סחבת וראיונות אסורים לתקשורת

הנציבה מפרטת כמה מהתבטאויות השופטים שהוגדרו על ידה "פוגעניות". בתיק שעבר מתביעות קטנות, לבית משפט השלום, התלוננה התובעת כי השופט אמר לה: "מכל 50 אלף עורכי הדין שיש בישראל בחרת את להגיע ללא ייצוג, האם ברורות לך ההשלכות? האם גם את הברזים והריצוף בבית את מתקנת לבד?" כאשר העירה כי היא מבקשת צדק השיב לה השופט: "צדק ונפט הם אותו דבר, למצוא אותם זה נדיר". אך בכך לא הסתיים העניין. כשבעלה של המתלוננת ביקש לומר דבר העיר השופט: "כמו שאתה לא מדבר בבית, אתה לא מדבר גם פה".

השופט טען בתגובה לתלונה כי דבריו נאמרו ב"רוח קלה ובהומור". הוא ייחס למתלוננת "עקשנות, העדר חוש הומור וחוסר רצון להבין את המוסבר לה על-ידי בית המשפט".

הנציבה מצאה את התלונה כמוצדקת ורשמה הערה בתיקו האישי של השופט. היא כתבה כי גם אם הצדדים אינם מקבלים את עצתו "עדיין על בית המשפט להתבטא בלשון מכובדת ומאופקת ולא בציניות, בצורה מתנשאת, פוגעת ומעליבה תוך הפגנת קוצר רוח ושימוש בדימויים שבעיניו הם הומור ולא בהכרח מתקבלים כך".

במקרה אחר, הנציבה העירה לשופטת אשר השתמשה בדימוי "שלושת הקופים" כלפי מתלוננת מהעדה החרדית, גיסה ובעלה, שהעידו בבית המשפט. הנציבה ציינה כי שופט יכול להעיר על מה שנראה לו כהתחמקות עדים ממתן תשובות לשאלות בחקירה.

התקבלו טענות השופטת כי לא התכוונה לפגוע וכי מדובר בכוונה לתאר את "מי שאינו רואה, אינו שומע ואינו מדבר". הנציבה הוסיפה כי "לא ניתן להתעלם מהרושם כי למתלוננת ולבני משפחתה הנתבעים חלק נכבד ביצירת האווירה הטעונה ששררה באולם... אך מוטב היה לבית המשפט להימנע מהשמעת הערות העשויות להתפרש כפגיעה בבעלי הדין".

תלונה נוספת שנדחתה, הייתה כלפי שופט בבית המשפט העליון. נציגת עמותה לזכויות אדם התלוננה כי בזמן הדיון אמר השופט: "אנו עדים למצב אבסורדי, שבו חולה מעזה נכנס לישראל, מקבל טיפול מציל חיים בבית חולים, ואנחנו אפילו לא רואים מכתב תודה ממנו". הנציבה מציינת כי מדובר היה בתושב עזה שלמרות שהוגדר כסיכון ביטחוני גבוה, קיבל מטעמים הומניטאריים היתר להכנס לקבל טיפול רפואי בארץ. משביקש, לאחר זמן, היתר לכניסה נוספת לטיפול, נדחתה בקשתו מטעמים ביטחוניים. הנציבה הוסיפה כי גם אם נאמרו הדברים, "אין לומר כי הם מקימים בנסיבות הענין עילה להתערבות הנציבות".

הנציבה גם דחתה תלונה על-רקע היותה "סוגייה משפטית מהותית". מדובר בתלונה של איש ציבור שטען כי בהליך שלא היה צד בו, איזכר שופט בפסק דין את הרשעתו בפלילים והתייחס להשלכות שהיו להרשעה במישור הציבורי. זאת ללא שניתן למתלונן הזדמנות לומר את דברו, כמו-כן טען המתלונן כי בדברים היה כדי להשפיע על הליך אחר שהוא צד לו. הנציבה כאמור דחתה בנימוק של חוסר סמכות את התלונה והוסיפה כי "המקרה נשוא התלונה אינו יכול להחשב כפגיעה המתלונן שהורשע בדין והרשעתו סוקרה בתקשורת בהרחבה בזמן אמת".

פרק נכבד בתלונות נסב על התנהלות בבתי משפט לעניני משפחה. בהקשר לכך, כותבת הנציבה, כי התלונות על שופטי בית המשפט לענייני משפחה מעלות מספר בעיות וקשיים שהם "ייחודיים בטיבם או בעוצמתם לערכאה זו". לשופטים אלו לעיתים אין "כלים מספיקים". היא הוסיפה כי כל המאפיינים, בהם: היחסים הטעונים בין צדדים, מורכבות רגשית בחלק ניכר מהסכסוכים, והעובדה - המובנית בחלקם הגדול של הסכסוכים - כי בין הצדדים ימשיך להתקיים קשר גם בעתיד לבוא ולרוב במשך שנים ארוכות, באים לידי ביטוי ב"מתח בין הרצון לנהוג עם בעלי הדין באנושיות ומתוך גילוי אמפטיה, מצד אחד, לבין הצורך להשליט סמכות, מצד שני. המעבר מעמדה של הבעת אמפטיה לעמדה של נטילת סמכות וחוזר חלילה הוא בעייתי ועשוי לגרום לא פעם לפגיעה במראית העין של ניטרליות שיפוטית". הטיפול בכך דורש "מזג שיפוטי מתאים, שחלק מהשופטים ניחנו בו באופן 'טבעי' ואחרים לא ניחנו בו במידה הדרושה".

כפועל יוצא מרגישות הסכסוכים, מוצאים עצמם לעתים השופטים - גם אלה שניחנו במזג שיפוטי הולם "מאבדים את שלוות רוחם ויורדים באופן פעיל לזירת הסכסוך, בין היתר על-ידי הערות המופנות למי מהצדדים או באי-כוחם, התבטאויות פוגעניות, הבעת דעה על סיכוייו של צד להצליח בתביעה וכד'. קיום הדיון בדלתיים סגורות מביא אף הוא, לעתים, לליקויים מסוימים, מאחר שהאווירה השורה באולם היא "אינטימית" יחסית ופורמלית פחות מאשר בדיון המתקיים בדלתיים פתוחות".

על כך נוסף לדבריה, רצונם של השופטים להגיע לפתרון מוסכם אשר יוצר לעיתים סחבת בלתי סבירה. "בחלק מהמקרים, מתקבל הרושם כי בית המשפט מנסה להימנע ממתן הכרעה שיפוטית גם בנסיבות בהן הדבר מתחייב". לדבריה, "אי הכרעה, בין כמדיניות מכוונת ובין בשל טיפול בלתי-ראוי בתיק, גורם לא פעם לאי-נעימות, לתסכול, לעוגמת נפש, להחרפת הסכסוך ולהתבצרות בעמדות, לעינוי דין שיש בו משום עיוות דין, ואף לנזק של ממש למתדיינים ולילדיהם הקטינים".

ליקויי רבים נמצאו בנושא מנהל משפטי. בהם, תלונה של חשוד על אישור בית משפט לבקשה להאריך החזקת חפץ תפוס שנלקח ממנו. הבקשה הוגשה על-ידי המשטרה בחלוף שישה חודשים מיום התפיסה, שבמהלכה לא הוגש נגדו כתב אישום. "בקשת המשטרה התייחסה לעשרות תפוסים של אנשים שונים בהקשר לחשדות בעבירות שונות, ללא פירוט שמות בעלי התפוסים וסוג העבירות נשוא החקירות. בקשת המשטרה להאריך את תקופת התפיסה 'עד לסיום ההליכים המשפטיים' נענתה במעמד צד אחד, בהחלטה 'כמבוקש', אף שלא היו תלויים ועומדים הליכים משפטיים נגד המתלונן. ההחלטה בבקשה לא נשלחה למתלונן. לטענת המתלונן, ההחלטה 'כמבוקש' הייתה בנסיבות העניין קצרה, לקונית ובלתי מנומקת".

הנציבה קבעה כי התלונה מוצדקת בכל הנוגע לדרך ניהול ההליך, ניסוח ההחלטה, היותה כוללנית וגורפת ומתייחסת לתפוסים רבים, אי זימון המתלונן לדיון או שליחת הבקשה לתגובתו ואי המצאת ההחלטה בה למתלונן. ראוי לדבריה, שבית המשפט "יקבל בקשה המתייחסת לתפוס הספציפי עם כל הפרטים הרלוונטיים לו, לרבות שם הבעלים, סוג החשדות, מטרת התפיסה ועוד". למרות שלא נאמר בחוק דבר לעניין שמיעת הבקשה במעמד הצדדים, "הכלל הראוי המקובל בשיטתנו המשפטית ומתבטא בפסיקה הוא, לשמוע בקשות להארכת החזקת תפוס במעמד שני הצדדים, אלא אם כן קיימת סיבה טובה שלא לעשות כן". היא הדגישה כי ניהול הליך כזה באופן תקין מצריך זמן רב יותר אך "שיקול זה אינו מכריע כאשר מדובר בהליך משפטי שזכויות אדם כרוכות בו".

עוד נמצאה מוצדקת, תלונה על הימנעות מהנמקה על החלטה או פסק דין. מדובר במתלונן שהתלונן כי בית המשפט לתביעות קטנות לא נימק את החלטתו בדבר חוסר סמכות מקומית לדון בתביעתו. הדבר, לדברי הנציבה, אינו עולה בקנה אחד עם "דרך ניהול משפט" ראויה וכי גם על בית משפט לתביעות קטנות לנמק החלטותיו.

בפרק שהוקדש לנושא הסחבת, מציינת הנציבה מקרים שבהם פסק דין ניתן בחלוף 4 שנים מיום הגשת סיכומים. בעקבות כך, רשמה הנציבה הערה אישית בתיקה של השופטת. במקרה אחר, חלפו 6 שנים מפתיחת תיק ועד קיום דיון ראשון בהוכחות.

בתלונה על תיק תביעות קטנות נטען כי חלפה חצי שנה עד שניתן פסק דין. הנציבה העירה כי חלק מהטענות בנושא תביעות קטנות בבית משפט מסויים, נבעו בשל העובדה כי השופט יושב בבית המשפט הנ"ל רק יום אחד בשבוע. היא הוסיפה כי על המערכת לעשות כל שניתן על-מנת שתושבי הפריפריה לא יקופחו בטיפול בית המשפט בענייניהם מחוסר כוח אדם שיפוטי.

מהדוח עולה כי הנציבות רשמה הערה בתיקו האישי של נשיא בית משפט, לאחר שנפגש עם אנשי תקשורת בלשכתו ומסר להם חומר לצורך כתבה ששודרה בטלוויזיה. כמו-כן, כתב מכתב, שכלל אמירות קשות, לגורם שיפוטי בכיר ממנו במערכת, בתגובה לכתבה שפורסמה בעיתון מפי דוברת הנהלת בתי המשפט. הנציבות קבעה כי "הפגישות עם אנשי התקשורת לא עלו בקנה אחד עם כללי האתיקה לשופטים, הקובעים כי שופט ימנע בדרך כלל ממתן ראיון לעיתונאי או ממסירת מידע לתקשורת וכי שופט שעיתונאי פנה אליו יפנה אותו לדוברות בתי המשפט".

עוד ציינה, כי הפגישות לא עסקו במידע כללי על בית המשפט שבתחום נשיאותו של אותו שופט אלא בחומר סודי הנוגע לשופט ושטופל בידי הנציבות. על המכתב שהגיע בסופו של דבר לתקשור, כתבה הנציבה כי "על חילוקי דעות בין שופטים או בין שופטים לבין נשיאים - הלגיטימיים כשלעצמם - להתלבן בתוך המערכת ולא על-ידי ניהול שיח באמצעי התקשורת".

פרק חמור עוסק בהתנהלות בתי הדין הרבניים. מדובר בתלונות על: "התבטאות בלתי ראויה", "התנהגות בלתי ראויה מחוץ לכס", "תלונה על ליקויים במינהל שיפוטי", "תלונות על פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי".

בין היתר עסקה הנציבה בתלונות שהגיש שר המשפטים עצמו נגד שני דיינים בנוגע לאיחורים ויציאה מוקדמת. על-פי הנטען, "השניים נהגו באופן קבוע להגיע לאחר השעה 9:00, שעת תחילת הדיונים, ולעזוב לפני השעה 14:00, שעת סיום הדיונים. בנוגע לאחד הדיינים נטען, כי הלה נעדר מבית הדין ללא אישור וללא הודעה מראש. בירור שנערך בנציבות העלה, כי הדיינים נהגו להגיע לבית הדין באיחור ובמספר גדול של ימים גם הקדימו לצאת מבית הדין לפני השעה 14:00".

הנציבות העירה כי "כאשר בית הדין עמוס תיקים והצדדים מצפים לסיום ההליכים בענייניהם תוך זמן סביר בלי שיגרם להם עינוי דין. הזמן השיפוטי הוא משאב יקר, שיש לנצלו במלואו, על-מנת לייעל את השירות הניתן לציבור הנזקק לו. התלונות נמצאו מוצדקות והומלץ לנשיא בית הדין הרבני הגדול, הרב שלמה עמאר, לזמן את הדיינים ולהתרות בהם, שאם התופעה נשוא בקשת הבירור תישנה, יהיה מקום לשקול נקיטת צעדים נוספים ובכללם שקילת העמדתם לדין משמעתי".

הנציבה ציינה עוד את הטיפול ב"פרשת הגיורים", שבמהלכה התלונן מי שכיהן כראש מערך הגיורים, הרב חיים דרוקמן, כנגד דיין בבית הדין הרבני הגדול הרב אברהם שרמן. בעקבות תלונתו המליצה הנציבה לוועדה למינוי דיינים להדיח את הרב שרמן מתפקידו.

בתלונה טען הרב דרוקמן כי הרב שרמן "השתלח בו בפסק דין בצורה שלוחת רסן בלי שהיה צד להתדיינות בלי שנשמעה עמדתו ובלי שהיה בפני בית הדין חומר ראיות כדין". עוד טען כי "שני דייני ההרכב האחרים היו שותפים לפסק הדין ולהחלטות ההרכב, וכי טרם ניתן פסק הדין הפיץ הדיין את טיוטת פסק דינו לכל דייני ישראל בכנס דיינים ארצי, והרצה בפניהם על נושא פסק הדין. בקשה שהגיש המתלונן לפסילת בית הדין, נדחתה על-ידי בית הדין, בנימוק שאין לו מעמד, כיוון שאינו צד לתיק".

הנציבה מציינת כי הרב דרוקמן הגיש תלונה לנשיא בית הדין הגדול, הרב שלמה עמאר. והרב עמאר סבר כי העניין דורש ברור וביקש להעביר את התיק אליו והורה לדיינים להימנע מכל דיון קודם שיברר את העניין. "משהועבר התיק לנשיא ובעודו בודק ושוקל צעדיו, נפתח על-ידי ההרכב תיק משנה ופסק הדין, שנחתם בינתיים על-ידי שלושת הדיינים, הוצא על ידם".

בירור הנציבות העלה, כי "אב בית הדין הסתמך בפסק דינו על תיק עלום שלא הוצג כראיה (וספק אם יכול היה להתקבל ככזו בכלל, ובבית הדין הגדול לערעורים בפרט). התיק נמצא בהנהלת בתי הדין הרבניים ובו אסופה של מסמכים ומכתבים הנוגעים לבית הדין המגייר בראשות הרב דרוקמן. תיק זה הובא לבית הדין מכוח החלטת הדיין, תוך שהוא מציין בהחלטה כי אין למסרו לגורם כלשהו פרט לבית הדין עצמו. מתוך תיק זה 'נדלה' החומר 'המרשיע', כביכול, על הרב דרוקמן 'מָשָל עמד לדין בפני בית הדין'".

הנציבה מצאה, כאמור, את תלונת הרב דרוקמן כמוצדקת. היא כתבה כי נראה ש"תפיסת הדיין-אב בית הדין, את מהות כהונתו, את תפקידו ואת חובותיו כדיין, היא תפיסה לקויה. "הדיין לא הפנים את הבעייתיות שבהתנהגותו ובהתנהלותו, בסוברו כי התנהגותו ודרך ניהול המשפט על ידו היא הראויה והנכונה, ולא היא. לאור מרכזיותו של אב בית הדין, בכל הנוגע לליקויים החמורים שהתגלו בתפקודו, מצאה הנציבות להמליץ בפני הוועדה למינוי דיינים, לסיים את כהונתו כדיין".

היא הוסיפה כי התלונה על שני חברי ההרכב האחרים, שצירפו הסכמתם לפסק דינו של אב בית הדין, נמצאה מוצדקת...ההחלטה פורסמה על-פי היתר מאת נשיא בית הדין הרבני הגדול ושר המשפטים מכוח סמכותם שבחוק הנציבות". כמו כן, "ההחלטה בעניין זה, בצירוף שתי החלטות שניתנו בשנת 2008 ושתי החלטות משנים עברו, שניתנו בעניינו של אב בית הדין, הובאו לידיעת הוועדה למינוי הדיינים, לשם מתן דעתה עליהן בבואה לדון בהמלצת הנציבה לסיים את כהונתו כדיין".

עוד הוסיפה הנציבה כי בשתי תלונות נוספות, עליהן ניתנה החלטה בשנת 2008 נטען, כי לפני הרכב בו ישב אב בית הדין, הופיע עו"ד שייצג את בתו בהתדיינות בבית המשפט למשפחה. בשני המקרים מדובר בטענת פסלות הצריכה להיות מועלית בפני הדיין עצמו. באחד המקרים הוגשה בקשת פסלות, שנדחתה. הנציבות לא התערבה בשל חוסר סמכות. עם זאת, בשל חשש למראית פני ניגוד עניינים סברה הנציבה כי "התערבות בלתי פורמאלית של נשיא בית הדין הרבני הגדול בעניין זה, תספיק על-מנת להסדיר את העניין. למרבה הצער, הדיין לא נענה לפניית הנשיא". לדבריה הדיין "המשיך לשבת באותם תיקים".

בהחלטת הנציבות צוין, כי "לפחות משיקולי מראית פני הצדק היה על הדיין לגלות לצדדים שבתו מיוצגת בבית משפט אחר על-ידי פרקליט המופיע בפניו, על-מנת שמי מהצדדים יוכל לבקש את פסילתו, ככל שיבחר לעשות כן".