ביקור שר החוץ הקטרי ברצועת עזה (10 באוקטובר 2006) ושיחותיו קודם לכן עם מנהיג החמאס, ח'אלד משעל בדמשק, לא הצליחו להביא לפריצת דרך ביוזמה להקמת ממשלת אחדות לאומית פלשתינית. שני הצדדים מתבצרים בעמדותיהם.
ה'פתח' דורש הכרה מפורשת של החמאס ביוזמת השלום הערבית ואילו החמאס עקבי בהתנגדותו שלא להביע הכרה, ולו משתמעת, בישראל. בכירים ב'פתח' מאיימים, כי הנשיא הפלשתיני אבו מאזן יפזר את הפרלמנט וימנה ממשלת מעבר אם לא יחול שינוי מהותי בעמדות החמאס. ההערכה הרווחת ברשות הפלשתינית, הנשענת על האירועים האלימים בשבועיים האחרונים, הינה כי קיים פוטנציאל להסלמה מחודשת במאבק הכוח על השלטון הפלשתיני בין החמאס ל'פתח' מיד לאחר תום חודש הרמדאן.
לצד התחזית הפסימית ראוי לשים לב לעובדה, כי תנועת החמאס, על אף המסרים התקיפים המאיימים בדבר נכונות לסכל בכוח את כוונת אבו מאזן להפקיע מידיה את השלטון, אינה ששה לעימות חזיתי כולל והיא עודנה מעוניינת להגיע להסדר של פשרה עם ה'פתח'. האינטרס העליון, בעיני החמאס, מצוי בשמירה על השלטון לכל תקופת כהונת הפרלמנט ולזכות בלגיטימציה הבינלאומית לשלטון אסלאמי שנבחר בבחירות דמוקרטיות, כתקדים שיסייע לשאר התנועות האסלאמיות במרחב להמשיך במהפכה האסלאמית מבית מדרשם של האחים המוסלמים.
סימן חשוב בהקשר זה ניתן למצוא בהצעת הפשרה שהעביר ח'אלד משעל לשר החוץ הקטרי, המבטאת הגמשה נוספת, ולו טקטית, בעמדת החמאס ונכונות לאמץ נוסח, אשר פרשנותו המשתמעת, תוכל "לרבע את המעגל" ולספק חבל מדיני לאבו מאזן. על פי נוסח המסמך, שפורסם ע"י העיתון "אל-חיאת" (11 באוקטובר 2006) נכון משעל בשם החמאס להכיר בהסכמים שנחתמו על ישראל ואינו מזכיר את המילה "התנגדות" (מוקאוומה), מילה טעונה בטרמינולוגיה הערבית שמשמעותה כל צורות המאבק ובכללו המזוין. הצעת הפשרה של החמאס כוללת את הסעיפים הבאים:
א. "הקמת ממשלת אחדות לאומית על יסוד מסמך ההסכמה הלאומי הפלשתיני" - החמאס רוצה לקבע מקור לגיטימיות חדש לכל ממשלה פלשתינית, הנסמך על הקונצנזוס עליו הוסכם ע"י נציגי הפלגים הפלשתיניים במסמך האסירים. משמעות הדברים - לפורום הפלגים הפלשתיניים משקל עודף על אש"ף בקבלת ההחלטות במישור הלאומי.
ב. "נשיאות הרשות הפלשתינית ואש"ף ינהלו מו"מ למשך שנתיים על יסוד העקרונות הבאים: כיבוד עקרונות וכללי אמנת האו"ם והחוק הבינלאומי והחלטות הלגיטימיות הבינלאומית המבטיחות את זכויות העם הפלשתיני" - נוסח זה מאפשר לחמאס לעקוף את בעיית ההכרה בלגיטימיות הבינלאומית כסמכות הגוברת, שכן הוא עושה הבחנה בין הנשיאות ואש"ף, שנותרו (זמנית) בשליטת ה'פתח', ובין ממשלת החמאס שאינה מחויבת על פיו לחוק הבינלאומי.
ג. "כיבוד ההסכמים החתומים ע"י הרשות הפלשתינית ואש"ף אשר מבטיחים את הזכויות והאינטרסים העליונים של העם הפלשתיני" - התנית ההכרה בהסכמים עם ישראל בשרות האינטרס הפלשתיני אינה יוצרת קושי אידיאולוגי, שכן מותר באסלאם להגיע להסכם על האויב המשרת את יעד העל של ההיערכות לקראת המערכה הבאה. ההתניה מרוקנת מתוכן, בראיית החמאס, את ההכרה בזכות הקיום של ישראל.
ד. "הדגשת זכות העם הפלשתיני לפעול ולהיאבק למען שחרור אדמתו ושימת קץ לכיבוש באמצעים הלגיטימיים" - נוסח מעורפל שאינו מגדיר גבול "האדמה" הפלשתינית ומשמעות המילה "הכיבוש". בקוד של החמאס האדמה הפלשתינית כוללת את כל שטח פלשתין "מהים עד הנהר" ו"הכיבוש" נותר בעינו עד להחזרת כל זכויות הפלשתינים, בראשם שיבת כל הפליטים למקומות מגוריהם.
ה. "מקור הסמכות הוא הסעיף השביעי של מסמך ההסכמה הלאומית" - סעיף חשוב המעביר את הסמכות המכרעת למועצה המחוקקת הנשלטת ע"י החמאס והמועצה הלאומית הפלשתינית האמורה לפתוח שעריה בבחירות חדשות להשפעת החמאס.
ו. "הכרה בממשלת האחדות הלאומית והסרת המצור מעליה מידית לאחר הקמתה ושחרור האסירים והעצורים" - זו התמורה העיקרית לה מייחלת החמאס המגולמת בהכרה הבינלאומית בשלטון האסלאמי שהשתלט בדרך לגיטימית על הרשות הפלשתינית.
ז. "משמעות הדבקות בעקרונות המצוינים לעיל ויישומם הלכה למעשה צריך להתבצע באמצעות ההגעה להקמת מדינה פלשתינית על האדמות הכבושות ב- 5 ביוני 1967 וצעידה בכיוון של מימוש שלום צודק באזור" - בכך מבטאת החמאס את ההשלמה עם תוכנית השלבים לשחרור פלשתין. היעד הראשון בתוכנית זו הינו ביסוס המדינה הפלשתינית בשטחי 67' ודבקות ב"שלום הצודק", שמשמעותו המשך המאבק לשיבת הפליטים וחורבנה של מדינת ישראל כמדינה יהודית.
