הנקמה המתוקה של אריאל שרון <br> <br>

שרון כואב עדיין את החקירה שנפתחה נגדו לפני כשנתיים בהנחיית ארבל ורובינשטיין.

על-פי החשד שנחקר אז (והופרך), צירף שרון - בעת שכיהן כשר לתשתיות לאומיות בממשלתו של נתניהו - את מקורבו וידידו האישי, יאנוש בן-גל, למסעו לרוסיה, ובכך היטיב עמו בעסקיו הפרטיים של בן-גל. החשד הופרך מכל וכך. כנגד שרון הועלה עוד חשד, לפיו קיבל מאיל ההון ולדימיר גוסינסקי טובות הנאה (שוחד, בלשון החוק), בצורת כיבודים והעמדת מטוס לשירותו (כשביקר שרון בשליחות רשמית ברוסיה). גם חשד זה התמסמס והופרך, לא לפני ששרון נחקר שוב ושוב באזהרה - כאילו היה עבריין כבד, ולא לפני שחקירתו הניבה כותרות ענק באמצעי התקשורת האלקטרוניים, ואת צילומו נכנס ויוצא מחדר החקירות.

שרון כאב מאוד את מהלכי החקירה, ואת ההשפלה שחווה. גם יאנוש בן-גל חווה זאת על בשרו: צלמי הטלוויזיה המתינו בפתח ביתו, כאשר הוא נשלף מביתו השכם בבוקר, לחדר החקירות. מי שכיהן אז בראש יאחב"ל הוא תנ"צ משה מזרחי (כדרגתו ותפקידו אז). הוא האחראי, בתוקף תפקידו, לחקירה המתוקשרת והמודלפת, ועליו הצביע שרון עצמו כעל אחד המעוולים בפרשה. משום מה, תופעה זו לא גרמה להסקנת מסקנות כלפי מזרחי - על שיטות עבודתה של המחלקה בראשה עמד. להיפך: מזרחי קודם לתפקיד ראש אגף החקירות במשטרה.

פרשה זו הותירה בשרון מישקעים, במיוחד בשל העובדה הבאה: היא גזלה ממנו חלק מזמנו ותשומת ליבו, אותה ביקש להעניק לרעייתו לילי, שנאבקה אז על חייה עקב מחלת הסרטן שאחזה בגופה. שרון לא שוכח זאת. ובפני ידידיו הקרובים הוא מתח ביקורת על הצמד ארבל-רובינשטיין. במיוחד כעס שרון על רובינשטיין, על שבישיבות הממשלה בהן השתתפו שניהם, נמנע רובינשטיין מלהישר אליו מבט, התחמק מלשוחח אתו, ויצר אצלו הרגשה כאילו הוא מוקצה.

לשרון טענות גם במישור הענייני. התלונה כנגד שרון הוגשה שנה וחצי קודם לכן. למרות זאת, ההחלטה לדחות את התלונה או להורות על חקירה, לא התקבלה אלא לאחר שנה ומחצה. בסופו של דבר נקבע, כי אין ראיות להגיש כתב אישום כנגד איש מהחשודים. לגישת שרון ופרקליטיו באותה עת - יעקב וינרוט ודב ויסגלס, לא היה כלל מקום לפתיחת חקירה, וגם לא לכתיבת "דוח ציבורי" מתחסד, אשר טיהר את שרון מהעבירות, אך יצר את הרושם כאילו הוא מוכתם במעשים פסולים לכאורה.

ח"כ אריאל שרון עומד בימים אלה להרכיב ממשלה חדשה בישראל. מצבו מורכב. עומדות בפניו, למעשה, אופציות רבות: ממשלת אחדות בשותפות עם מפלגת העבודה, ממשלה רחבה בשותפות עם המפלגות הדתיות ומפלגות הימין, ועוד.

כוחו של שרון הינו רב. עם %62.38 תמיכה - רוב שלא היה בידי ראש ממשלה קודם, לא מימין ולא משמאל - יכול שרון להוביל מהלכים גדולים, אם רק יצליח להקים ממשלה חזקה ויציבה.

אלא שתנאי מוקדם לכך הוא לעבור את השבועות הקרובים בשלום. כי זאת לדעת: בימים אלה ממש, מתכוננים במשרד המשפטים - וליתר דיוק: בלישכת היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין ובלישכתה של פרקליטת המדינה עדנה ארבל, למנוע מינויים של כמה אישים בכירים לתפקיד שר בממשלה.

המדובר במועמדים בכירים מאוד, נציגי מפלגות, או באישים שנשאו את שרון על כפיים וסייעו בידו להשיג את ההישג הכביר. כנגד חלק מאלה בהם מדובר, ולזאת נתייחס בהמשך, תלויה ועומדת הרשעה בפלילים (אורי שני - הרשעה בעבירה של הפרת אמונים, עומרי שרון - עבירה קלה, בתחום של העסקת עובד שטחים שלא כדין); כנגד צחי הנגבי ואביגדור ליברמן, תלויה ועומדת החלטה של היועץ המשפטי לממשלה להגיש נגדם כתב אישום (הכנסת סירבה להסיר את החסינות של ליברמן, עניינו של הנגבי הוכרע רק השבוע); כנגד אחרים - תלויים ועומדים פרסומים שונים ומשונים של ידיעות אחרונות, המבקשים להכתימם בפלילים.

המדובר במיוחד בחברי הכנסת לימור לבנת ורובי ריבלין. למרבה הפרדוכס - העובדה שאין ממש בטענות שהועלו נגדם - כנגד ריבלין נטען ששיבש הליכי חקירה כנגד יצחק מרדכי (למרות שבאותה עת לא התקיימה חקירה), וכנגד לבנת נטען כי הדליפה מידע לאנשי ערוץ 7 על פשיטה צפויה (דבר שלא היה ולא נברא) - אינה מעלה ואינה מורידה. כשירותם לתפקיד תיבחן אף היא בזכוכית מגדלת אצל אנשי הפרקליטות. למה? כיוון שאנשי הפרקליטות, כמנהגם, מעצימים בדרך זו את כוחם גם בתחום הפוליטי. הם ייקבעו מי ימונה ומי לא - בין שיוגש כתב אישום ובין אם מדובר בחשד חסר יסוד. ללמדך, על פיהם יישק דבר.

ובכל זאת, משהו השתנתה בשבוע זה. שרון קיבל את אמון העם. ככל שידוע לי, אריאל שרון הולך לנהל בתקופה הקרובה את אחד הקרבות הקשים. הפעם כנגד הפרקליטות וכנגד מוסד היועץ המשפטי לממשלה. לא במקרה הוא ביקש משני כרישים בזכות עצמם - עו"ד יעקב נאמן וראש העיר ירושלים אהוד אולמרט, לרכז את המו"מ הקואליציוני, הכולל, כידוע, תיקים בממשלה. שני האישים האלה - נאמן ואולמרט, ידועים בכישוריהם הפוליטיים, אך לא רק: הם ידועים גם בביקורתם כנגד גורמי אכיפת החוק, וליתר דיוק - כנגד פרקליטות המדינה וכנגד מוסד היועץ המשפטי לממשלה. לשניהם דעה שלילית על מערכות אכיפת החוק, ועל כך נשמע מן הסתם בקרוב.

אלא שלשרון לא חסר משלו, כפי שיובהר להלן. ועדת החקירה בעניין פרשת סברה ושתילה - שהורתה אז על הדחתו מתפקיד שר הביטחון - היא בבחינת פצע מדמם גם היום. העובדה שנבחר ברוב של %62.38 לראשות הממשלה, היא, לדידו, סוג של התרסה. מסקנות ועדה זו הן בבחינת היסטוריה. גם אין כל כך עם מי להתחשבון - מרבית חברי הוועדה נפטרו. האחרון שבהם, אהרן ברק, שייבדל לחיים ארוכים, מכהן בתפקיד נשיא בית המשפט העליון.

שרון חש על בשרו את העיוותים הקיימים במערכת, את השיקולים המוזרים המנחים את ראשיה, ואת ניזקה של התקשורת בעניינים אלה. לכן הוא מתכנן לבצע בקרוב הפיכת חצר במשרד המשפטים. התוכנית פשוטה בתכלית: אליקים רובינשטיין "ייבעט" לבית המשפט העליון, במקום השופט יצחק זמיר העומד לפרוש באפריל מבית המשפט העליון. הדבר מותנה, כמובן, בהעברת המינוי בוועדה לבחירת שופטים, המורכבת משני שרים, שני חברי כנסת (אחד מימין, אחד משמאל), שני נציגי לישכת עורכי הדין, ושלושה שופטי בית המשפט העליון. השאלה מי יתפוס את מקומו של רובינשטיין הינה שאלה קשה.

הרעיון של שרון הוא למנות לתפקיד את עו"ד דב ויסגלס, ידידו ומקורבו במשך כ-20 שנה. המינוי אינו מונח בכיס - בכל מקרה מדובר בתהליך של כמה חודשים, אם בכלל - שכן נוכח החלטות הממשלה (בעקבות פרשת בראון-חברון) טעון הדבר את אישורה של ועדה ציבורית, בראשה עומד שופט בית המשפט העליון. די אם יימצא פגם בכשירותו של ויסגלס, כדי לפסול אותו מלכהן בתפקיד רגיש זה. ובכלל, בשלב זה גם לא ברור, אם יסכים ויסגלס להתנתק ממשרד עורכי הדין שבנה. אחרי הכל, קשריו האישיים עם שרון והשפעתו הרבה אינם מצריכים מינויו "לעובד מדינה" והכפפתו לתקשי"ר.

על-פי התוכנית, גם פרקליטת המדינה עדנה ארבל לא תאריך ימים רבים בתפקידה הנוכחי. התוכנית הנרקמת: להחליפה בגורם אחר מתוך המערכת המשפטית. מינוי שכזה אינו מחייב ועדה ציבורית, אלא החלטת ממשלה בלבד. קידומה של ארבל לבית המשפט העליון, אינו בא כלל בחשבון. יודגש, כי אין מדובר בשינויים מהיום למחר, אלא בשינויים המתוכננים להתבצע בתקופה הקרובה, תוך שימת לב לאילוצים (כדוגמא מספרים אנשי שרון: אהוד ברק ביקש להחליף את רובינשטיין, ולא הצליח למצוא "סידור" מתאים).

הדברים שלעיל מובאים כאן, כדי לתאר את מערכת היחסים הסבוכה של שרון עם גורמי אכיפת החוק. אין זה אומר כי שרון מתכנן להתנכל לפקידות הבכירה בפרקליטות.

להיפך: בנאום הניצחון אמר שרון כמה מילים (בלבד) בזכות השמירה על שלטון החוק. אלא שלדידו, מונח זה אינו מכובד בידי הפרקליטות, נוכח השימוש הפסול הנעשה בידי גורמי אכיפת חוק - אשר באמתלה של אכיפת "שלטון החוק", הפכו עצמם לשליטי החוק: ברצותם, ישתמשו בחוק כמכשיר בידיהם - באופן לא שוויוני ובלתי ציבורי וענייני, כדי להשיג מטרות זרות; וברצותם להיטיב עם אישים ביקרם חפצו, יימנעו מהפעלת החוק.

הדוגמא הבולטת המועלית שוב ושוב, היא אופן הטיפול ביעקב נאמן:

במשך שנים רבות היו בידי הפרקליטות מסמכים שהעלו חשד נגד נאמן, לפיו הדיח את העד מרטין בראון לעדות שקר במשפטו של אריה דרעי. המידע שכב עמוק במגירות, ולא טופל אלא ב-1996, כאשר מינויו לכהונת שר משפטים עמד על הפרק - לאחר שהוצף הדבר על-ידי כותב שורות אלה (בעתירה שהגשתי).

נאמן התבטא כבר אז בגנות תיפקודם של אנשי הפרקליטות (ובמיוחד פרקליטת המדינה ארבל) והיועץ המשפטי לממשלה מיכאל בן-יאיר - בכל הקשור לאכיפה המוזרה והמגמתית של שלטון החוק, ומאותה עת נעשה שימוש באורגני אכיפת החוק כדי לסלקו מתפקיד שר המשפטים.

נאמן זוכה בבית המשפט מכתב האישום המוזר שהוגש נגדו - בפסק דין מוזר לא פחות: בית המשפט קבע שהוא אכן מסר לבית המשפט העליון תצהיר ובו מידע כוזב. במקביל פסק כי לא הוכחה כוונה פלילית.

התוצאה מהמהלך המסובב הזה: נאמן הפך "קדוש מעונה". עתה הולכת ומתקרבת הנקמה המתוקה. נודע לי, כי יעקב נאמן נחשב עתה לאחד המועמדים לתפקיד שר המשפטים.

מינויו לתפקיד בכיר בממשלתו של שרון כבר מובטח, אם לא יתנגד לכך. נאמן מבטיח את שכר טירחתו מראש. בנימין נתניהו נמנע להשיבו לתפקיד זה, לאחר שנאמן זוכה בבית המשפט. עתה שוקל שרון למנותו, ובכך להשיג שתי מטרות: גם למנות את נאמנו ואיש סודו לתפקיד הרגיש; וגם להשתמש בנאמן, כדי להביא לשינויים הנחוצים במערכת המשפטית בכלל ובפרקליטות בפרט (ובהם הזזת ארבל מתפקידה). וכפי שהדברים נראים, אין כל כך מי שיתנגד למינוי נאמן: אליקים רובינשטיין ידוע כידידו של נאמן, והוא אף שמח באמת על זיכויו במשפט; נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק, נחשב אף הוא לידידו האישי של נאמן.