אף על-פי שהדיון בתעתיק זה לכאורה כבר התחיל באקדמיה לפני כשנתיים, מיהרה ועדת הדקדוק של האקדמיה והחליטה בטרם עת, לפני סיום הדיון הזה - לאשר לצורכי התמרורים את "התעתיק האנגלי" שביקשו ממנה אנשי מע"ץ, משרד התיירות ומשרד התחבורה. זהו תעתיק חדש שמעולם לא נדון במליאת האקדמיה ומעולם לא הובא לידיעה ולשמיעת חוות דעת של הציבור. אם נשב בחיבוק ידיים אנו עתידים לראות שמות אנגליים ולא עברית ברחובותינו ובשדותינו...