מדי שנה, כמעט כמו המחזוריות של עונות השנה, חוזר הניגון הכפול של פזמון תקציב הביטחון. מצד אחד קובלים ראשי מערכת הביטחון, כי כדי לשמור על רמת ביטחון נאותה למדינת ישראל, קיים כורח קיומי ממש בהגדלת תקציב הביטחון. מצד שני טוענים הממונים על ניהול ענייניה הפיננסיים של המדינה, כי תקציב הביטחון תפוח מדי וכדי שיתופעל בסבירות וביעילות יש להטיל עליו דיאטה חמורה ולקצץ בו הרבה שומנים.
מי שאינם מצויים בסודות הכמוסים של תקציב הביטחון עד לפרטי הפרטים, אך מצויים במידה מסוימת בתורת המספרים, טוענים כי השאלה המרכזית באשר לתקציב הביטחון היא זו: האם ישראל היא מדינה שיש לה תקציב ביטחון, או אולי ההיפך הוא הנכון - תקציב הביטחון הוא המדינה והמדינה היא סעיף תקציבי בלבד.
אין צורך להיות מומחה בתורת הנסתר מן העין בתקציב הביטחון על פרטי פרטיו כדי למצוא, ממש בהרף עין - תוך קריאה קלה ומתונה במסמכי התקציב המופיעים באתר של אגף התקציבים באוצר - מספר תחומים הזועקים לקיצוץ, המצביעים במפורש על בזבוז בלתי מוצדק של מיליארדים לא מעטים ממשאבי המדינה המצומצמים.
כדי לקבל רקע כללי על מה המדובר בתקציב המדינה להלן מספרי יסוד אחדים וקלים להבנה. תקציב המדינה המתוכנן ל- 2006 (לפני ההוצאות בגין מלחמת לבנון השנייה) עמד על כ- 234 מיליארד ש"ח. מתוך סך זה הוקצו למערכת הביטחון כ- 46 מיליארד ש"ח, שהם כ-20% מהתקציב הכולל (בתקציב הביטחון כלולים 2.3 מיליארד דולר - גודל המענק השנתי הביטחוני שמקבלת ישראל מארה"ב).
אבל בכך לא די. בפועל עמדה ההוצאה הביטחונית שהיתה מתוכננת לפני מלחמת לבנון השנייה על 57 מיליארד ש"ח, והיא כללה את עלויות פיקוד העורף, הקרן לקליטת חיילים משוחררים, המשרד לביטחון פנים, גופי ביטחון נוספים וכדומה. כלומר: סך כל ההוצאות הביטחוניות הגיע כמעט לרבע מתקציב המדינה.
בעיקרון מחולק תקציב הביטחון לשלושה תחומים. התעצמות - כמענה לאיומים קיימים ועתידיים; מוכנות - הכנת הצבא למלחמה, רכש חלקי חילוף, שמירת כשירות, הצטיידות במלאי תחמושת; פעילות ביטחון שוטף - הפעילות היומיומית של מערכת הביטחון וכן הוצאות שכר, אגף השיקום וגימלאות.
כדי למצוא את נתיבי הבזבוז די אם נבחן את נושא הגימלאות שהוא המכשיר הפיננסי שבאמצעותו מועברים משאבי המדינה - בהיקף של מיליארדים רבים - באורח בלתי צודק ולא שיוויוני, לחבורת "מועדפים".
השאלה מי הם "המועדפים" האלה איננה סוד. הפרטים על אודותיה מפורטים בעיקרי התקציב המסביר כך: תקופת השירות הקצרה בצה"ל (גיל הפרישה הממוצע בצה"ל הוא 44-45) והרצון להבטיח פרישה מכובדת בתום השירות מחייבים הקצאת תקציב גדל והולך למימון גימלאות לאנשי קבע. בשנים האחרונות גדל תקציב הגימלאות בכ- 200 מיליון ש"ח בכל שנה. תקציב הגימלאות עלה מרמה של 1.5 מיליארד ש"ח בראשית שנות התשעים עד לכ- 3.9 מיליארד ש"ח ב-2006. (גידול של 160%) והוא צפוי להגיע לרמה של יותר מ- 5 מיליארד תוך שנים ספורות.
חשבון פשוט מראה כך: אם מורידים מתקציב הביטחון את הסיוע האמריקני (כ- 10 מיליארד ש"ח) נותר בתקציב הסך של 36 מיליארד ש"ח. כלומר: עלות הגימלאות - יותר מ- 10% מהתקציב כולו.
כללי הפרישה לגימלאות ממערכת הביטחון זהים גבי המשרתים ביחידות קרביות וביחידות שירותים עורפיות. ברור לכל כי מי שמשרת בתפקידי לחימה ראוי שגיל הפרישה לגביו יהיה נמוך יחסית. לעומת זאת קיימים במערכת הביטחון תפקידים רבים מאד - שאותם אפשר להגדיר כ"פקידותיים" או "מינהליים" - שאינם שונים באופן מהותי מתפקידים מקבילים במערכת הציבורית. אחוז ניכר ממשרתי הקבע הם נגדים וקצינים במערך העורפי. איזו הצדקה שבעולם מעניקה לאלה את תנאי הפרישה המועדפים למשרתי הקבע הקרביים? מתן "צ'ופר" מיותר מן הסוג הזה לפקידי עורף רק כיוון שהם משרתים בצה"ל הוא העדפה בלתי צודקת, בלתי הוגנת ואף בזבזנית.
גיל הפרישה המוקדם, שאין כמותו בעולם, הוא רק אלמנט אחד בצורך ליישר את הקו של משרתי הקבע עם כלל הציבור במדינת ישראל. הגורם הלא פחות יקר שדורש שינוי הוא "שיעור הצבירה השנתי לפנסיה". כל מי שמועסק בתור שכיר במשק יודע כי בעבור כל שנת עבודה מקבל העובד 2% משכרו בעבור הפנסיה. כלומר: לאחר 35 שנות עבודה מקבל העובד פנסיה בשיעור של 70% משכרו. אבל לא זה המצב בשירותי הביטחון.
כיוון שהמספרים המדויקים חסויים ניתן לומר רק זאת: בשרותי הביטחון (וגם במשטרת ישראל) עדיין קיימות אוכלוסיות הזכאיות לצבירה פנסיונית מוגדלת בשיעור של יותר מ- 2%. כמה אנשים נהנים מן ההסדר, באילו תפקידים ומה גובה הצבירה השנתית מעל ל-2 האחוזים? את הנתונים האלה שומרת מערכת הביטחון בסוד כמוס, ממש כאילו היו אלה פרטים על התפתחותה של "האופציה הגרעינית".
כדי לחסוך את המיליארדים שהמדינה כל כך זקוקה להם למטרות "חברתיות", למשל, היה ראוי לשנות את חוק שירות הקבע ולקבוע כי "פקידי קבע" יפרשו, ככל האדם, בגיל 67. במקביל היה הכרח לקבוע כי אחוזי הצבירה בשום מקרה לא יעלו על 2%.
משרד האוצר מודע לבזבוז הון העתק הזה. אבל, מתוך חשש כי שינוי מיידי של גיל הפרישה יעורר מהומות וזעקות על "פגיעה בתנאי השירות", ניסה משרד האוצר לפעול באופן מדורג. כבר ב-2003 הוצע לשנות את גיל הפרישה של אנשי קבע "עורפיים" ל- 55. למי שכבר שכח ראוי להזכיר כי באותם ימים, לא כל כך רחוקים, היה אריאל שרון ראש הממשלה ונוכח הצוק הביטחוני הזה נשברו גם המאמצים ההתקפיים של האוצר.
המיליארדים ששולמו ועוד ישולמו שנים רבות מקופת המדינה המצומקת בעבור גיל הפרישה הבלתי מתקבל על הדעת ותנאי הצבירה המופרכים, הם רק דוגמה. כל מי שיהיה מוכן לצלול אל נבכי תקציב הביטחון, ואפילו רק אל הנתונים הגלויים, יגלה בקלות רבה עוד בורות שחורים, עוד הררי שומן בזבזניים, שללא כל מאמץ ניתן לחסוך בהם מיליארדים רבים. למשל? הימנעות מערכת הביטחון מהאפשרות לממש את שווי הנדל"ן כתוצאה מפינוי מחנות הצבא ממרכזים עירוניים.
בינתיים, הסיסמאות של "הסכנה הקיומית" ו"צרכי הביטחון ההכרחיים" שמפיק המולך הביטחוני, גוברות על ההיגיון האזרחי, על חובתה של המדינה לדאוג למאות אלפי ענייה, מאות אלפי גימלאיה הנזקקים, ולהנהיג סדר קדימויות ועדיפויות שוויוני לכל. שמיכת התקציב הקצרה צריכה להספיק לכולם ולא לכסות, בתנאי נוחות מופלגים, רק את "המועדפים".
מתחילים באיתמר בן-גביר שהוא השר לשגעון הלאומי - דיינו, עוברים לשר האוצר ששודד את הקופה הציבורית - דיינו, ושר המשפ...
