ראיתי בטלוויזיה את הופעת השירותרום, את הנשיא ואת ראש אגף כוח אדם כולם חייכנים ומאושרים - יום חג.
נראה שהצבא אוהב חיילים בריאים וזולים. חיילים חולים עלולים לעלות ביוקר והצבא כבר לא אוהב אותם, מתנער מהם, מתחמק מהם ומנסה להתיש אותם.
רק אתמול שמענו בפעם השנייה על המאבק של לוחמי השייטת, החולים כל אחד במחלות קשות ש"מספיקות לשכונה שלמה" עקב שרותם הצבאי. הדעת לא סובלת שכשיש אנשים שזקוקים לעזרה אמיתית מגייסים כסף לדברים שוליים.
הצבא כמוסד חשוב, משקף את הערכים הכפולים, שמוסדות המדינה דורשות מעצמן ומאיתנו. מאיתנו נאמנות, מסירות ויושר אך מהמוסדות ציניות, חוסר נאמנות ואי יושר. "לא מפקירים פצוע בשדה קרב" זהו ערך שהצבא מלמד את החיילים. ערך זה טבוע עמוק בחיילי צה"ל. במלחמת יום כיפור נהרגו מאות לוחמים שניסו לחלץ את חבריהם הפצועים תוך סיכון חיים ודאי.
לאחרונה בחברון למרות האסון הגדול הוכחה שוב הנאמנות לערך אישי, צה"לי ומוסרי זה. חיילי שייטת ננטשו בשדה הקרב, הקרב על חייהם ועל האחריות לחייהם ולעתידם, על-ידי מוסדות הצבא. חיילים, שלאורך שנים נחשפו תוך רשלנות פושעת לחומרים מסוכנים נזרקו לכלבים ובציניות מרושעת, טולטלו שנים בין גוף כזה לאחר. חלקם כבר נפטר וחלקם לא יזכה לראות את סיום המאבק. לא מדובר פה על חיילים בודדים מדובר על כאלף לוחמים שנחשפו לאורך שנים ארוכות לחומרים כימיים מסוכנים ואלפים שנחשפו לתקופות קצרות יותר.
מקרה קבר יוסף הוא דוגמה מצמררת ומדוייקת להפקרת פצוע בשדה קרב עד למותו. יש ודאי הרבה דוגמאות פרטיות נוספות של כפל מוסר בצבא.
אם מפקדי הצבא היו מעמידים את כל יוקרתם ומעמדם על נושא זה אולי היו יכולים ביום זה להסתכל לכל חיילי צה"ל בריאים כנפגעים, בעיניים ולהגיד "עשינו את המירב". אך זהו לא המצב.
עוד לא ראינו מפקד אחד שאמר "אם לא תטפלו טיפול מסור ברמה האישית, הטיפולית והכספית בחיילים אלו אני מתפטר", כי כל אלוף משנה שואף להיות תת אלוף, כל תת אלוף שואף להיות אלוף וכל אלוף שואף להיות רמטכ"ל או לפחות שר, ואם לא שר אז לפחות יועץ וקטיעת קריירה מפוארת (או לא) בגלל כמה חיילים גוססים בהווה וכמה בעתיד הקרוב היא לא ממש שיקול משמעותי. הקצונה הבכירה פשוט מחקה את הרישא של המשפט "לא מפקירים פצוע בשדה קרב".
הדוגמה החיה (עדיין) וקיימת של הפקרת פצוע בשדה הקרב היא יונתן פולרד. הרבה אנשים בכירים ביותר מכל גווני הקשת הפוליטית אחראיים לכך שפולרד עדיין בכלא וחגיגות השירותרום ממשיכות. לרחבעם זאבי הייתה דבקות בנעדרים בקרב סולטאן יעקוב ועל כן נשא על צווארו עד יום מותו דסקית עם רשימת הנעדרים בקרב סולטן יעקב. הוא לא שכח אותם גם יום אחד. אני מציע לכל הפוליטיקאים להכין דסקית ועליה יהיו סמל השייטת והשם יונתן פולרד כך שכל בוקר שהם מצחצחים שיניים ובודקים את מה שיראו אזרחי המדינה בערב בטלוויזיה, יזכרו בחיילים שהופקרו בשדה הקרב ואולי ירגישו פחות נוח, אך חשוב מכל לא ישכחו.
לפני מספר ימים ראינו התרמה של וראיטי למען ילדים מוכי גורל, לא בגלל רשלנות ולא בגלל חוסר מקצועיות ואנשים תרמו והרבה. נראה איפה, שניתן היה גם לגייס כסף והרבה עבור אנשי השייטת ועבור נפגעי צה"ל האחרים. אך ראש אכ"א פשוט לא חשב על החיילים שהפקיר בשדה הקרב.
גם במערכות אחרות של המדינה המוסר כפול. עובדי המדינה עשו שביתה על תוספת יוקר כשמשק המדינה, ביטחון המדינה, ואזרחי המדינה נמצאים במצב איום. אחרי שנגמרה השביתה, שמוטטה הרבה עסקים פרטיים, שבמצב קשה זה עצירת תשלומים לחודשיים שלושה היוותה את הקש ששבר את גב העסקים. אותם מוסדות רוצים שהאזרח ישלם מיסים כחוק ושלא ירמה את מוסדות המדינה כמו מס הכנסה, ביטוח לאומי ומע"מ. אותם מוסדות דואגים, שהסכמי עבודה לא יכובדו ויגררו עד לשביתה הבאה.
בתי משפט לא חפים ממוסר כפול. אותם בתי דין שמענים דין לאורך שנים ועוברים על חוקי המדינה על בסיס יום יומי, דורשים את שמירת החוק. אותה שופטת שנתפסה על 160 קמ"ש ולא קיבלה דוח תנועה כי היא שופטת, אותו מפכ"ל משטרה שנתפס על-ידי אזרח עם טלפון נייד בזמן נהיגה והתחמק מעונש ועוד ועוד. כל אחד מאיתנו מכיר מספר דוגמאות.
נראה שהגיע הזמן להוקיע נורמות פסולות אלו של מוסדות השלטון ואת העומדים בראשן.
לאמצעי התקשורת יש תפקיד מכריע בחשיפת המוסר הכפול של מוסדות השלטון ואלו העומדים בראשם. אמצעי התקשורת עוסקים ברכילות יומיומית משעממת, מראיינים אחד את השני עד לעייפה במקום לעשות תחקירים ולהוקיע מוסר כפול ללא הפסק עד שנורמות פסולות אילו יעקרו מהשורש.
מלחמתו הבלתי מתפשרת של יואב יצחק בפרקליטות, במשטרה ובמערכת המשפט דורשת תגבורת משמעותית מכל אמצעי התקשורת.
המוסר הכפול עולה לאזרחים משלמי המיסים הרבה הרבה יותר מאשר מתנחלים, או דתיים, או מובטלים, או חברי קיבוצים, או מלחמה בטרור, או תוספת שכר לעובדי מדינה וחשיפתו והוקעתו היא לכן כורח קיומי.
