קדושת-החיים היא ערך עליון של המוסר. מנהיגי ישראל, עקב רפיסות וחולשת דעת, או בלהטם לרצות את אויבינו ואת אומות העולם, העדיפו על פניה ערכים אחרים, אמיתיים או מדומים. הם מוכנים להקריב למענם את חיינו.
בעסקות השבויים, מ-"עסקת ג'יבריל" ועד "עסקת טננבאום", הוחלפו שבויים בודדים, או סוחר סמים וגופות חיילים, במסות אדירות של מחבלים צמאי דם. זה עלה לנו במאות רבות של חללים; לדברי סילבן שלום, אחד מ-12 השרים שהכריעו למען "עסקת טננבאום", היא גבתה כבר 34 קורבנות; את הנכים לא סופרים כלל. הקטל יימשך עוד שנים.
תמורת פדיון שבויים בודדים משלמים בחיים של רבים. מדחת יוסוף הופקר לדמם עד מוות, במשך שעות ארוכות, כדי לא להתעמת עם הפורעים הערבים בקבר יוסף, ו-"לתת כבוד" לגיבריל רג'וב שהבטיח לדאוג לפינויו. מראית-העין של מתינות והידברות הועדפה על חיי-אדם ועל ערך אי-הפקרת פצוע בקרב.
תשלום בחיי ישראלים, חיילים ואזרחים, כדי לצמצם פגיעה באויבינו, הפכה לנורמה בפעולות צה"ל. רק בג'נין, במבצע "חומת-מגן", נהרגו 23 חיילים; מות רובם יכול היה להימנע על-ידי החרבה שיטתית של הבתים מהם לחמו נגדנו.
המסורת הקלוקלת נמשכת גם במלחמה הנוכחית. על "ההומניות" שלנו משלמים בחיי טובי בנינו, גם בהרג אוכלוסיה אזרחית ובנזק כלכלי אדיר. שינוי הנורמות, גביית מחיר כואב על כל פעולה מלחמתית נגדנו, העדפת חיינו על חיי האויב, יהיו בחשבון כולל גם לטובת הערבים. רק כך השחיקה הנמשכת עשרות שנים, הגובה תשלום כבד מנשוא, מאתנו וגם מהם, תוכל להיפסק; אחרת היא תסתיים רק עם היעלמותנו מהמפה.
ב-28 ביולי הצעתי לשנות הכללים. אילו נעשה הדבר, הרבה קורבנות היו נחסכים; קרוב לוודאי שהמלחמה היתה כבר נגמרת. אך מנהיגי ישראל מעדיפים מראית-עין של "מתינות" על חיים שלנו. מקובל על כל העולם, גם עלינו, שהחיזבאללה יכולים לשגר טילים נגד אוכלוסיה אזרחית, במטרה ברורה להרוג, ואילו לנו אסור להגיב בהריסת בתים, לאחר הודעה מראש על כך כדי למנוע הרג. גם כך אנחנו מצטיירים בעולם כקלגסים ברוטליים. שינוי הנורמות לא ירע משמעותית את תדמיתנו. הגיע הזמן שנחזיר את ערך החיים שלנו לראש סדר העדיפויות. זה יחסוך חיים רבים גם בצד האויב.
