אהרן ברק ומנעמי שלטון החוק

עברו, כאמור, חמש עשרה שנה.
יצחק רבין - נחוש הפעם להוביל ולנווט - חוזר לכהונת ראש הממשלה.
וברק [שגרם לקריסת ממשלתו של רבין בגלל פרשת חשבון הדולרים] - גם הוא כבר איננו ינוקא - שופט בשיא תהילתו וכבר נוגע בנשיאות בית המשפט העליון.

רבין עוסק במרץ באיוש משרות המפתח בממשלו.

ואחת המשרות החשובות הללו היא שגריר ישראל בארצות הברית.

ראש הממשלה - על פי הנוהג - הוא זה הבוחר (בהסכמת שר החוץ) את האיש שיכהן כשגריר ישראל בארצות הברית.
רבין בוחר את פרופסור איתמר רבינוביץ' לתפקיד החשוב הזה.

הממשלה מאשרת את המינוי.

והנה כעבור כמה ימים - שוב עיתון "הארץ", ושוב בעמוד הראשון, וכמובן בתוך "בוקסה", וכמובן דן מרגלית - מתבשר הציבור כי "פרופסור איתמר רבינוביץ', המיועד לתפקיד שגריר ישראל בארה"ב, ומי שעומד בראש צוות המשא ומתן עם הסורים, עבר עבירת מס, שעליה שילם כופר למס הכנסה".

מתברר, שהמדובר בתשלום כופר בגין עבירות מס על הכנסותיו של פרופ' רבינוביץ' מעבודתו בארה"ב.
וגם מתברר, שרבינוביץ החזיק חשבון דולרים בארה"ב בלא היתר - עבירה שבגינה הוא שילם כופר נוסף.

חשבון דולרים ? כופר ? - נשמע מוכר. עננה כהה של "דה ז'ה וו" שטה באוויר.

התקשורת חוזרת לפרשת הדולרים של רבין.
והיא גם "נזכרת" שבפרשה ההיא סרב ברק להסתפק בכופר.

רבינוביץ' מתגונן: "חלקי בשיחות השלום בחדשים האחרונים הוליד, לדאבוני, שורה של הטרדות אישיות ודברי בלע מסוגים שונים, שנועדו לפגוע בתיפקודי".

ומנגד מספרת התקשורת כי "גורמים מדיניים הבהירו כי עבירות מס נחשבות לעבירות חמורות בארה"ב, וכי הפרשה עלולה להעיב על תפקודו של השגריר המיועד".

והתקשורת יודעת גם לספר שרבין חש אי נוחות נוכח הדמיון של המקרה הזה לפרשת הדולרים שלו בזמנו.

ובכנסת פעלתנות: תובעים לקיים דיון במליאה על "פרשת רבינוביץ". מתעוררות תמיהות, שמא השתרבבו להחלטת הכופר שיקולים זרים. תובעים לעכב המינוי, ודורשים לחשוף את מלוא הנסיבות שבהן הוחלט להסתפק בכופר תחת העמדה לדין.

אחד מחברי הכנסת, גונן שגב, פונה אל הממשלה ודורש ממנה שתבטל המינוי של רבינוביץ' בשל העובדה שהינו - כך הגדרת החוק - "בעל עבר פלילי".

הממשלה דנה בדרישתו של חבר הכנסת ומחליטה להביע אמון מלא בפרופ' רבינוביץ' וביכולתו למלא את התפקיד על הצד הטוב ביותר, וקובעת: המינוי ישאר בתוקף.

חבר הכנסת עותר, איפוא, לבג"צ שיבטל הוא את מינוי נבחרו של רבין.

בג"צ מחליט בצו ביניים לעכב המינוי עד לדיון בעתירה לגופה.

העיתונאי יוסף (טומי) לפיד - במאמר רווי פפריקה - מגיב על החלטת העיכוב וקובע כי בג"צ בהחלטתו:

"מוכיח שוב כי בישראל פועלות שתי ממשלות: ממשלה אחת היא זו שנבחרה על ידי הכנסת; הממשלה השניה נקראת בג"ץ. רוב העניינים מוכרעים על ידי בג"ץ. פה ושם גם ממשלת רבין מנסה להתערב בעניינים. בדרך כלל ללא הצלחה. אבל היא משתדלת".

המינוי מעוכב כמצוות בג"ץ ומתמנים השופטים שידונו בעתירה.

ובראש הרכב השופטים - איזה עולם קטן - אהרן ברק.

לא נדון - בשלב זה - בסוגייה הפרובלמטית של שיבוץ השופטים לתיקים השונים.

וגם לא נדון - בשלב זה - בסכנה המתמדת האורבת, בדרך כלל, לפיתחה של בעיית שיבוץ השופטים - עד כדי עשיית מעשים שלא ייעשו.

השאלה הנשאלת בענייננו - ולפני שיתברר מה שקרה בהמשך - היא, האם היה לברק מה לחפש בתיק הזה ?

שהרי ראינו כבר שהבחירה של השגריר בארה"ב נעשתה על ידי רבין.

כלומר שהעתירה לבג"צ היתה, בעיקרה, כנגד רבין וכנגד שיקול דעתו, וכל המשיבים האחרים בתיק היו למעשה בחזקת משיבים משניים או פורמליים.

ולכן נשאלת השאלה, האם - לאור כל משקעי העבר ביניהם - ראוי היה שברק ידון וישפוט בתיק שרבין הוא בעל עניין עיקרי בו, מה עוד שברקע העתירה מתגלגל סיפור של דולרים וכופר?

הרי רבין - מנקודת ראותו של ברק - אינו איזה סתם אלמוני שפעם "נתקל" איתו ושומר בליבו טינה כלפיו. רבין היה ראש הממשלה בזמן פרשת הדולרים שלו, והוא ראש הממשלה בעתירה הנוכחית.

היתכן שאדם - גם אם הוא שופט - יתעלם ממשקעים אישיים כה קשים של ראש הממשלה כלפיו וידון בעניינו כאילו כלום ?!

הרי רבין לא הסתיר את דעתו על ברק. הוא פירסם בכתובים כי איבד את אמונו בברק ואף רצה לפטרו.
והרי רבין, כפי שראינו, תלה בברק את החלטתו להתפטר מראשות הממשלה.
והרי רבין - ובמיוחד רעייתו - לא הפסיקו לטעון שברק היפלה אותם לרעה לעומת אבא אבן.

וברק - בתוך תוכו - הרי ידע היטב שהוא טיפל בזמנו בענייני הדולרים של אבא אבן תוך כדי ניגוד אינטרסים אישיים.

ונחזור ונדגיש: רבין איננו "סתם מישהו" שאינו סובל את ברק. רבין הוא ראש הממשלה.

היכול ברק להתעלם מכל אלה ?

כיצד יתכן - לאור כל אלה - שברק לא חש מעין רתיעה אינסטינקטיבית מהתערבות בתיק הזה ?

השאלה - כך נראה - כבר חורגת מן התחום המשפטי.

אבל גם מן הבחינה המשפטית - כפי שעוד נראה בהמשך - כדי ששופט יוכל לדון בתיק באופן אובייקטיבי, צריך שהוא יהיה מרוחק מהעניין הנדון ומהצדדים המתדיינים לפניו.

היתכן - בנסיבות שתוארו לעיל - שהתקיים אותו ריחוק מינימלי הכרחי בין ברק לבין רבין והתיק שבו עסקינן ?

ונזכור, שאנחנו כבר בשנות התשעים, וברק הוא כבר שופט עליון העומד לעטות, בתוך זמן לא רב, את גלימת נשיא בית המשפט העליון.

וברק הרי כבר "חתום" על פסקי דין חשובים ביותר, שבהם הוא קבע את רמות ההתנהגות הנדרשות מעובדי ציבור בכלל ומשופטים בפרט.

והוא כבר כתב כמה וכמה ספרים חשובים על משפט ושיפוט.

במילים אחרות, ברק מודע היטב לכך, שמעמדו הכל כך גבוה בהיררכייה המשפטית מחייב אותו, מטבע הדברים, בזהירות מופלגת ובהתנהלות מדודה וללא חריקות.

מה, אם כן, חיפש ברק בתיק הזה?

"בתוך עשר שנים, רוב המשפט של יומיום יתיישן. רוב פסקי הדין שכתבתי שוב לא תהיה להם חשיבות, ובמידה רבה אנו כותבים על קרח הנמס עם בוא החום".
אהרן ברק



העתירה לביטול המינוי של רבינוביץ' מתבררת, כאמור, בפני הרכב בג"צ בראשות השופט ברק.

ימים ספורים לאחר הגשת העתירה - בחודש ינואר 93 - מחליט בג"צ לדחותה.

בג"צ מאשר את מינוי רבינוביץ' לשגריר בארה"ב.

השופטים מודיעים כי נימוקי פסק הדין, הדוחה את העתירה, יפורסמו במועד אחר.

ה"נוהל" של פירסום נימוקי פסק דין במועד אחר ננקט כאשר השופטים מוצאים לנכון להחליט שפעולת הרשות, שהתבררה בעתירה, תצא לדרך ולא תעוכב בהמתנה לפסק הדין המלא.

על פי נוהל זה מפרסמים השופטים רק את השורה התחתונה של פסק הדין המכשיר את פעולת הרשות, ויותר מאוחר מפרסמים את נימוקי פסק הדין במלואם.

התוצאה הבלתי נמנעת של מצב העניינים דלעיל הינה, איפוא, קיומה של תקופת ביניים שבה הרשות מבצעת את פעולתה רק באישור "גולמי" של בג"צ, ומבלי שהצדדים לעתירה - וכמובן גם הציבור - יודעים את תוכן פסק הדין במלואו ואת הנימוקים והשיקולים של בית המשפט בהכשירו את פעולת הרשות.

ולענייננו:
כיוון שהשופטים החליטו לדחות את העתירה לביטול מינויו של רבינוביץ', ועל מנת שלא לעכב את שיגורו לארץ שליחותו, הם מפרסמים באותו שלב רק את העובדה שהעתירה נדחתה ומודיעים, שפסק הדין המלא על נימוקיו יפורסם על ידם בשלב מאוחר יותר.

פרופ' איתמר רבינוביץ' - שעבר תקופת המתנה מביכה למדי - אורז, איפוא, את מזוודותיו ויוצא למקום כהונתו.

הוויכוח הציבורי שהתנהל סביב הפרשה - בתקשורת כמו גם בכנסת - משתתק באחת: ממתינים לפירסום פסק הדין המלא של בג"צ ולנימוקיו.

עובר חודש, עוברים חדשיים, עוברים שלושה חדשים ופסק הדין - משום מה - לא מתפרסם.

עוברת חצי שנה, עוברת שנה - שנה תמימה. מה קורה פה ? מדוע לא מפרסמים את פסק הדין ?

נכנסים לשנה השנייה. עובר עוד חודש ועוברים עוד חדשיים וכלום.

מה עם סדרי מינהל תקינים ? ברק אינו עוסק בקטנות. תנו לו מהפכה חוקתית !

ומה עם זכותו של הציבור לדעת ? מזג האוויר לא מתאים.

מתקרבים לתום השנה השנייה ועדיין - כלום.

הציבור הממתין עומד על זכותו לדעת:
העיתונאי אמנון דנקנר מעיתון "הארץ" פונה אל משרד המשפטים ומבקש לברר מדוע זה פסק הדין בעניין רבינוביץ' - דווקא הוא - איננו מתפרסם.

הדוברת מסבירה לעיתונאי ביבושת כי "יש שאלות שאין עליהן תשובה".

"תשובה" מעין זו, כשהיא באה מרשות שלטונית - וממערכת הצדק במיוחד - מעוררת, איך לומר, הרהורים נוגים - אם לא מדאיגים.
שהרי, התופעה של "שאלות שאין עליהן תשובה" מוכרת, כידוע, בדמוקרטיות עממיות למיניהן.
ומדאיג במיוחד הוא שהתשובה העממית הזו ניתנת לא לפונה סתמי, אלא לעיתונאי, שתפקידו כידוע הוא לממש - באופן קונקרטי - את זכות הציבור לדעת.

אבל עיתון "הארץ" אינו מוותר:
העיתון מפרסם מאמר מאת העיתונאי דן מרגלית.

מן הראוי להביא כאן קטעים מאותו מאמר:

"... עתה אורבת סכנה שתפקידו המרכזי של בג"צ בעיצוב החברה הישראלית ייהפך למיתוס מסוכן, כמעט לפולחן אישיות אליטיסטי, שאין אחריו ערעור והרהור וספק.
אמנם השיטה הנוהגת בארץ חתרה בתבונה להבטיח את אי תלותה של מערכת המשפט בזרועות השלטון, אך מה על הבקרה ?
הנה דוגמה: לפני כשנתיים הוגש בג"ץ לאסור את יציאת פרופסור איתמר רבינוביץ' לכהונתו כשגריר בוושינגטון מפני שהודה בעבירת מס הכנסה ושילם כופר. הרכב השופטים בראשות ברק דחה את הטענה והבטיח לפרסם את הנימוקים במועד מאוחר יותר.
כעבור זמן מה קבעו שופטי בג"צ כי יוסי גינוסר לא יוכל לכהן כמנכ"ל משרד ממשלתי ורפי פלד נאלץ להתפטר מן הפיקוד על המשטרה. הנימוקים פורסמו. מה על הנימוקים שהתירו את כהונת רבינוביץ' ?
כאשר פנה עמיתי אמנון דנקנר אל דוברת משרד המשפטים אתי אשד לברר מדוע בוששו דווקא הנימוקים בפרשת רבינוביץ', נענה שיש שאלות שאין עליהן תשובה. ומדוע הזדרז השופט ברק בעניין גינוסר ופלד שנדונו אחרי סוגיית רבינוביץ' ? שוב אין תשובה.
מי יעז לדרוש זאת מבג"ץ ? מי יזכיר לו כי אילו פירסם את נימוקיו במועד סביר אפשר היה להיווכח אם נקט אמות מידה אחידות כלפי השלושה ?
מי שחושד נושא זאת בליבו, שכן שופטי בג"ץ אינם נדרשים למסור דו"ח לאיש...".

מה ניתן להוסיף על הדברים הללו ?

לא צריך להיות חד עין כדי להבחין שמועלה כאן חשד חמור, שהסיבה לכך שברק אינו מפרסם את נימוקי פסק הדין בעניין רבינוביץ', נעוצה ברצונו - של השופט ברק - להסתיר מעיני הציבור את העובדה שהוא היפלה את רבינוביץ' לטובה בהשוואה לבכירים אחרים.

והמאמר הזה מתפרסם לא באיזה מקומון נידח, וגם לא בעיתון השייך למתנגדיו המושבעים של ברק. הדברים החמורים הללו רואים אור בעמוד המאמרים הראשי - בראש העמוד - של עיתון "הארץ".

אבל גם הדברים החמורים הללו - עד כדי החשדת בג"צ בהפלייה - לא מזיזים את ברק ממחפורתו.

הרי השופט ברק עצמו אומר כי:

"חובת ההנמקה - שהיא מיסודות ההליך השיפוטי - יונקת את הגיונה, בין השאר, מהצורך לשכנע את הצדדים והציבור באשר להעדר משוא הפנים של השפיטה".

הן השופט ברק מרבה לצטט את דבריו של השופט ברנדייס שאמר כי:

"אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר; אור המנורה הוא השוטר היעיל ביותר".

ובכן, מדוע זה נימוקי פסק הדין אינם רואים את אור השמש ?

זאת ועוד:
השופט ברק - יותר מכל שופט אחר - מלקה פעם אחר פעם את עובדי הציבור החורגים במעשיהם ממתחם הסבירות.
ובכן, על פי אילו מבחני סבירות הוא מעכב כך את פירסום נימוקי פסק הדין?

מה אמור הציבור לחשוב על בית המשפט העליון, ועל ברק בפרט, כאשר - למרות כל החשדות והדברים הקשים שפורסמו לעיל - מתמיד ברק בהפרת חובתו החוקית והאלמנטרית ונמנע מפירסום פסק הדין ?

היתכן שהשופט ברק אינו מודע לכך שבמעשהו זה, הוא - אישית - מקעקע את אמון הציבור בבית המשפט ?!
היתכן שהשופט ברק אינו מודע לחשיבות אמון הציבור במערכת המשפט ובבית המשפט העליון ?!

הרי השופט ברק - יותר מכל שופט אחר - אינו חדל מלהזכיר לנו עד כמה חשוב הוא אמון הציבור בבית המשפט.

די אם נביא כאן את דבריו הנרגשים באחד מפסקי הדין שלו:

"...תנאי חיוני לקיומה של רשות שופטת עצמאית בלתי תלויה הוא באמון הציבור.
זהו אמון הציבור בכך כי הרשות השופטת עושה צדק על פי הדין.
זהו אמון הציבור כי השפיטה נעשית באופן הוגן וניטרלי, תוך מתן יחס שווה לצדדים, וללא כל אבק של עניין אישי בתוצאה.
זהו אמון הציבור ברמתה המוסרית הגבוהה של השפיטה.
בלא אמון הציבור לא תוכל הרשות השופטת לפעול...
אמון הציבור ברשות השופטת הוא הנכס היקר ביותר שיש לה לרשות זו. זהו גם מנכסיה היקרים ביותר של האומה.
ידועה אימרתו של דה-בלזק, כי חוסר אמון בשפיטה הוא תחילת סופה של החברה... הצורך באמון הציבור אין פרושו הצורך בפופולריות. הצורך להבטיח אמון פירושו הצורך לקיים את תחושת הציבור כי ההכרעה השיפוטית נעשית באופן הוגן, אובייקטיבי, ניטרלי, ללא נטייה.
לא זהותם של הטוענים אלא משקלם של הטיעונים הוא שמכריע את הדין.
משמעותה ההכרה כי השופט אינו צד למאבק המשפטי, וכי לא על כוחו שלו הוא נאבק, אלא על שלטונו של החוק...
הצורך להבטיח את אמון הציבור ברשות השופטת, הוא צורך נמשך. זהו "מאבק למשפט" שאינו פוסק. טעות חמורה אחת עשוייה להשחית מאמץ של שנים.
זאת ועוד: צורך זה אינו מתמקד אך בפעולתו של השופט על כס המשפט. הוא משתרע על מכלול התנהגותו של השופט, בבית המשפט ומחוצה לו. השפיטה אינה תפקיד. זו צורת חיים. התנהגות המותרת לכל אזרח, עשוי שתהא אסורה על השופט, שכן יש בה כדי לפגום באמון הציבור במערכת השיפוט... אכן, השופט הוא המכריע בשאלה אם אמון הציבור נפגע אם לאו. אך בעשותו כן עליו להשקיף על התנהגותו "מבחוץ", ולבחון כיצד היא נראית בעיני הציבור הרחב...".

ראוי לחבר למילים הללו מנגינה.

האם השופט ברק עצמו - לאור מעשיו - בכלל מאמין בכל הדברים הנשגבים הללו ?!

לשופט ברק גם דעה מוצקה על ביקורת ציבורית על שופטים:

"אם ביקורת צריכה להיות אפקטיבית וטובה כלפי רשויות אחרות, היא ודאי צריכה להיות אפקטיבית וטובה כלפי בית המשפט, במיוחד משום שאנחנו מבקרים את כל האחרים וישנה בעייה של מי ישמור על השומרים".

ראינו בדיוק מה עושה ברק עם הביקורת ה"אפקטיבית" הזו.
ראינו גם שהביקורת החמורה שנמתחה עליו - עד כדי החשדתו בהפלייה - לא מניעה אותו לקיים את חובתו, כחוק, לפרסם את נימוקי פסק הדין.
אין זה אלא שברק אומר לעצמו: "כלבי השמירה של הדמוקרטיה נובחים והשיירה עוברת".

אכן, ההימנעות - כשלעצמה - מפירסום נימוקי פסק הדין ללא סיבה סבירה הינה מעשה שלילי. אבל ההתמדה של ברק במעשה השלילי הזה - למרות ביקורת ציבורית חריפה הנמתחת עליו בשל כך - חושפת כאן בעייה בסיסית ועמוקה החורגת, כך נראה, מהתחום המשפטי-ציבורי.

ומה כל זה אומר על יחסו - האמיתי - של ברק לתפקידה של העיתונות ?
כדאי להיזכר ולהשוות:
בפרשת ידלין כיתת, כזכור, ברק את רגליו אל עורכי העיתונים ושיכנע אותם לשמור על שתיקה בעניין עיסקת הטיעון שחתם כזכור עם ידלין.
והפעם, בעניין רבינוביץ', ברק אינו צריך כלל לשכנע את העיתונים לשתוק. הוא פשוט מונע מהם את פסק הדין - למרות ביקורת הנמתחת עליו בשל כך.
התוצאה בשני המקרים היא שברק החניק כל דיון ציבורי ממשי באותם עניינים, ובכך למעשה חיסן עצמו מביקורת ציבורית על מעשיו.

פסקי דין חשובים ומלאי השראה כתב השופט ברק על חשיבותה של עיתונות חופשית וחוקרת במדינה דמוקרטית.

אבל יחסו - האמיתי - של ברק כלפי העיתונות, צריך להימדד לא על פי פסקי הדין שכתב, כי אם על פי התנהגותו בפועל כלפיה.
והדברים שהובאו לעיל מראים, שיחסו האמיתי של ברק לעיתונות ולתפקידה במדינה דמוקרטית הוא יחס של זלזול גמור, אם לא של בוז.

ונימוקי פסק הדין עדיין אינם רואים אור.

אנחנו כבר בשנה השלישית.

עיתון "הארץ" התייאש כנראה. וכי מה, בעצם, הוא יכול לעשות ?

אין ספק:
השופט ברק - יותר מכל אחד אחר - מוכיח לעיתונאים, שוב ושוב ובמשך שנים ארוכות, כי בביקורת שהם מותחים עליו - חמורה ככל שתהייה - הם טוחנים מים.

השופט ברק מרבה לדבר ולכתוב על תפקידה של העיתונות הפרטית כבמה ציבורית, ועל החובות - כמו היתה רשות ציבורית - שלדעתו יש להטיל עליה.
דומה כי כאשר מתייחסים לרעיונותיו של ברק בעניין זה - ראוי שלא לשכוח כיצד ברק, מצידו הוא, מתייחס בפועל אל העיתונות ואל זכות הציבור לדעת.

כל זאת ועוד: בענייננו המדובר הוא לא רק בזכות הציבור לדעת. ישנם, בתוך הציבור, אנשים שממתינים - אישית - לפסק הדין.

שהרי, חבר הכנסת שהגיש את העתירה, הן הוא צד לעניין והוא רוצה כמובן לדעת מדוע דחה בג"צ את עתירתו.
ונזכור, שחבר הכנסת שעתר לבג"צ, לא היה חבר הכנסת היחיד שפעל כנגד המינוי. היו חברי כנסת נוספים שפעלו בעניין - מי בתביעה לקיים דיון בכנסת ומי במעורבות בהליכים בבג"צ.
וברור הוא, שפעילותם של חברי הכנסת סביב המינוי השתתקה בהמתנה לנימוקי פסק הדין.

ואיתמר רבינוביץ', הרי ברור שגם הוא ממתין - ואולי אפילו קצת במתח - לראות איך וכיצד מתייחס בית המשפט ל"עבר הפלילי" שלו.

וראש הממשלה, הרי גם הוא - במיוחד הוא - צד לעתירה.

עכשיו כבר ברור שהעיכוב המתמשך של פירסום נימוקי פסק הדין איננו מקרי.
אם גם ה"תזכורת" שקיבל ברק מהעיתון לא הניעה אותו לפרסם את פסק הדין, כי אז ברור הוא שאין יד המקרה בעיכוב.

ונציין, שבמשך התקופה הזו ברק יושב ודן וכותב ומפרסם מאות החלטות ופסקי דין מנומקים.

מהו, אם כן, חטאו של פסק הדין הזה בעניין רבינוביץ', שדווקא הוא אינו זוכה לפירסום ?

בהקשר זה מתעוררת סוגיה נוספת:
בהימנעותו מפירסום נימוקי פסק הדין בעניין רבינוביץ' מנע ברק מעובדי ציבור אחרים שעניינם התברר באותה תקופה בערכאות שונות, את הזכות האלמנטרית לנסות ולהסתייע באותם נימוקים לצורך עניינם הם. שהרי ברור, לכאורה, שאם מינויו של רבינוביץ אושר, מן הסתם היו בפסק הדין שלו נימוקים היכולים לסייע במידה זו או אחרת לעניינם של מתדיינים אחרים. מה, איפוא, יותר לגיטימי מאשר לנסות ולחלץ מפסק דין של בית המשפט העליון טיעונים לטובתך?

הנה כי כן, הימנעותו של ברק מפירסום נימוקי פסק הדין בעניין רבינוביץ', לא רק שהיתה חשודה בהפלייה, אלא שגם היתה בלתי הוגנת כלפי מתדיינים אחרים שעניינם היה תלוי ועומד אותה שעה.

השנה השלישית כבר בעיצומה ופסק דין - אין.

ברק מתמנה לנשיא בית המשפט העליון, ועכשיו הוא כבר בעל הבית.
ועכשיו, נשיא בית המשפט העליון הוא זה שמעכב - מסיבות השמורות עימו - פירסום פסק דין.

נשאלת עוד שאלה:
האם, מבחינה מוסדית, אין לראש הממשלה, ראש הרשות המבצעת, זכות בסיסית - ואולי אף חובה - לדעת לאשורן את אמות המידה המשפטיות והציבוריות, שעל פיהן בחן בית המשפט העליון - כבר לפני כמעט שלוש שנים - את שיקול דעתו כשהחליט בזמנו למנות את השגריר ?

אילו ערכים דמוקרטיים משרת כאן ראש הרשות השופטת כשהוא מעכב כך תחת ידו - במשך שנים - פירסומו של פסק דין הנוגע לרשות המבצעת ולעומד בראשה ?!

והאם נשיא בית המשפט העליון מודע לכך, שבמעשהו זה הוא גורר עימו - שמא בעל כורחם - שני שופטים נוספים של בית המשפט העליון שישבו עימו באותו הרכב והחתומים אף הם על פסק הדין ?

פרט מעניין: אחד משני השופטים האחרים בהרכב היה השופט אור. פרקליטו של רבינוביץ' בתיק זה היה ידידו האישי של השופט אור - עו"ד פנחס רובין. לימים - כפי שנראה בהמשך - יופיע עו"ד רובין בפני השופט אור בתיק אחר והדבר יעורר ביקורת ציבורית חריפה ומבוכה לא קטנה בבית המשפט העליון.

אבל נשוב לענייננו.

אנו מתקרבים לתום השנה השלישית.

כבר אין ספק: אם עד עכשיו - ולמרות הביקורת הקשה בעיתונות - נמנע ברק מפירסום נימוקי פסק הדין, כי אז ברור שהוא עושה כן מתוך כוונה מודעת.
וגם אין ספק, שאין - ולא יכולה להיות - סיבה עניינית ולגיטימית לכך.
תגובתה של דוברת בתי המשפט כי "יש שאלות שאין עליהן תשובה" מוסיפה צבע קודר להימנעות המכוונת הזו.

העובדה שאפילו מתן פומבי לתגובה הבעייתית הזו של הדוברת איננה מניעה את ברק - עובדה זו כשלעצמה - ממחישה את יחסו האמיתי לעיתונות, לביקורת ציבורית ולזכות הציבור לדעת.

ולכן - נוכח כל מה שנאמר לעיל - נשאלת השאלה:
האם נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק מבין - ולא פחות חשוב: האם הוא מרגיש - את המשמעות העמוקה, החוקתית, של מעשיו ?!

אבל לא רק ענייני מדינה מעורבים כאן.
ישנו גם רבין האיש.
ורבין, האיש, הרי הוא גם סקרן לראות - ואף להשוות - כיצד מתייחס ברק בפסק דינו לדולרים ולכופר של רבינוביץ'.
והסקרנות של רבין - וגם של אשתו - מתמקדת, מן הסתם, בעובדה שבעניינו של רבינוביץ' הוחלט להסתפק בכופר למרות שהוא החזיק בסכום גבוה יותר של דולרים מאשר רבין.
שכן, ברק החליט, כזכור, שלא להסתפק בהטלת כופר על בני הזוג רבין, אלא להעמידם לדין פלילי, וזאת בהסתמכות על נוהל, שלפיו תקרת הסכום המאפשרת תשלום כופר עומדת על חמשת אלפים דולר - בעוד שבחשבון של יצחק ולאה רבין היו כעשרים אלף דולר.
והנה, בחשבון של רבינוביץ' היו כעשרים וששה אלף דולר, ולמרות זאת הוחלט להסתפק בכופר ולא להעמידו לדין פלילי.
ברור, איפוא, שעל פני הדברים ניכרת כאן הפלייה לרעת רבין.

אגב, לא מן הנמנע כי דווקא הדמיון שבין פרשת הדולרים של רבינוביץ' לזו של רבין - דווקא דמיון זה, היווה את אחד השיקולים בהחלטתו של ברק לדחות את העתירה כנגד רבינוביץ' ולאשר את שליחותו.
הכיצד ?
אילו היה ברק פוסל את רבינוביץ', הוא היה נאלץ להטיל במעשיו קלון במשקל המצדיק את הפסילה. ואז היה הדבר מתפרש בציבור כמעין הטלת קלון בדיעבד - ובמשקל דומה - גם על רבין ופרשת הדולרים שלו. וכך, פסילת רבינוביץ' והטלת קלון במעשיו, היתה יוצרת פתח לבחישה ציבורית מחודשת בעניינו של רבין. ובחישה שכזו, היתה עלולה לפתוח את הפצעים ביחסי רבין ברק ולהטיל את היחסים ביניהם למערבולת מחודשת, מערבולת שברק - נשיא בית המשפט העליון בקרוב - בוודאי שלא רצה בה.

כך או כך, רבין ואשתו היו מן הסתם סקרנים לראות כיצד ברק, שסרב בזמנו להסתפק בכופר ועמד על הגשת כתב אישום, מתייחס בפסק דינו למקרה של רבינוביץ', שבו הסתפקו בכופר והוא לא הועמד לדין - למרות שהחזיק, ללא היתר, דולרים בסכום גבוה יותר.

וברק, מצידו, בוודאי שהיה מודע היטב לכך שיש מי שמצפה לראות אם וכיצד הוא מתייחס בפסק דינו לשאלה דלעיל.

היתכן, איפוא, שעיכוב פירסום נימוקי פסק הדין נעוץ - בין היתר - בכך שברק מתקשה לרבע את המעגל הזה ?
היתכן שברק מעכב את פירסום פסק הדין מחמת כך שבעצם אין בידו להסביר את ההפלייה הזו בין רבין לרבינוביץ' ?
היתכן שברק חושש שפסק דין - שאין בו הסבר כזה - יעורר האשמות כלפיו על שבזמנו היפלה את רבין לרעה ?

אבל רבין לא יזכה לראות את פסק הדין.

כי חלפנו כבר על חודש נובמבר 1995.

שלום חבר,

והנה בדצמבר - איזו מקריות ! - יש פסק דין !

למי בכלל יש - בימים הטרופים של דצמבר 1995 - "ראש" לפסק הדין הזה ?

הבכלל יש בימים הטרופים ההם מישהו שישגיח בפסק הדין ?

ברק דחף את פסק הדין מתחת לדלת ביודעו שאין איש בבית.

כיום, פסק הדין הזה שוכן כבוד בספר פסקי הדין בלא שניתן כלל להבחין כי פירסומו עוכב במשך שלוש שנים תמימות.
במה דברים אמורים:
עמדנו, כזכור, על נוהל של פסקי דין שנימוקיהם מתפרסמים "במועד אחר".
באותם מקרים שבית המשפט נוקט בנוהל מעין זה, הוא מקפיד לאזכר בפסק הדין את התאריך שבו נתן בזמנו את ההחלטה, וכך ניתן לדעת כמה זמן עבר מיום מתן ההחלטה ועד לפירסום פסק הדין המלא.
והנה מתברר שבפסק הדין בעניין רבינוביץ', מאזכר ברק תאריכים מתאריכים שונים למעט תאריך אחד: היום שבו הוא דחה בזמנו את העתירה.
עובדה זו - כשלעצמה - אומרת דרשני.

אילו פורסם פסק הדין במועדו, סביר להניח שהיה נמצא מי ש"יעבור על המספרים" ויתהה, האם ברק לא היפלה בזמנו את רבין לרעה, בהשוואה לאמת המידה שננקטה כלפי רבינוביץ' סביב שאלת הכופר, כפי שפורט לעיל ?
ותהיית ההפלייה היתה גוברת כיוון שאצל רבינוביץ' - שלא כמו אצל רבין - היתה גם בעיית מס הכנסה, שגם בגינה הוא שילם כופר.
אבל בדצמבר 95, כשפורסם פסק הדין - ואולי יותר נכון: "הוגנב" פסק הדין - ופורסמו העובדות והמספרים, שוב לא נמצא מי שישים לב לכך.

זאת ועוד:
בעיכוב המתמשך של פירסום של פסק הדין, סיכל השופט ברק - למעשה - את זכותו החוקית של העותר לקיים - או לפחות לבקש - הליך משפטי נוסף הקבוע בחוק.
במה דברים אמורים:
הליך מוכר - וכאמור, קבוע בחוק - בבית המשפט העליון הינו קיום דיון נוסף בהרכב מורחב של שופטים.
בקשות לדיון נוסף מוגשות לבית המשפט העליון לעיתים קרובות והן נדונות, בדרך כלל, על ידי הנשיא.
במקצת מן הבקשות - אלה העומדות בדרישות החוק - מתקיים אכן דיון נוסף שכזה.
אבל בכל מקרה - גם כאשר הנשיא קובע שאין לקיים דיון נוסף - ניתנת החלטה מנומקת.
בקשות לדיון נוסף ניתן, כמובן, להגיש רק לאחר פירסום פסק הדין (המקורי) ובהסתמך עליו.
ולענייננו:
כל עוד עיכב השופט ברק את פירסום נימוקי פסק הדין נמנעה האפשרות אפילו לשקול אם יש מקום להגיש בקשה לדיון נוסף.
וכשפורסם סוף סוף פסק הדין (אם בכלל היה מאן דהוא שהשגיח בכך), רבינוביץ' כבר היה שגריר מזה שלש שנים ולמעשה עמד לפני סיום שליחותו.
במצב עניינים שכזה - בקשה לקיים דיון נוסף בשאלת תקפות מינויו של רבינוביץ', היתה נתפסת כבדיחה גרועה.

חייבים להגיע למסקנה: פירסום נימוקי פסק הדין כעבור שנים, ובנסיבות שפורסמו - כמוהו כאי פירסום הנימוקים כלל.

כזו, אם כן, היתה הדרך שבה הלך השופט ונשיא בית המשפט העליון אהרן ברק בפרשה שהעסיקה את הציבור והכנסת. ברק החניק והקפיא את הדיון הציבורי בפרשה תוך ניצול השיטה של דחיית פירסום נימוקי פסק הדין "במועד אחר". הוא התמיד בכך למרות ביקורת קשה שנמתחה עליו - עד כדי החשדתו בהפלייה.
כאשר - כעבור שלוש שנים - שיחרר ברק סוף סוף את נימוקי פסק הדין, כבר לא היה לדבר כל ערך מעשי או ציבורי - אם בכלל היה מישהו שיבחין באטריות הקרות האלה.

כיום, כאמור, שוכן לו פסק הדין בפד"י, יחד עם אלפי פסקי דין אחרים, מבלי שניתן כלל לדעת את ה"הסטוריה" שלו.

ומהם נימוקי פסק הדין ?

השופט ברק - כצפוי - לא מצא בעבירות המס והמט"ח של רבינוביץ' חומרה שתצדיק פסילת מינויו.

השופט ברק גם מטיל יהבו על עמדת הרשויות:

"הסכמת הרשויות השלטוניות - הפועלות מתוך שיקול דעת עצמאי ובמסגרת השיקולים המדריכים אותם כרגיל - להטלת כופר מצביעה על כך כי על פי הנהוג והמקובל אצל המטפלים יום יום בעבירות מס ומטבע - מקרהו של המשיב מס' 9 (רבינוביץ') לא נתפס כמקרה חמור".

הנה כי כן, השופט ברק מסיק מעצם הטלת הכופר שהמקרה לא חמור.

ללמדך שכאשר הרשויות אינן מוכנות לסגור העניין בכופר - כמו במקרה של רבין למשל - המקרה מן הסתם חמור יותר.

אבל מה לעשות והשוואת הנתונים המספריים בין רבין לרבינוביץ' (בתוספת העובדה שרבינוביץ' שילם כופר נוסף גם בגין עבירות מס) - השוואה זו מראה בעליל שמקרהו של רבינוביץ' חמור יותר מזה של רבין ?

הוא שאמרנו:
העיכוב במשך שנים של פירסום נימוקי פסק הדין בעניין רבינוביץ' לא היה מקרי. היו לו לברק סיבות "טובות" לכך.

ואם עיתוי הפירסום - דצמבר 95 - גורם למאן דהוא תחושת צרבת - הוא מן הסתם לא לבד.

כעבור כשנה, מוצא ברק זמן - ומקום - לנבור בדולרים של רבין.