נשק אסטרטגי - הוא נשק מכריע מלחמות. הפצצה הגרעינית, נשק אסטרטגי. שהוטל על הירושימה ונאגאסאקי היפניות, הכריע את מלחמת העולם השנייה - וגרמה לכניעה המיידית של הקיסרות היפנית.
שיטת לחימה, למשל מלחמת הבזק (Krieg Blitz) הגרמנית, היתה נשק אסטרטגי עד שנתקלה במסה הכלכלית צבאית של האמריקנים. טילי הנ"ט והנ"מ שבלמו את עצמת השריון וחיל האוויר של צה"ל במלחמת יום הכיפורים, מעידים, כי לגנרלים המצריים (אולי בייעוץ רוסי) היתה מחשבה נכונה. על-ידי שימוש נבון בכלי נשק זמין וזול, הביאו למצרים ניצחון אסטרטגי במלחמת יום הכיפורים.
בסופו של דבר, הגיעה מצרים אחרי המלחמה להישגים מרשימים. החזרת כל חצי האי סיני, על משאבי הנפט והתיירות שלה, תמיכה כלכלית אמריקנית, ושדרוג המשק המצרי הנחשל לדרגה שבה הוא נחשב היום למשק מתפתח ממש.
חילות השריון והאוויר הישראלים, שטופחו בישראל כנשק אסטרטגי, התגלו כמיתוס שרבים חסרונותיו. השבר היה כל כך עמוק (ע"י ערך "המחדל") וגרם לשינויים מפליגים במדיניות הישראלית פנימה והחוצה לשינוי השלטון ועוד.
גילוי נקודת התורפה/חולשת האויב, יכולה להעניק למצביא הנבון נשק, שיכריע את המערכה ויוביל את הצבא לניצחון על האויב.
החל ממלחמת לבנון מרבה האסטרטגיה הערבית, להשתמש בחשיבה השמאלנית ובשמאל הישראלי כבנשק אסטרטגי. המדיה, ה"תרבות" ובתי המשפט בישראל נשלטים על-ידי חשיבה שמאלנית. חשיבה שתפסה את המקום של החשיבה ה"ציונית" הפטריוטית שהתמסמסה לה ברבות השנים. תועמלני שמאל מובהקים כגון ישי מנוחין, אורי אבנרי, שולמית אלוני, יוסי שריד, זהבה גלאון, יוסי ביילין ואחרים, נהנים מגישה חופשית, אינסופית למדיה.
קבוצות קיקיוניות כגון ארבע אמהות זכו לחשיפה חסרת תקדים ופרופורציות בתקשורת, אצל שלי יחימוביץ, כרמלה מנשה ודומיהן. תכני החינוך של הדור הצעיר, החילוני, קובעו בזמן שליטתה הקצרה של שולמית אלוני כחינוך "אוניברסלי פלורליסטי", היינו - חיסול הפטריוטיות, עד כדי כך שבלחצה של השרה הוצא מחומר הלימוד ספר יהושע המתאר את כיבוש הארץ על-ידי יהושע בן נון.
במקום תכנים לאומיים, הוכנסו תכנים המתאימים לאג'נדה השמאלנית כגון מיצוי עצמי, החינוך לדמוקרטיה, להיות אזרח טוב, כמיהה לשלום וכיוצא באילו דברים. רק המגזר הדתי נאחז ב"ברית בין הבתרים", ברית בין אברהם אבינו לקב"ה המנציחה את זכותו וחובתו של היהודי להיאחז בארץ ישראל.
אין פלא, שכיום רוב בוגרי החינוך החילוני שבעבר נהרו ליחידות הקרביות מחפשים יחידות תומכות מיצוי עצמי, למשל יחידות המחשב, ויחידות שנחשבות לא מסוכנות ולא תומכות "כיבוש" כגון: חיל האוויר, חיל הים וכד'.
השליטה במדיה, מתורגמת לשטיפת מוח, אנטי "כיבוש", אנטי ימין, אנטי מתנחלים ואנטי יהדות דתית. החשיבה השמאלנית, הנשלטת ומונחית על-ידי המדיה, מקבעת איסורים וגדרות, כגון: אסור לירות על יחידות חמאס או חיזבאללה, שממוקמות בתוך שכונה אזרחית ומפגיזות אזרחים ישראלים כמעשה יומיומי, מתוך שכונות מגורים.
לכן, יורה חיל התותחנים וחיל האוויר על "מרחבי שיגור" כלומר על חולות נודדים, אבנים, סלעים ומבנים נטושים. הנימוק שחוזר ועולה השכם והערב על-ידי דוברי השמאל הוא לא לפגוע ב"חפים מפשע". לעומת זאת מקבל השמאל כדבר מובן מאליו קורבנות אדם יהודים, בתקופה מסוימת, הם אף כונו "קורבנות השלום".
הסכם אוסלו, הבריחה מלבנון, ההינתקות, והחרב שהונפה על הצבור הדתי לאומי. כולם פרי השימוש בנשק האסטרטגי הערבי, קרי, שליטת התודעה השמאלנית בצמתי ההחלטה הישראלית. השמאל באמצעות שליטתו בתקשורת מסרס את הנשק הישראלי.
באותו אופן שבו קלטו הגנרלים המצריים ב- 1973 את החולשה הצבאית הישראלית שהסתמכה על שריון בלבד, קלט נסראללה את חוסר היכולת הישראלית להגיב כאשר כוחותיו מבוצרים בין אזרחים. ולכן, כוחות החיזבאללה או החמאס יורים באין מפריע רקטות על אזרחי ישראל כשהם ממוקמים בתוך אוכלוסיה אזרחית.
נסראללה יודע, כי התודעה השמאלנית הישראלית תגן על כוחותיו כשהם חבויים בתוך האוכלוסיה, כל האסטרטגיה שלו מבוססת על שליטת השמאל הישראלי.
כל צבא מקצועי היה מקדים לכיבוש כפר כמו בינת ג'בייל הפצצה, הפגזת ריכוך ארטילרית, ורק לאחר שהיה אזור הלחימה הופך לעיי חורבות היה נשלח חיל הרגלים לפרק האחרון והקל של המלאכה, טיהור השטח, רכישת השליטה בפועל.
וצה"ל שולח לבין הסמטאות, חיילי חי"ר להיהרג כמו ברווזים במטווח כי חס ושלום, אוי ואבוי, שלא יפגעו "חפים מפשע". תופעה איומה זו חוזרת על עצמה כחלק מפחדם של מפקדי צה"ל וקובעי המדיניות להיות לצנינים בידי אדוני הארץ, השולטים בתקשורת.
