אם יש משהו שלמדנו מהסבבים הקצרים של חילוף הממשלות בישראל בעשור האחרון, הרי זה שכל האישים שעמדו בראש ממשלות אלה ושעליהם סמך הציבור - הכזיבו. כל אחד מהם וקופת השרצים שלו. ברק הכזיב מפני שלא סיפק את הסחורה וגרר אותנו לאינתיפאדה עקובה מדם. שרון הכזיב מפני שסיפק את הסחורה ובדרך השחית את המדינה, קבע נורמות פסולות בחיים הדמוקרטיים שלנו, יצר שסע חברתי חמור והסחורה שסיפק הביאה אותנו לשלטון החמאס ברצועה ואי- שקט חמור בכל ישובי עוטף עזה. אולמרט הכזיב מפני שסיפק סחורה לא רצויה. במקום מערכה קצרה ועתירת הישגים שאותם הבטיח, סיפק לנו מערכה ממושכת, ללא הישגים ממשיים, עם הרס הצפון ופגיעה קשה בהרתעה הישראלית.
בכל המקרים עמדו האישים המובילים במוקד מסעות הבחירות של מפלגותיהם וכל תשומת הלב מוקדה בהם ולא במהות הדברים שהציעו ובדרכי היישום. ההילות האישיות, העברים המפוארים וההבטחות העמומות ששווקו לציבור על-ידי סוכני פרסום ותדמית ממולחים, הניעו את הציבור בכל מערכת בחירות להעניק את אמונו לאישיות אחרת, ולהיווכח שוב ושוב ש"המלך ערום".
הציבור סבר בטעות שדי בכך שלפניו ניצבת אישיות ציבורית מוכרת, בכדי להבטיח שהיא גם יודעת על מה היא מדברת וגם מסוגלת לספק את "הסחורה" המובטחת. על-רקע הדברים נראה לי שהגיע הזמן לשנות את הגישה ולחזור מהעיסוק האובססיבי והפופוליסטי באדם, לעיסוק במהות התכנים שבשמם מבקש האדם הזה את אמון הציבור.
בינתיים עלינו לפתור מספר בעיות מיידיות בעיקר נוכח הזעם הציבורי והתסכול המתועלים כיום לשתי דרישות בסיסיות:
א. התפטרות ההנהגה הבכירה,
ב. ועדת חקירה ממלכתית לחקר אירועי המלחמה.
הדרישה הראשונה מתמקדת בראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל, שלושת האישים שהניעו וניהלו את המלחמה. האמת ניתנת להיאמר שהכשלים ההסברתיים והחלטת מועצת הביטחון בעיתוי ובנוסח שתקבלו ושותפותה והשפעתה של שרת החוץ ציפי לבני בהחלטות הקבינט שנתן גושפנקא לעיקרי המהלכים שהציעו רה"מ, שר הביטחון והרמטכ"ל - עושים אותה שותפה לא מבוטלת לתוצאות העגומות של המהלך כולו.
לי אישית נראה נכון יותר כי במקום הדרישה להתפטרות ההנהגה הבכירה, ראוי היה שתנועת המחאה, או הזרמים השונים של תנועת המחאה, יתמקדו דווקא בדרישה לבחירות חדשות. דרישה זו נכונה יותר ונקייה יותר מבחינה ציבורית. אמנם, התפטרות ראש הממשלה עשויה להביא לבחירות חדשות, אבל יתכן גם מצב אחר, והוא שקונסטלציה פוליטית שבה יחברו שורדי הקואליציה והממשלה לגורמים פוליטיים אינטרסנטים אחרים, תביא להחלפתם של ראש הממשלה ושר הביטחון, אבל תשאיר על מכונם שרים אחרים בממשלה, שגם הם שותפים לכשל הביטחוני, בעיקר לכשל שבעורף.
רק בחירות עשויות לנקות את האורוות מכל וכל. הרכב אחר של הכנסת ומאזן כוחות פוליטי שונה, שבו תשקף דעת הציבור את העדפותיה העדכניות על-רקע היכולות העלובות שגילתה מפלגת השלטון, יביאו לשינויים במאזן הכוחות הפוליטי שלא יאפשר מניפולציות והישארותם בשלטון של שרים נוספים שכשלו.
עם זאת יש לזכור כי לבחירות חדשות יש גם נקודות תורפה משמעותיות:
- משך הזמן הדרוש לארגון וביצוע בחירות ועלותן של בחירות למשק.
- הסטת תשומת הלב הציבורית במהלך הבחירות - מסיבות היסטוריות ופסיכולוגיות - מהנושא המרכזי שבגינו הן נערכות: הכשל המערכתי שהתגלה במלחמת לבנון השנייה.
הזמן והעלות הם גורמי המפתח שבגינם איני גורס חד-משמעית שיש לערוך בחירות חדשות, עכשיו. בגורם הזמן אני מתכוון לכך שאיננו יודעים כמה זמן עומד לרשותנו לצורך תיקון המעוות בטרם ניאלץ לעמוד במבחן נוסף. חשוב על כן שהתהליכים שנבצע יהיו מהירים, נוקבים ויעילים. התפטרות ראש הממשלה חיונית לניקוי האווירה הציבורית, לחידוש האמון בהנהגה ולהשלטתה של הגיינה ציבורית חדשה בחיינו הפוליטיים, הצבאיים והלאומיים - נטילת אחריות לא רק להצלחות אלא גם לכישלונות. ללא נורמה זו, כל הניסיונות לתקן את הכשלים שהתגלו, לא יצלחו. "חוק בוזגלו" חייב לעבוד גם כאן. לקיחת אחריו אינה חלה רק על הש"ג, היא חלה גם על ראש הממשלה, שרים, הרמטכ"ל, אלופים וכל בעלי התפקידים הציבוריים למיניהם.
גם השיקול הכלכלי חשוב הפעם משום שהמלחמה, בדרך הנלוזה שבה נוהלה, גרמה לנו נזקים אזרחיים וצבאיים לא מעטים וחשפה חוסרים שנובעים מהזנחה רב-שנתית בהתנהלות מערכת הביטחון, ובכלל זה שרי הביטחון הקודמים. ידרשו כספים רבים לתיקון ההרס, לפיצוי נפגעים ולשיקום הצבא. במצב זה אולי ראוי שהדמוקרטיה הצרופה תמחל על כבודה, והכסף יושקע בתיקון הנזקים והכשלים. אבל עלינו להיות מודעים לכך, כפי שציינתי קודם, שלפשרה זו יש מחיר והמחיר הוא שיתכן שלא כל מי שכשל ישלם את מלוא המחיר.
התפטרות ההנהגה הבכירה, אם תוביל לממשלה חדשה שבמרכזה לא תעמוד קדימה ושר הביטחון לא יהיה עמיר פרץ, תוכל לספק תשובה הוגנת וסבירה לניקוי האורוות הדרוש בשעה זו.
יתכן שבעוד שנה או מעט יותר, לאחר השלמת הבדיקות וצעדי התיקון הראשונים וההכרחיים ביותר, ולאור התמוטטות קונספט הנסיגות ללא תמורה שאיתו הלכה קדימה לבחירות, יהיה מקום לשקול עריכת בחירות חדשות וקביעת סדר-יום ציבורי עדכני, אם תתיר לנו זאת המציאות.
התפטרות ההנהגה הבכירה היא צעד ראשון והכרחי במסכת התיקונים שאותה אנו חייבים לעצמנו. אבל הכשלים העיקריים במלחמה זו היו ניהוליים ומערכתיים. שני סוגי כשלים אלה הם כשלי עומק. כשלים ניהוליים נובעים מתרבות ניהולית לקויה. זו חסרה במדינת ישראל לא מהיום, ונראה שהיכולות שהיו בצה"ל בתחום זה בעבר ונשענו על מידה רבה של מוטיבציה ומודעות "ביטחוניסטית", חלפו עם שינוי הערכים שחל בצבא, בד בבד עם שינוי הערכים שחל בחברה הישראלית כולה.
מוטיבציה ומודעות הם תולדות של תהליכים חינוכיים ותהליכים כאלה אין יוצרים בפקודות. לכן, יש לחנך לערכים החסרים, אבל אי אפשר להמתין עד שתהליכים ממושכים אלה יבשילו. את תרבות הניהול החסרה חייבים ליישם מתוך תובנות מקצועיות ומשמעת ביצוע. גם משמעת היא תהליך חינוכי, אבל במסגרת צבאית ניתן להנחילה בתהליכים מקוצרים. עצם העובדה שיהיו במערכת הצבאית שינויים מהותיים תתרום להערכתי, הן להעלאת המוטיבציה והן לקידום משמעת הביצוע.
הכשלים המערכתיים הם כשלים ש"חותכים" מערכות גדולות לרוחב. משמעותם בד"כ שחסרים או נשברים קשרי הרוחב בין מרכיבי המערכת, כך שהמערכת כולה אינה מתפקדת יותר כמכלול. קשר לקוי והבנה לקויה בין הפיקוד העליון של צה"ל לבין דרגי השדה לרמותיהם הוא כשל מערכתי. מודיעין מעולה שנאסף על-ידי הזרוע המופקדת על כך, אך אינו מגיע לדרג הלוחם, הוא כשל מערכתי. מידע על ריכוז עצום של רקטות קצרות טווח בידי החיזבאללה, שאינו מתורגם לאורך כל שדרות הפיקוד והשליטה מראש הממשלה ומטה לכדי תוכנית אופרטיבית אפקטיבית להשמדת כושר זה בטרם ישבש לחלוטין את חיי העורף בצפון - הוא כשל מערכתי. הרס העורף בצפון מבלי שפקידי הממשלה הנוגעים בדבר יעשו את הצעדים המינימליים לתמוך בעורף - זה כשל מערכתי. כשיש תוכניות וארגון מוכנים למצב כזה ואין מפעילים אותם - זה כשל מערכתי.
כשל מערכתי יכול להיות אופרטיבי: גורמים שונים שפועלים יחד - הדרג הלוחם והדרג הלוגיסטי - אינם מסונכרנים בפעילותם. הכשל יכול להיות גם קונספטואלי. למשל: ראש הממשלה ושר הביטחון אינם מבינים את הדינמיקה של הפעלת הצבא; אינם מבינים שלא מתמרנים עשרות אלפי חיילים מדי מספר שעות על-ידי הוראות סותרות ועדיין מצפים לתוצאות חיוביות של המהלכים הצבאיים; אינם מבינים שכאשר חיל האוויר אינו מצליח להפסיק את ירי הקטיושות על העורף במשך שלושה או ארבעה ימים של הפצצות רצופות ובלתי מופרעות, אין להשהות את הפעלתם של אמצעים חלופיים אם שואפים לכך שהעורף לא ייהרס.
אם, כפי שטוענים אחדים ובהם שר המשפטים לשעבר, טומי לפיד, נמנע ראש הממשלה מהריסת התשתיות בלבנון (שבדרום המדינה היו אתרי מסתור לחיזבאללה) בלחץ אמריקני, קל וחומר שלשם השגת היעדים שנקבעו, צריך היה להפעיל ללא דיחוי את הכוחות היבשתיים.
ועדת חקירה אינה דרושה לבדיקת הכשלים היסודיים של הדרג הממשלתי או הצבאי הבכיר. היא דרושה בכדי להבין לעומקה מציאות שבה אנו נתונים זה מכבר, מציאות שהניבה את המלחמה ותוצאותיה. היא דרושה כדי לבדוק את טבעם וסיבותיהם של הכשלים הניהוליים והמערכתיים. היא דרושה כדי לברר עובדות במקום שקיים ספק לגבי הנתונים המדויקים. היא דרושה בכדי לברר את תרומתם של מרכיבים שונים לתוצאה המצרפית, או לזהות את נקודות התורפה שבגללן התרחשו כשלים. היא דרושה בכדי לזהות קשרים מורכבים ולפעמים סמויים בין מערכות שונות שאע"פ שאמורות היו לתפקד מתוך שיתוף פעולה ותאום, לפי מתודולוגיה סדורה ונהלים מוגדרים - לא עשו כן.
היא צריכה לסמן למי שבידיו תופקד פעולת התיקון, את מרכזי הכובד וסדרי העדיפות לפעילותו. היא צריכה לזהות גם כשלים אישיים, ולקבוע אילו בעלי תפקידים, מלבד אלה שעמדו בראש הפירמידה, אינם ראויים לתפקידם או אינם מתאימים לתפקידם או פשוט לא הוכשרו כראוי לתפקידם, וכיצד יש לטפל באלה. היא גם צריכה להתחיל בשיקום האמון הציבורי במערכות הצבא ובמערכות האזרחיות.
תפקידה של ועדת חקירה הוא בין היתר לשקם את הקונצנזוס הלאומי, הלכידות הלאומית ואמון הציבור במערכת השלטונית. היא חייבת להיות עניינית ונקייה מצללים ומספקות, הן באשר להרכבה והן באשר לעבודתה והחלטותיה. לכן, אסור שבראש הוועדה יעמוד השופט אהרן ברק. דעותיו, עמדותיו ופעולותיו במסגרת בית המשפט העליון - להבדיל מידיעותיו המשפטית נטו - עוררו יותר מדי מחלוקות ציבוריות ואלה עלולות להעיב גם על עבודת הוועדה.
עצם הקמתה ופעולתה של ועדת חקירה עדיין אינו מבטיח שתעשה עבודה ראויה. הרכב הוועדה, כתב המינוי שלה, היקף האמצעים והסיוע שינתנו לה לביצוע העבודה, סדר העדיפויות שבו תבחר לאור מורכבות הסיטואציה שבה אנו נתונים, קצב עבודתה ואמינות ממצאיה - חיוניים להצלחתה. הציבור חייב לשים לב לכל אלה, פן יתבדה. אין ספק שיהיו גורמים מפריעים. צריך לקוות שלפני שתסתיים הבדיקה וייושמו עיקרי הלקחים, לא נופתע על-ידי אירועים שיהפכו את עבודתה לבלתי רלוונטית. על-כן, גורם הזמן חיוני. נדרש שכל הגורמים שהיו מעורבים במלחמה יבדקו את עצמם. אבל חיוני שיהיה גורם אחד שיראה את התמונה הכוללת ויוכל לגזור ממנה את מסקנותיו, או לקשור את מכלול המסקנות החלקיות שתנבענה מכל גופי הבדיקה החלקיים, לכלל תמונה אחת שלמה על כל משמעויותיה.
הפעם חייבים גם לוודא שממצאי החקירה ייושמו. אסור לתנועת המחאה הציבורית להתפזר לאחר השגת השלב הראשון - התפטרות ההנהגה והקמת ועדת חקירה ממלכתית. עליהן לוודא שממצאי החקירה גם מיושמים.
עצם הקמתה ופעולתה של ועדת חקירה שתעשה עבודת ראויה, אינם מבטיחים עדיין שהמצב ישתפר. השאלה הבאה היא כיצד מונעים מצב שיהיו בידינו מסקנות נכונות וראויות, אבל לא יעשה בהן שימוש אפקטיבי? במעריב של סוף השבוע קראתי מאמר של בן כספית, שמציע מעבר-אינסטנט למשטר נשיאותי, שבו במקום ראש הממשלה יבחר נשיא בבחירות אישיות וכל השרים יהיו אנשי מקצוע, שימונו על ידו (לאחר הליך שימוע של הכנסת).
אני מסכים שחייבים לערוך שינויים משמעותיים במבנה הזרוע המבצעת של השלטון. אבל שינויים משמעותיים בזרוע אחת, אינם יכולים להתבצע מבלי שיאוזנו במערכת של שינויים חוקיים, נוהליים ונורמטיביים גם בזרועות אחרות. ללא איזונים ראויים בין כל הגורמים במבנה השלטוני החדש, נגיע מהר מאוד לכשלים חמורים עוד יותר מאלה שראינו בעת המהלך החלקי לבחירה ישירה של רה"מ, או במבנה הקיים. ישראל אינה נמצאת במצב שבו היא יכולה להרשות לעצמה ניסויים שלטוניים שיזעזעו מן היסוד את כל מערכות המשק והמינהל במדינה.
כיצד, אם כן עורכים שינויים שיחלישו את הגורמים השליליים בממשל הקיים, אבל לא יכניסו אותנו למערבולות שאיש אינו יכול לשער מה יהיו תוצאותיהן?
להערכתי דרוש שינוי מסוג אחר. צריך להקים גוף מבצע אחר במסגרת הפרלמנטרית הקיימת, שיהיה מורכב משתי קבוצות של שרים, 7-8 שרים נבחרים (שהם גם חברי כנסת) ו- 8 (או 7) שרים ממונים - סה"כ 15 שרים! השרים הממונים יהיו מומחים בתחומי הפעולה של משרדיהם ויבחרו בשיטה דומה לזו שתוארה לעיל.
השרים הנבחרים יהיו: ראש הממשלה, סגן ומ"מ רה"מ, שר הביטחון, שר האוצר, שר החוץ, שר החינוך, שר המשפטים ושר לענייני תפוצות (עלייה, קליטה וקשר עם התפוצות). קבוצת שרים זו גם תהווה קבינט מדיני ביטחוני. סגן רה"מ יכול להחזיק באחד מהתיקים הנ"ל וכך ניתן להקטין את המספר ל- 7 שרים נבחרים. כל המשרדים האחרים ירוכזו בתוך 7 משרדים ויופקדו עליהם מומחים ממונים שהתמחותם תואמת את הנושא העיקרי שבו מטפל המשרד.
אני מעריך שבמצב הפנימי והחיצוני הרגיש שבו אנו נתונים, באין עדיין חוקה לישראל, השרים המופקדים על הנושאים הקריטיים ביותר או אלה שמופקדים על התיקים שמרובות בהם שאלות עקרוניות, מוסריות, נורמטיביות, אידיאולוגיות או ערכיות, יהיו שרים נבחרים כמצוין לעיל ולא שרים ממונים.
למבנה עקרוני זה יתרונות נוספים: - מעבר פשוט יותר ומהיר יותר מהמצב הקיים למצב החדש
- אפשרות קלה יותר לחזור למצב הישן אם יתברר שהמהלך אינו מוצלח
- בחינה מעשית של רעיון השימוש בשרים ממונים במציאות הישראלית בטרם קופצים לבריכה
- יצירת "סולם" קידום לפוליטיקאים נבחרים, מבוסס על תפקודם במשרות של שרים בכירים, לקראת הצגת מועמדותם לתפקיד רה"מ.
הסוגיות הקואליציוניות ניתנות לפתרון בהתחשב במצב החרום שבו אנו נתונים למעשה ומשום שאיננו מבטלים כל מה שיש מכל וכל. ניתן לבצע חלק מהשינויים הנדרשים במערכות השלטון שתתבססנה על המבנה החדש תוך כדי תנועה, וייקל גם לבצע שינויים והתאמות במסגרת הפקת לקחים מהמערך החדש.
עם כל אלה יש להבין כי גם הקמת מנגנון ביצוע משופר אינה מספיקה. בניהול תקין, אחרי קביעת הפעולות שיש לבצע, לוח הזמנים, תקציב וכו' הדרושים לביצוע ויציאה לביצוע - מגיע שלב המעקב ובקרת הביצוע. את מעקב הביצוע יש להפקיד בידי מבקר המדינה. עליו למנות צוות מעקב בכיר וקבוע אשר ידווח לוועדת ביקורת המדינה של הכנסת ולציבור אחת לחודש או חודשיים על התקדמות היישום.
