למי שלא זוכר, הספר "מצעד האיוולת" (ברברה טוכמן) מתאר מספר אירועים היסטוריים (החל מהסוס הטרויאני במלחמות היוונים נגד טרויה, דרך פרל הארבור של היפנים מול האמריקנים, מלחמת יום כיפור של צה"ל, ועוד) שבהם ניתן היה בבירור לצפות לכשלון עקב עיוורון מקבלי ההחלטות, למרות שכל הנתונים עמדו בפניהם.
ה"חוכמה" שבספר (כי זה באמת לא חוכמה להיות חכם בדיעבד) היא להציג את האירועים בעיני הזמן והמקום שבו הם אירעו ולהראות שכבר אז, בעיני אנשי המקום, ההחלטות נראו אוויליות אך לא עשו מאומה לבטלן ושילמו על כך ביוקר רב.
אז הנה קצת "מצעד האיוולת" של ימינו אנו. מספר אירועים והחלטות שהביאו לנו נזקים רבים למרות שניתן היה בהחלט לנהוג אחרת, ומספר החלטות שעדיין לא מאוחר מדי להתמודד עמן:
1. שאיבת צה"ל לשטחי איו"ש ואזח"ע - לגבי עזה כבר מאוחר מדי. לגבי איו"ש - כנראה באמת כבר מאוחר מדי. ההחלטה האווילית נפלה מספר שנים לאחר הכניסה לשטחים אלו במלחמת ששת הימים. בלי קשר לויכוח בצורך בהחזקת השטחים ובקיומן של ההתנחלויות (שהוקמו ברובן, יש לזכור, בהחלטות ממשלות ה"שמאל"): העובדה שבמקום להכניס שוטרים, יחידות מג"ב מקצועיות ודוברות ערבית המסוגלות להתמודד עם אכיפת הסדר בלי לפגוע ברגשות חפים מפשע ובלי להעיק על האוכלוסיה, הכניסה המדינה את יחידות צה"ל שמעולם לא למדו להתמודד עם המטלות של טיפול באוכלוסיה וכך גררה אחריה את "החטא הקדמון" - העמדת חייל סדיר לא מתאים ולא מאומן כלל להתמודד עם אוכלוסיה מרירה ומקופחת. זה מה שהביא בסופו של דבר לפיגועים במחסומים, להתמרדות ולאינתיפאדה הראשונה ולאחר מכן לשנייה, תוך מתן אפשרות וכר נרחב לפעולותיו הנפשעות של עראפאת. זה גרר כמובן את המשך המצב הקשה שלטענת רבים דרדר את צה"ל ואת יכולותיו.
2. בהקשר לכך: השארת מחנות הפליטים על כנם. היחיד שהבין את החומרה שבכך היה אריק שרון, כאלוף פיקוד הדרום שבזמנו ניסה להכריח את תושבי ג'באליה לעבור לגור במבנים "אנושיים", אך מהיותו איש צבא היה מוגבל בסמכויותיו ובסופו של דבר הניסיון נכשל. מחנות הפליטים, שהושארו בכוונה על-ידי מדינות ערב כדי לשמש כר פורה לשנאת ישראל, הם מקום שלא ניתן לחיות בו ולהישאר רציונאלי ושפוי. הם הצמיחו מתוכם את כל תנועות המחבלים והטעות הגורלית שלנו היתה שאחרי מלחמת ששת הימים לא עשינו שום מאמץ לפרק אותם ולהעביר את יושביהם למגורים אחרים.
3. צורת המשטר בישראל: זוהי החלטה היסטורית שניתן ואף הכרחי לשנותה היום, אם לא אתמול. זה יותר מעשרים שנה אנחנו עדים למשטר קואליציוני מסואב, מעוות ומסורבל שכישלונו טמון במבנהו: כל ראש ממשלה, שר או חבר כנסת הנבחר לתפקידו מקדיש החל ממספר ימים לאחר היבחרו ועד לבחירות הבאות את עיקר מאמציו להיבחר שוב.
אף אחד מהם לא חושב לדאוג למדינת ישראל. בראש מעייניהם - המפלגה או הסקטור שבחר אותם. וכך אין לנו ראייה לטווח ארוך - מקסימום שלוש וחצי שנים, אין תכנון אמיתי, ודאי שאין ביצוע המתאים לתכנון, וכל עשיר וחזק תומך במי שיתן לו את התמורה המלאה. השיטה צריכה להיות משטר נשיאותי שבו לא צריך למצוא חן בעיני מפלגות קיקיוניות, אלא מי שמנצח באופן יחסי "לוקח את כל הקופה" עד הבחירות הבאות ובעלי התפקידים נבחרים לפי כישוריהם ולפי התאמתם למטרות של המדינה ולא לפי מה שהבטיחו להם ולפי הכוח האלקטורלי שלהם.
4. דרישת הפיטורין של ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל על-ידי תנועות המחאה: זו תהיה טעות טרגית ובכייה לדורות. דווקא מה שאתם רוצים, כלומר - לשפר, לתקן, למנוע שוב את אותן הטעויות, כל זה לא יושג אם תצליחו במעשיכם הנתמכים בהתלהבות על-ידי התקשורת. צריך להשאיר את אותם מקבלי החלטות ש"יתבשלו במיץ של החלטותיהם", שיעשו עכשיו כל מאמץ כדי לתחקר ולתקן. אם הם יוחלפו - יעלו במקומם אלו שבנו את המערכת הכושלת ותרמו לשגיאותיה לא פחות מהנוכחיים. ומה הם יתקנו? כלום. הרי הם ינצחו בבחירות אז למה לתקן מה שלא צריך?
וקצת על צה"ל:
5. השארת המבנה המעוות של צבא היבשה: בצבא היבשה אין מפקד אחד - יש לפחות שלושה אלופי פיקודים ועוד מפקד "זרוע היבשה לבניין הכוח" - זה יוצר מצב של ריבוי מפקדים, חוסר למידה ארגונית, אין קשר בין הגורם המבצע והמפיק לקחים לבין הגורם המאמן ובונה הכוח והמצייד - וזה שורש הרע בתיפקוד הלקוי של היחידות, למרות ההצטיינות והגבורה של הלוחמים עצמם. כך זה היה תמיד וכך זה יהיה עד שישתנה המצב וצבא היבשה יהיה זרוע אחודה לבניין הכוח ולהפעלתו - כמו בחיל האוויר ובחיל הים. ומי שישאל איך מפקד היבשה יעמוד מול אלופי הפיקודים? התשובה: הוא לא יצטרך. לא צריך אלופי פיקודים. מפקד הזרוע יפקד על האוגדות. כך גם ייחסך כסף רב.
6. מטה היחידה בצבא היבשה: במטה היחידה (מגדוד ועד פיקוד) הקצין המרכזי הוא קצין האג"ם. למרות מרכזיותו הוא הכי פחות מוכשר לתפקידו מבין כל קציני המטה. הוא היחיד שלא עבר שום הכשרה קורסית או "אבולוציונית" (לא צמח בסוג זה של תפקידים) לתפקידו זה, הוא בא מהשדה ויחזור לשדה ואין לו ממי ללמוד - רק מקודמו שגם הוא לא למד כמו שצריך. והוא עוד מרכז את כל המטה, מתאם את כל פעילות היחידה ואמור לדאוג שהכל "ידפוק כמו שעון". אין לו שום סיכוי. כך נראית עבודת המטה וכל מי שבאזרחות לומד מצה"ל לנהל עבודת מטה - חוזר על אותן שגיאות.
7. מינויים בצבא היבשה: אין בצבא היבשה מדדים אוביקטיביים לקידום בעלי תפקידים. גליונות ההערכה המיתולוגיים רצופים הערכות "איכות" הכוללות בעיקר חוות דעת על סמך "ידע אישי" ו"היכרות" ולא מדדים כמותיים. זה גם נובע מחוסר הגדרת המדדים להצלחה בכלל ביחידות. כשמחנכים רק ל"ניצחון" (שהוא מעצם שמו נקודתי ולא תהליכי. איך למשל "מנצחים" במחסום? ואיך "מנצחים" בהגברת המוטיבציה אצל החיילים?) ולא יודעים למדוד הצלחות כי לא מגדירים אותן מראש ולא מגדירים להן מדדים - כך גם לא ניתן למדוד את יכולתם ואת כישוריהם של המפקדים באופן אובייקטיבי. ואלו מתמנים לתפקידיהם, לעתים מוכשרים יותר ולעתים מוכשרים פחות, אבל אף פעם לא בעלי יכולת אוביקטיבית מוכחת.
הדוגמה הטובה והבולטת ביותר היא המינויים לדובר צה"ל: האם הוא דובר הרמטכ"ל? האם הוא הש"ג לאמצעי התקשורת? או שהוא מפקד "חיל התקשורת" בעל האוטוריטה בצה"ל בתחום זה ועושה ככל יכולתו המקצועית לרתום את התקשורת להצלחת המשימה? ואיך הוא נמדד? יוק.
ויש עוד הרבה דוגמאות להחלטות או ל"השלמה עם המצב" שאין בהן משום חוכמת המעשה או ראיית הנולד. ואנחנו עוד חושבים עצמנו לעם החכם בעולם?
