ערפל קרב בציבור החרדי

מרמור בקרב הציבור החרדי בישראל. הציבור חש מבולבל ואינו מצליח לעכל את המלחמה הנוכחית. קולם של אלו שאמורים "ללעוס" בעבורו את המלחמה - גדולי הרבנים - אינו נשמע, והמבוכה רק הולכת וגוברת.

בציבור החרדי האשכנזי קיימות שתי מועצות גדולי התורה: זו של "דגל התורה" הליטאית וזו של "אגודת ישראל" החסידית. אין המדובר במועצות הנתפשות באופן המקובל של המושג, אלא בזקנים מופלגים הספונים בבתיהם ללימוד תורה, ומתכנסים יחדיו רק לעיתים נדירות. הקשר שלהם עם העולם החיצון ניזון ממוליכים ומביאים למיניהם, ואולי אפילו מרוח הקודש - אבל לא מרדיו, טלוויזיה, אינטרנט ושאר אמצעים מודרניים.

הם אינם יוזמים דבר, ומשמשים חותמת גומי לכל מיני עסקנים ואישי ציבור הפוקדים את בתיהם, ומוציאים בשמם קריאות לציבור. כך למשל הקריאה בעקבות המצב הנוכחי פורסמו בעיתונות החרדית קריאות בשמם של גדולי הרבנים יוסף שלום אלישיב ואהרון לייב שטיינמן לפשפוש במעשים, ושאר חיזוקים בעניינים שבין אדם לחבירו, התחזקות בשמירת שבת כמו אי סיוע לעסקים מחללי שבת, התחזקות בנושאי שמירת הצניעות, הקפדה על סלולרי כשר ועוד.

פה ושם צצים כינוסי תפילה ועצרות, אך אלו אינם מאורגנים על-ידי מועצות גדולי התורה. כך למשל עצרת גדולה שהתקיימה השבוע בכותל המערבי כלל לא זכתה לדיווח בעיתון החרדי המוביל "יתד נאמן". למה? רק משום שלא ארגנו אותה ראשי הציבור הליטאי בראשות הרב אלישיב.

מאמרי מערכת של העיתונים החרדיים גם כן אינם מבטאים אחידות בשל ריבוי הקולות, שנגרם כתוצאה מאי שמיעת קולם של הרבנים בנדון. גם הפעלת "גל שקט" במהלך השבת לא זכתה להתייחסות מספקת בעיתונות זו. עצם קיומו של הגל השקט פורסמה, אך מחוסר הוראה של גדולי הרבנים בנושא, נכתב כי על כל אחד לנהוג על-פי פסיקת הרב במקום בו הוא נמצא.

בניגוד לרבני החרדים בארה"ב, המשמיעים קולם ומבטאים עמדותיהם, בישראל העסק מדשדש. לא יצאה קריאה ליום תפילה או לצום כנהוג בעיתות משבר. יש התארגנויות, כינוסים, משמרות לקריאת תהלים וללימוד תורה סביב השעון. יש גם יוזמות רבות של חסד וסיוע לתושבי הצפון, אבל הכל תוצאה של יוזמות מקומיות ולא משהו מאורגן מצד ההנהגה.

מדי שנה מדברים גם על ביטול "בין הזמנים", חופשת בני הישיבות, בשל המצב. התירוץ של "בגלל המצב" מתקבל בהבנה באשר ליוזמות רבות כמו ריבוי תפילה ולימוד, אך עדיין לא באופן שיוביל לפתיחתן של ישיבות ב"בין הזמנים". אומנם היו קריאות של אישים כמו הרב עובדיה יוסף והאדמור מבוסטון, אבל אלו נחשבות לגבי רבים מבני הישיבות כקול קורא במדבר. מחד-גיסא, התלמידים רוצים להתאוורר, ומאידך-גיסא, מצבן הכלכלי של ישיבות רבות בכי רע, והן אינן יכולות להרשות לעצמן את פתיחת הישיבה למשך שלושה שבועות נוספים. בחלקן אף נערכים שיפוצים וניקיונות, המצריכים את יציאת התלמידים. בציבור החרדי הליטאי לא מדברים על ביטול בין הזמנים, עדיין לא. בציבור החסידי מוקדם לדבר. "בין הזמנים" שלהם יחול רק בחודש אלול, ועד אז המלחמה יכולה להיות כבר מאחור.

מעבר לדאגה לכך שקול התורה לא ייפסק בימי המלחמה, חוששים הרבנים מפני פגיעה במעמד בני הישיבות. ניתן לראות את האחרונים בימי החופשה בכל מיני נופשים פעילים בצפון ובדרום בג'יפים, קייאקים, אבובים, טרקטורונים וכו'. חלקם ניצפים כשהם מושיטים יד לטרמפים בכבישי ישראל. בישיבות חוששים מפני הקיטרוג. שעה שבחורים בני גילם נלחמים בחזית ומחרפים נפשם בקרבות בצפון ובמרכז, סובבים בני הישיבות בחופשה, ומהווים "טרף קל" לכל המתנגדים לאי גיוסם של בני ישיבות. בני ישיבות רבים, שכשלושה חודשים לא יצאו לחופשה, מעדיפים שלא לטייל ולא לצאת לרחובות, שמא יבולע להם מטענות של אי נשיאה בעול המלחמה. מעבר לחיילים החרדים המועטים יחסית, ניתן לראות בחזית, או ליתר דיוק - קרוב לחזית, ברסלבים מקפצים לצלילי דאנס של "נ נח נחמ נחמן מאומן" או "טנקי מצוות" של חבד, המזכים את החיילים במצוות צדקה, תפילין ועוד כמו גם כיבוד קל במיני תופינים קודם צאתם לקרב.

בסוף השבוע ביקרו ראשי ערים חרדיות ברכסים החרדית, שליד חיפה ביקור הזדהות. קדמה לביקור תפילה של תלמודי התורה ביישוב בכותל המערבי. ירושלים מהווה מבחינתם מקום בטוח. לצפון הרבנים לא מרשים ללכת, מחשש סכנה. היתר יוצא דופן ניתן לכתב "יתד נאמן" שביקש לסקר את הצפון המופגז. "סע לשלום", אמר לו הרב שטיינמן. הרב חיים קנייבסקי הבטיח שלא יפלו טילים בבני-ברק ובירושלים.