אין ויכוח עקרוני בין כל המבקרים, פרשנים ויודעי דבר שצריך לחקור, לבדוק, לקחת אחריות ולהוציא מסקנות להווה ובעיקר לעתיד. המחלוקת כרגע היא, מי יבדוק, באיזה מסגרת ומה יהיה היקף מנדט הבדיקה.
ועדת חקירה ממלכתית, יש לה הרבה יתרונות, אך באותה מידה הרבה חסרונות. היתרונות העיקריים שבהם מדובר בוועדה חיצונית, אובייקטיבית כביכול, בראשות שופט עליון שיש לה סמכויות של בית משפט לזמן עדים, מסמכים ולחייב עדים להופיע בפניה.
חסרונות בולטים במקרה הספציפי בשל ריבוי הנושאים לחקירה וביניהם, מוכנות העורף והטיפול בו, מוכנות אנשי המילואים, ימ"חים, ציוד ומתן משימות לביצוע. הפן השלישי - תפקוד הממשלה בתוכה וכלפי מטה, הצבת יעדים צבאיים ומדיניים והקשר עם הרמטכ"ל וצה"ל.
כל זאת בתנאי שהמנדט שינתן לוועדה, ופירוט המטרות שיפורט במינוי, יכלול את כל שלושת הנושאים: או רק נושא אחד מתוכם. בדיקת כל הנושאים - חסרונו בפיזור רב מדי של נושאי חקירה, אנשים, עדים ומסמכים, דבר שיצריך לפחות שנה והיה אם יהיה צורך, ויהיה לשלוח מכתבי אזהרה ל- 50-30 איש, הדבר מצריך לפחות שנה נוספת. לכן עד שהוועדה תסיים ותוציא מסקנות סופיות, יתכן והן לא יהיו רלוונטיות יותר.
יש יתרון גדול בזמן, בתוכן וביעילות, אם נושא העורף המוכנות והטיפול בו, ייבדק עצמאית ע"י מבקר המדינה, השופט מיכה לינדנשטראוס.
את נושא צה"ל, מוכנותו, הטיפול במילואים, בציוד ובהכשרה קרבית, צריכה לבדוק ועדת בדיקה ציבורית של מומחים, כמו הרמטכ"ל לשעבר דן שומרון ולצידו מספר אלופים וקצינים בכירים, מומחים לנושא, כמו אלוף יוסי פלד, בן אליהו, אורי שגיא ואחרים. להערכתי - רוב התלונות הביקורת המוצדקת של מערך המילואים וגם הסדיר - הוא בשלבים וברמה של טיפול וההתנהגות פיקוד הצפון ואילו הנושאים העקרוניים, כמו עיתוי, שילוב כוחות, יעדים - הם בדרג מטכ"לי והחלטות ממשלה אותן צריך לבדוק בנפרד.
הוועדה שמינה שר הביטחון בראשות הרמטכ"ל לשעבר ליפקין-שחק - פסולה לעדות ולחקירה, מאחר ששחק היה יועצו הצבאי-אישי של פרץ לפני המלחמה ובמהלכה, וגם אם ישתדל להיות אובייקטיבי, לא ישכנע את הציבור במעשיו ובמטרותיו הטהורות, בשל קרבתו לממנה ועדיף היה שלא ייקח על עצמו את התפקיד.
הוועדה הנוספת שיכולה להיות ועדת בדיקה ממשלתית בראשות אישיות ניטרלית, כמו שופט עליון, איש ציבור מקובל על כולם, אי-פוליטי וידוע באינטגריטי שלו, שתדון באספקט הפוליטי, מדיני, ממשלתי.
לאמור: תפקוד הממשלה, דרך קבלת ההחלטות, השפעות, אם היו כאלה, על ההחלטות מבחוץ מבפנים, הורדת ההחלטות לביצוע לצה"ל, התיאום והשילוב עם הרמטכ"ל וצה"ל.
ועדה מעין זו יכולה להיות גם במסגרת ועדת חקירה ממשלתית, בתנאי שמסמך עקרונות הפעלתה ברורים ומקיפים את כל הנושאים שבמחלוקת. היתרונות של ועדה מעין זו שמרוכזת בנושא אחד, מהירות הפעולה, מסקנות מהירות וחדות והשפעה ציבורית חשובה ובעלת משקל בהתאם לתוצאות.
בכל מקרה, כל סוג של ועדה שתבחר יהיו שני גורמים שיחגגו בגדול, עורכי דין ותקשורת, זה המחיר הראוי והסביר לשלטון דמוקרטי נאור ופתוח.
באשר לתוצאות המלחמה - יש לי הרגשה שהתרגלנו בעבר לניצחונות והכרעות מהירות וברורות, כך שנוצר קיבעון מחשבתי שאנו מסוגלים ויתירה מכך חייבים להוכיח לאויב שמסביב, כי אנו יכולים ומסוגלים להכרעה ברורה ומהירה, כחלק ממיתוס ההרתעה הצה"לית.
זה רצוי, זה נבון, זה משדר מסר ברור שצבאית אין להכריע את ישראל, אבל יש נסיבות ומקרים, ומלחמת לבנון 2 - אחד המקרים הברורים שלו, שצריך לקבל את המצוי ולא להישבר ולבכות, אם לא השגנו את הרצוי.
אסור לשכוח, ונראה שבלהט הוויכוח הציבורי הדבר נשכח או נשמט, שאנו לא מעצמה נוסח סין, רוסיה, ארה"ב, אנגליה, גרמניה או צרפת, אלא מדינה קטנה מוקפת אויבים, שזקוקה לידידים ואחים גדולים שיתמכו בה, צבאית, מדינית ופוליטית.
יש הטוענים, שגם בנסיבות אלה שפורטו לעיל, בשל המרווח והזמן שקיבלנו מארה"ב ומהאו"מ, היה מספיק זמן להשיג צבאית הישגים משמעותיים יותר. כניסה מאסיבית קרקעית מוקדמת לדרום לבנון, כתישה ופירוק תשתיות ופגיעה קשה יותר בחיזבאללה.
יתכן? זה אחד הנושאים לחקירה והוצאת מסקנות. מאידך, לא לשכוח את אזהרותיו החוזרות ונשנות של נסראללה - אנו מחכים לכם, לכוחות היבשה, ויש לנו הרבה הפתעות.
אחת ההפתעות היתה אחרי חטיפת שני החיילים כניסת צה"ל למרדף, שהסתיים ב- 8 הרוגים כולל צוות טנק שעלה על מטען גדול והתרסק. כניסת כוח רגלי מאסיבי שידהר לליטני, היתה אפשרית טכנית וצבאית אבל התוצאות בפגיעה בנפש, בציוד, טנקים, אספקה, עלולות היו להיות קריטי וכואב לצה"ל.
תקיפה אווירית ממושכת, בנקודות מפתח יעדים ותשתיות, היתה להערכתי במקומה ראויה ונבונה. האם איחרנו בשילוב בין אוויר וקרקע - יתכן? נקודה נוספת לחקירה.
בשקלול הכולל, אומנם לא היתה הכרעה, אבל בהחלט היה ניצחון. הרמטכ"ל, דן חלוץ, בחר לציין זאת כניצחון בנקודות, והיו כאלה שלעגו לו ופירשו זאת כהפסד עטוף במארז נקודתי.
להזכיר למומחים ולמתעניינים בספורט האגרוף, שגדולי המתאגרפים בהיסטוריה, לא תמיד נצחו בנוק-אאוט וקרבות רבים לרבות על אליפות העולם, במשקלים השונים הוכרעו בנקודות בלבד. כך שניצחון בנקודות, הוא לא דבר רע, וניצחון הוא ניצחון. בתחום הפוליטיקה, להזכיר הסכם אוסלו על משמעותיו ומגרעותיו, הוכרעה בנקודות, נוסח כדורסל 61/59 והמנצחים לא ראו בזה כישלון.
אם נסכם בגדול את תוצאות מלחמת לבנון 2 - מזווית חיובית, נראה כי האו"ם על 15 מדינות מועצת הביטחון הצביעו פה אחד בעד הפסקת אש, ולמעשה בעד ישראל. זה פעם ראשונה מאז מלחמת השחרור שהיה קונצנזוס כזה ואווירה מעין זו לטובת ישראל.
ישראל השיגה את היעד של פריסת כוחות לבנון בדרום, ולמעשה החזרת הריבונות הלבנונית על דרום לבנון. נכון, שישראל עשתה את העבודה השחורה ללבנון, אבל השיגה כתובת לטענותיה ופניותיה והתקפתה, אם יהיה צורך בהסכמת העולם החופשי - דבר שאסור לזלזל בו.
התשתית של החיזבאללה נפגעה קשות, לרבות מאות הרוגים פעילים נושאי נשק. ההרתעה הישראלית, למרות המפקפקים למיניהם הוכיחה שעדיין צה"ל, עולה על האויב באוויר בים וביבשה.
בין הפרשנים היו שטענו שצה"ל כשל מול 3,000-4,000 לוחמי חיזבאללה ולא הצליח להכניעם. טעות בתפיסה וטעות אופטית בהבנת הנעשה. ישראל לא נלחמה נגד צבא סדיר, או 4,000 נושאי נשק, לוחמי גרילה, אלא נגד אוכלוסיה אזרחית של 500,000 איש אישה וילד שבתוכם ישבו, גרו ונלחמו לוחמי החיזבאללה, כפי שראינו בטלוויזיה - עם כניסת צה"ל לכפרי דרום לבנון.
כדי להגיע להכרעה במלחמות נוסח ששת הימים, או יום כיפור, בה נלחמנו נגד צבאות סדירים, במלחמה נגד כוחות גרילה, צריך היה להרוס עד היסוד את כל ערי וכפרי דרום לבנון, ולגרש, לפגוע להרוג את האוכלוסיה האזרחית, שנשארה לגור בכפרים. מובן שזה לא ניתן לביצוע, לא ניתן להעלות על הדעת מבחינה אנושית, מוסרית, צבאית ומדינית.
אי לכך - המכות שבכל זאת הונחתה על התשתיות, ראה הרס רובע דאחייה בבירות והכפרים בדרום לבנון, מדברות בעד עצמן, והשיקום שלהם ייקח שנים ומיליארדי דולרים. ראה תאור ההרס על-ידי העיתונאי רון בן-ישי בלבנון - ודברי נציגים לבנונים בפרלמנט וכתבות עיתונות ערביות על תוצאות המלחמה. על כך ניתן להוסיף את ההפתעה של החיזבאללה - כפי שהתבטא סגנו של נסראללה בעיתונות ולעניין זה ראה את מאמרי "ההפתעה הכפולה".
כשמדברים על ניצחון ולא הכרעה, ניתן להיעזר בדוגמאות כמו מלחמת ארה"ב - אנגליה בעירק, מלחמת רוסיה בצ'צ'ניה, ארה"ב נגד הטאליבן ובכל זאת, מבחינתם הושג ניצחון, הן צבאי והן מדיני, ואין לישראל מה להתבייש בהישגיה.
לגבי החיילים החטופים - בצפון ובעזה, ניתן בהחלט להרגיש אכזבה וכישלון. אבל נראה כי ממשלת ישראל עושה ותעשה כל מאמץ לשחרורם והם ישובו לגבולם בהקדם האפשרי. בנסיבות שנוצרו לא ניתן היה לבטל את ההסכם על הפסקת אש בצורה חד-צדדית, בשל אי החזרת החטופים, למרות ההצהרה המפורשת במבוא להסכם, דבר שנותן תקווה חיובית לעתיד.
האופציה שישראל תכריז שלא תבצע את הסכם הפסקת אש, עד אשר יוחזרו החטופים, לא נראית מציאותית בשל מעמדה של ישראל בקרב המעצמות, ולא יכלה לצאת למאבק גלוי נגד 15 מדינות מועצת הביטחון.
כפי שאמרתי בעבר, במאמר קודם, הצגת יעדים ומטרות שאפתניות בתחילת המבצע, הוא דבר מקובל וראוי. אבל ראיית המציאות והמצוי לעומת הרצוי - היא חכמת המדיניות וכושר ההחלטה של המנהיג. להערכתי, בנקודה זו ראש הממשלה אולמרט נהג נכון, ולגבי העתיד רוב הציבור יחליט והוא כבר מתארגן, רוחש בוחש ויגיד את דברו.
