מילה של נסראללה

"כזה קטן" אמר נסראללה על הניסיון הצבאי של הרמטכ"ל, פרץ ואולמרט והפעיל את התסביך של גמדי השלטון שלנו כדי לסבך בבוץ הלבנוני אומה שלמה.

כדי לא להרוס את הפרנסה לחברי ועדת החקירה שתקום, כאן או באיזה מחנה גולים, לא נתעסק כעת בשאלות מטרידות כגון איפה היה המודיעין, הלווינים והמזל"טים ומפענכי התצא"ים וקציני האיסוף וההערכה שהיו אמורים לעקוב ולזהות ולהתריע ולתרגם לפעולה את התחזקות והתחמשות ופריסת הטילים והבונקרים ופריסת המודיעין בתוככי ישראל של החיזבאללה ולחסל אותו עוד כשהיה קטן...

לא נשאל למה בדיוק נוצלו תקציבי העתק של לווייני הריגול וכמובן לא נחשוד שמא הם נוצלו לקידום מטרות אישיות ועיסקיות של השולטים בפרויקט, ש"במקרה" גם שותפים (ישירות וחלק באמצעות נשותיהם וילדיהם) באופן פרטי בפרויקטים מסחריים של תקשורת לוויינית אזרחית למרות עיסוקם בשירות המוסד - על חשבון הזנחת היעד היחידי בעצם של פרויקט הלוויין השאפתני הזה: לזהות את התנועה המאסיבית הזו של התחמושת והכוחות המצליחים כעת לעשות קרקס מצבא שלם ולהפוך מדינה שלמה לפליטים חסרי ישע, לעכברים במנוסה, לבושה וחרפה של תמונות מלב התפארת של מדינת ישראל, בסגנון שעד כה נהגנו לראות ברואנדה, קוסובו, ובשבטי הטוטסי והזולו...

אז לא שחלילה אנחנו מעיזים לדרוש שכספי ציבור יפסיקו להיות מוזרמים בסיבובית לכיסים פרטיים של מנהלי הפרויקטים השונים מטעם מוסדות המדינה. אבל בהחלט נשאל, מדוע לא טרחו בכירי המודיעין של מדינת ישראל וקברניטי מערכת הביטחון פשוט לקרוא עיתונים? הרי הכל היה כתוב שם...שחור על גבי עיתון...

נסראללה של היום מתגלה כמצביא בחסד עליון שמצליח לקרקס - רבים באמצעות מעטים, חזקים באמצעות חלשים, מודרניים על-ידי פרמיטיביים, באמצעות רוח הלחימה את המשוכללים שבכלי הנשק ובאמצעות האמונה בצדקת בדרך את הריקנות הלאומנית שפשטה בנו. הרי גם אם ימות מחר את הנצחון שלו עד כה אי אפשר יהיה לקחת ממנו. בדיוק כשם שגם לא את גודל הבושה מאיתנו. הרווחנו אותה בכבוד של הרבה קומבינות וג'ובים של חסרי כישורים שהיו להם את הקשרים הנכונים להשאיר את תפקידי המפתח הבכירים במדינה מאויישים בלא כלום. ביטחון של סיליקון... הלכנו בלי והרגשנו עם...

אז הפן הזה של נסראללה המצביא, משום מה היה חדש לכולנו. שכן לאף אחד לא ממש נדלקו נורות אדומות כשהבחנו שצבא הגנה לישראל ורשויות הביטחון שלה הפנו את אמצעי המודיעין והלחימה שלהם לאחור, לעבר היהודים ולהגנה על האינטרסים של ארגוני הטרור אשר השתלטו על ההתנחלויות לשעבר ועל ערי הלבנון. זה היה "אין". זה היה בון טון. זה היה מודרני, ליברלי, פלורליסטי, הומאני, כזה כאילו כזה...

והתמונות של כוחות ביטחון מכים ואוסרים ומגרשים מתנחלים וקצינים בכירים ביותר המציעים "לשרוף אותם, חרא עליהם" - עברו בתחושת עליונות ונאורות ניאו-ליברלית. גם לגהינום הזה הלכנו רצופי כוונות טובות...את השטח להציב את משגרי הקאסמים הגשנו להם על מגש של כסף. למתנחלים שגירשנו משם, עדיין לא מצאנו פתרון למגורים והם עדיין חיים כמו פליטים וחיות בר מוזנחות.

אבל דבר אחד היה ידוע לכולם מאז ומתמיד. מילה של נסראללה זו מילה. האמינות שלו היא ללא דופי. בעוד שבמדינת ישראל, גם אם לא נעים להודות אבל כולם יודעים - לא ראוי להאמין לא לתקשורת, לא לקציני צה"ל, לא לרמטכ"ל, לא לדיווחי המודיעין, לא לפוליטיקאים, ולא לשרי הביטחון וראשי הממשלה כי כולם מסתברים כרברבנים גדולים של מילים בלא כיסוי.

כשהרמטכ"ל שלנו התרברב שבינת ג'בייל בידנו ונסראללה גיחך, הטיפשים שבינינו האמינו לרמטכ"ל ולמחר שמענו על גופות ופצועים ועל חיילים שנקצרו כמו במגרש באולינג. איפה היו המזל"טים? בטח מי שאמור היה להפעיל אותם בדיוק יצא לשופינג בניו-יורק או שהסיע את הפילגש שלו למניקור ופדיקור...

כך גם החובבנים שביננו האמינו כשהרמטכ"ל הודיע שלחיזבאלה יש מאה הרוגים, ולא לחיוך הממזרי של נסראללה שדיווח על המספר החיוור המדוייק: ארבעה, בקושי... והדוגמאות הרי מרובות וכולנו מכירים ויודעים שבתכלס, מאחורי הפוזה והפסאדה והדאווין - בפנוך הבפנוכו שלנו - אין לנו על מי לסמוך, אלא על המילה של נסראללה.

יותר מכל שירותי המודיעין "הטובים בעולם" ויותר מכל הגנרלים של "הצבא החזק בעולם" ויותר מכל הפרשנים והמומחים שכל מומחיותם היא בקבלת דרגות אבל אין להם שום קבלה של ניצחון. כי עובדה - מדינה שלא מצליחה בכל יובל שנותיה להגיע להכנעה ועדיין מפרפרת על הזכות לקיומה, לא נחשבת למדינה שיש בה מישהו שם למעלה שבאמת מבין משהו בענייני ביטחון. לא בכאילו, אלא על באמת. לא לפי המיתוס והעטיפה הנפוחה, אלא במבחן התוצאה.

ושיפסיקו לעבוד עלינו, כי בעסקי הביטחון התוצאה היחידה שנחשבת להצלחה -ואת זה כדאי להזכיר לכולם - זה לא בהתעצמות שירותי הביטחון, אלא בהצלחה לייתר ולהפחית עד למינימום את ההיזדקקות לשירותיהם.

כל מה שפחות מזה, ולא משנה כמה נשק וטילים ומכמים ולווינים ופצצות אטום יהיו לנו - נחשב לכשלון של מערך הביטחון. ביטחון, זה לא הכוח, אלא השקט. כי שקט הוא שקט. והכוח הוא תמיד זמני, מוגבל, יחסי, ובוגדני...

הכשלון הגדול של המודיעין זה שהם לא קראו עיתונים... מי שיפתח את העיתונים של ה- 29 לינואר 2004 (!!!) יגלה שנסראללה הבטיח בדיוק את מה שהוא מקיים כיום. זה היה עם שחרורם של 33 אסירים בתמורה לשלושת הגופות שהחזיק החיזבאללה ולסוחר הסמים אלחנן טננבאום.

שאלת אגב כמובן מתעוררת - מדוע חייהם של שני החיילים השבויים כיום כשהם בחיים, חשובים פחות מחייו של סוחר סמים ושלוש גופות, כנראה לעולם לא נבין... בעיתונים של אז היה הסבר של ראש הממשלה שרון לשחרור: "מהחלטות קשות אין מנוס, זהו תפקיד של הנהגה, שקלנו את מלוא הנתונים ולבסוף הנחנו על כף המאזניים משקולות אחת בעלת משקל מכריע - קוראים לה רגש יהודי. ההחלטה להחזיר את החיילים היא החלטה יהודית, היא מעוגנת במורשת ישראל. זוהי מחויבות יסודית כלפי כל אדם בישראל אם יהודי ואם קשר את חייו בחיינו, את המחויבות הזאת אני נושא עימי מהיום הראשון בו זכיתי לפקד על לוחמים בקרב".

לא זכור לי שבתנ"ך כתוב שחלק מהרגש היהודי זה להעדיף סוחרי סמים על פני שני החיילים שלנו שביצעו את מלאכתם נאמנה ונחטפו ומצויים כעת -באשמתנו- בסכנת חיים ממשית, אבל אם שרון אומר שזה מה שכתוב בתורה, אז שהעם ימשיך להאמין לשרון ויורשי דרכו. אני - ואיתי כל שירותי המודיעין בעולם חוץ מישראל - נמשיך להאמין למילה של נסראללה... גם הלוחמים שלו מאמינים לו על עיוור ובצדק, ולכן הם מנצחים. אצלנו מי הלוחם שהוא כזה אידיוט להאמין למפקד זחוח שמהמזגן בכורסה לוחש לו בספקנות "קדימה" במקום "אחרי", בין בורקס לפקיזה חיננית...

אבל בשורה התחתונה: 33 האסירים הלבנונים שוחררו בעסקת חילופי השבויים בין ישראל לחיזבאללה. האסירים התקבלו בכבוד מלאכים בטקס ממלכתי רישמי שבו השתתפו נשיא לבנון אמיל לאחוד, ראש הממשלה חרירי, וכמובן אדריכל הניצחון - השיח' נסראללה.

נסראללה מתחבק עם השייח עובייד

באותו אירוע נשא נסראללה נאום ניצחון לכבוד ארגונו שהשפיל את צה"ל והכריח אותו לשחרר 33 מחבלים בתמורה לסוחר סמים ושלוש גופות.

בנאום זה, הודיע נסראללה חד וחלק וברור ואמין כדרכו: ישראל עוד תצטער על כך שלא שיחררה היום את סמיר קונטאר. נסראללה איים כי אם לא ישוחרר קונטאר, אנשיו שוב יקחו בשבי חיילים, והפעם ישבו אותם בעודם חיים ומחירם יהיה גבוה בהרבה.

זה היה כתוב. ואפילו לא על הקיר אלא שחור על גבי עיתון. אבל שירותי המודיעין שלנו היו ככל הנראה עסוקים בחלוקת תלושים לחג, סידורי ג'ובים למקורבים, טפיחה עצמית על השכם בביטחון שאם הם אומרים שהם הכי טובים אף אחד לא יעיז אף פעם לתקוע סיכה בבועה, והמשכנו להירדם בשמירה ולבזבז תקציבי עתק על פרויקטים גראנדיוזיים שמסתברים כיום כריקים מתועלת וכבלון נפוח שכל הביטחון שהוא מספק זה ביטחון כלכלי של שרשרת המזון והקומבינה המרושתת סביב הפרויקטים הללו. אבל תושבי הצפון לנים במחנות פליטים מאולתרים בתוך אולמות ספורט בבתי הספר של העיר אשדוד. עד שגם לשם יגיעו ה"קאסמים שמאסמים"...

והמצביאים הדגולים שלנו בטח גם הפעם שכחו לקרוא את נאומו העדכני המפורט של נסראללה, "הנשק שלנו הוא לא נשק למטרות נקמה, אלא נועד להחזיר את ממשלת המשוגעים של אולמרט להיגיון. למרות זאת, אין פירושו של דבר שנתאפק לעד. לכן נמשיך ונשתמש בכל האמצעים העומדים לרשותנו כדי להגן על עצמנו כל עוד האויב ממשיך בתוקפנות וללא קווים אדומים - כך גם אנחנו ננהג", וממליצים לסבך את צה"ל ביותר קורבנות מהקרקע שיילחמו על תבוסה קבועה כבר מראש כיעד מרכזי של המלחמה, במקום לתקוף בראש ולא לרוץ סביב הזנב.

לא יוצאים למלחמה שברור לכולם שאין לנו את היכולת לנצח בה. לא נלחמים להציל שני חיילים במחיר של עשרות הרוגים ומאות פצועים ומנוסת העורף הצפוני והפקרת יישבי הדרום והמתקנים האסטרטגיים והגרוע מכל: במחיר של אובדן כוח ההרתעה והחזות הדמיונית של צבא חזק שלא כדאי להתעסק איתו...

לא נותנים למי שבקושי יכול להטיס מטוס, להנהיג מהלכים של מצביא שצריך להכריע כוחות גרילה ביבשה.

לא מפקירים עורף שלם על מזבח הקפריזה והחפיפניקיות והאימפולסיביות והשיטחיות והחובבנות המאפיינים את התנהלות מוסדות המדינה כולם ובכלל זה צה"ל ויתר מנגנוני הביטחון.

עם כל הכבוד שחייב להיות לנו לתאוות הדם של האמריקנים בשל נאמנותם הלכאורית כלפינו, על שירותי הביטחון של מדינת ישראל לזכור שטובת המדינה וביטחון תושביה חשובים יותר מלשמש איזה צריח במשחק השחמט הגלובאלי של האמריקנים. כי מבחינתם אנחנו רק צריח, מבחינתנו זהו מט.

על הצבא לזכור כי נאמנותו חייבת להיות נתונה לביטחון התושבים ולא לקפריזות אימפולסיביות של ממשלה שהיום כאן ומחר מאחורי הסורגים, שכל נסיונה בניהול קרבות מסתכם בקומבינה לכאן וקומבינה לשם ומעולם לא החזיקו אפילו רוגטקה ביד...

עכשיו זה כבר מאוחר מדי לסגת, אבל לא מאוחר מדי להצטייד בקורטוב של שכל. והשכל הישר מחייב ישורת אחרונה ומיידית של זבנג וגמרנו. על מנהיגי מדינת ישראל להתייצב אל מול המצלמות בדיוק כמו נסראללה, ולהודיע ללא כחל וסרק, כי שטח שממנו תשוגר קטיושה או טיל או רקטה, יושמד ברדיוס של עשרה קילומטרים, ולתת לתושבים ולממשלה הלבנונית להלחם על שלום לבנון, לא לחיילים שלנו. להפוך את הטילים לבעיה שלהם ולא לבעיה שלנו.

בעולם אנחנו ממילא כבר נראים הכי רע שכבר אפשר. מי שעל הריצפה כבר לא יכול ליפול. אז לפחות שנרוויח את היתרונות של השם הרע הזה שממילא נוצר לנו כפושעי מלחמה, ונהפוך את הקרב הזה למלחמה שבה לא החיילים שלנו ישלמו את המחיר, ולא אנחנו אלא הם יהיו אלה שיקבעו את גובה הנזק, ולא אנחנו מתפשרים על החיים של האזרחים שלנו אלא הם מחליטים כמה הם מוכנים להפקיר בעד כל קטיושה שמתחשק להם לאפשר לירות.

למה לנו לקרוא מלחמה מיותרת "שלום הגליל"? בואו נקרא לה מלחמת שלום לבנון ושמכאן ואילך שהם ילחמו על שלום לבנון ושאת המחיר לכשלון הם ישלמו ולא החיילים והאזרחים שלנו.

זה נחמד מאוד לצייד את הצבא בכפפות של משי ולשלוח אותם לרקוד בלט, כשבאגם הברבורים הזה הצופים יורים עליהם כמו במטווח של ברווזים. אבל זו טעות לייחס לתכונה הזו מאפיינים של יפי-נפש, כי יש בה את כל האלמנטים האובדניים של מחלת נפש.