יעקב אבינו נחשב בחיר האבות אבל כל ימיו צער ומכאובים;
(דעת זקנים): עשו בקש להרגו שנאמר 'על רָדְפוֹ בחרב אחיו'; ברח מפניו לבית לבן, ראה כמה צרות היו לו שם: 'הייתי ביום אכלני חורב וכו'; יצא מבית לבן, רדף אחריו לבן; נמלט ממנו, בא עשו להורגו והפסיד כל אותו דורון שהביא לו; נמלט ממנו, באה עליו צרת דינה; אחר כן צרת רחל; אחר כל הצרות הללו בקש לישב בשלוה שנאמר: 'וישב יעקב', מיד באה עליו צרת יוסף; אחר כן צרת שמעון; אחר כן צרת בנימין (בהמשך הפרשה הבאה).
בחיר האבות, כבר אמרנו; למה זה קורה לו?
(רש"י): צדיקים מבקשים לישב בשלוה, אמר הקב"ה 'לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה'?
למה לא, בעצם? צדיק רוצה לשבת בשלווה, מה רע? למה לא?
את הפרשה הזאת אנו קוראים ביום הראשון של חג החנוכה; מה הקשר בין המסר של הפרשה לבין המסר של החג?
(שבת, כ"א/ב): תנו רבנן: מצות חנוכה - נר איש וביתו; והמהדרין, נר לכל אחד ואחד; והמהדרין מן המהדרין - בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמונה מכאן ואילך פוחת והולך; ובית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחד מכאן ואילך מוסיף והולך.
המצווה הבסיסית בחנוכה היא להדליק נר אחד בכל יום, אבל בקיום מצווה זו איש אינו מסתפק במינימום; כולנו 'מהדרין מן המהדרין'; ומכיוון שנפסקה הלכה כבית הלל - כולנו מדליקים נר אחד ביום הראשון, שניים בשני וכן הלאה.
שני טעמים אפשריים נאמרו לנמק את סברות בית שמאי ובית הלל: פוחת והולך - כנגד ימים הנכנסים (של חנוכה), או כנגד פָּרי החג (כלומר, בכנגד קורבנות של חג הסוכות, שביום הראשון מקריבים שלושה עשר וממעטים עד ביום השביעי מקריבים שבעה פרים ביום השביעי פרים). מוסיף והולך - כנגד ימים היוצאים, או 'מעלין בקודש ואין מורידין'.
חנוכה זה מלשון חינוך; המסר החינוכי של חנוכה הוא לא להסתפק בהישגים שהגעתי אליהם עד עתה אלא לחתור להתקדמות כל הזמן, 'מעלין בקודש'. ביום הראשון די בנר אחד כדי לקיים את המצווה בשלמות. ביום השני צריכים כבר שני נרות כדי לקיים את אותה מצווה באותה דרגה שאתמול הספיק לה נר אחד, וכך הלאה עד שמונה נרות ביום השמיני. תהליך זה הוא הפוך מן הנטייה 'לשבת בשלווה' כפי שביקש יעקב אבינו.
יעקב אבינו, בחיר האבות, ידע שהוא מצד עצמו הגיע כבר לשלמותו הרוחנית וחשב שדי בכך. הוא ביקש לשבת בשלווה בארץ מגורי אביו. אמנם אביו ישב בשלווה, אבל המודעות שלו הייתה של גרות ולא של התיישבות. ברגע שיעקב ביקש שלווה במודעות של התיישבות, 'קפץ עליו רוגזו של…'
(שבת, שם) תנו רבנן נר חנוכה מצוה להניחו על פתח ביתו מבחוץ... מצוותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק. ועד כמה? אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: עד דכליא ריגלא דתרמודאי. (רש"י): תרמודאי, שֵם אומה, מלקטי עצים דקים, ומתעכבין בשוק עד שהולכים בני השוק לבתיהם משחשכה…
לא די בכך שהאדם מאיר בביתו פנימה ואפילו בשלמות; צריכים להאיר גם את החוץ; לכן את נרות חנוכה יש להניח 'על פתח ביתו מבחוץ ודווקא משתשקע השמש, בעת שהחושך יורד ומשתלט על היקום, דווקא אז חשוב להדליק אור.
עד כמה יש להשקיע בהארת החוץ? עד דכליא רגלא דתרמודאי'; המלה הזאת קצת מוזרה אבל מצפינה בתוכה שתי מלים: 'תוואי מרד'. עד שתסתיים המרידה בריבונו של עולם גם בחוץ. לא די בכך שאצלנו בבית הכל בסדר; ראינו כבר בשבוע שעבר במעשה שכם, כי עלולה להיות פריצה של החוץ אלינו פנימה.
חג החנוכה מלמד אותנו כי יש להשקיע מאמץ, מתגבר והולך, בהארת החוץ, ובכך מחזקים גם את האור הפנימי.
נס חנוכה
(שבת, שם): מאי חנוכה? דתנו רבנן: בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון; שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל; וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד; נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים; לשנה אחרת, קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה.
(טור, אורח חיים תר"ע): וקראום חנוכה - חנו בכ"ה.
אז אם היה מספיק שמן ליום אחד, זה אומר שהנס היה שבעה ימים, לא? גם המנורה שבבית המקדש הייתה של שבעה נרות, אז למה חוגגים שמונה ימים ומדליקים שמונה נרות? נראה הגיוני יותר להדליק בכל יום שבעה נרות כמו בנס המקורי, לא?! גם קצת מוזר, לכאורה, שעיקר המצווה בחנוכה היא לזכר נס השמן תוך התעלמות מן הנצחון הצבאי שאיפשר נס זה, הלא כן?
באמת, כמו בשאלת הביצה והתרנגולת, השאלה היא מה גרם למה או מה קדם למה? האם הניצחון הצבאי הוא שאיפשר את נס השמן או שמא להפך?
החשמונאים יצאו למלחמה על טהרת עם ישראל; לא עניינו אותם כיבושים ככאלה וגם עצמאות מדינית לא הייתה על סדר היום שלהם; הם רק ביקשו לבטל את ההפרעות וההגבלות שהוטלו עליהם בעניינים של תורה ומצוות.
כאשר כבשו את הר הבית ונכנסו למקדש, מצאו את בקבוקי השמן פתוחים. לא שחסר מהם משהו, אבל נפתחו על-ידי אנשים לא טהורים לעבודה במקדש ובכך נפסלו. חיפשו ומצאו בקבוק אחד סגור וחתום בחותמו של כהן גדול; ממנו הדליקו ובו אירע הנס.
ייצור שמן חדש, טהור, היה צפוי להימשך שמונה ימים ולהם היה מספיק שמן ליום אחד בלבד; זהו מצב בו ניתן להתיר שימוש בשמן לא טהור באופן זמני, אבל הם התעקשו על שמן טהור דווקא. כאילו אמרו, לא נלחמנו נגד היוונים והמתיוונים כדי שבסוף נתפשר בעניין כה עקרוני כמו טהרה. הרי על זה בדיוק יצאנו למלחמה; היוונים לא ביקשו שנפסיק ללמוד תורה או שנפסיק לקיים מצוות; אדרבה, אמרו היוונים והמתיוונים, יש בתורה דברים כל כך הגיוניים ומצוות כל כך יפות, למה לא?! אבל דברים בלתי מובנים בשכל אנושי, כמו טומאה וטהרה למשל, או הקפדה על אוכל כשר דווקא, לזה לא הסכימו היוונים וניסו להכריח את היהודים לוותר על מצוות אלו.
התעקשותם של החשמונאים להדליק את המנורה בשמן טהור שלא יכול להספיק עד שיגיע שמן חדש, הייתה בלתי הגיונית בעליל; אבל התעקשות זו היא שאיפשרה את הנס. בלעדיה, הסיפור היה נגמר בכמה עלילות גבורה אשר במסורת ישראל הם חסרי משמעות מהותית, ובטח לא היו קובעים לנו חג בגללם.
שבעה ימים בשבוע, שבעה נרות במנורת המקדש, אלה מסמלים את המהלך הטבעי של העניינים כפי שהטביע הבורא יתברך בטבע העולם; טבע מתחרז עם שבע. ההתעקשות החשמונאית ביטאה חריגה ממגבלות הטבע האנושי גם ביציאה למלחמה נגד כוחות עדיפים באופן בולט אבל בעיקר במניעים של אותה מלחמה: חוסר נכונות להתפשר ולוותר על שמירת מצוות בלתי הגיוניות. בכך זיכו אותנו בחג שכל כולו חינוך להתקדמות מתמדת, מוסיף והולך באור, עד לחריגה ממסגרת הטבע/שבע אל עבר השמונה, מעל ומעבר למסגרת הטבע.
ושיהיה רק טוב ליהודים.
