במהלך ימי חג הסוכות שמענו וקראנו על ניסיונות להרחיב את הקואליציה. מנסים לצרף למרכבה הממשלתית מפלגה הנחשבת ימנית מאד, ולכאורה זהו רעיון המתאים מאד לחג הסוכות, החג של אחדות ישראל. לצערנו, זה בדיוק הפוך מן הרעיון שעמדנו עליו בשבוע שעבר בדבר אחדות רעיונית ולא אחדות של אינטרסים.
רעיונית, לכאורה מה לליברמן ושות' עם אולמרט ושות'? אלא מה, אינטרסים!? כבר מישהו קונן על עניין זה במלים: 'הצבעת ליברמן קיבלת אולמרט'. לאלה שהצביעו עבור אולמרט, מן הסתם אין בעיה; ברור שליברמן הוא שיישר קו עם אולמרט ולא להיפך, אלא שלאולמרט יש כבר שותפים ותיקים יותר והעניין לא כל כך פשוט. וכבר שמענו כי פרץ הודיע שלא יהיה שותף וכו' וכו'.
אלא שהאמת היא שאין תהום רעיונית בין הקואליציה לאופוזיציה. מעולם גם לא היתה. מה שיש עכשיו זה מה שהיה אז - אינטרסים. לא תמיד גלויים ובוטים, אבל תמיד אינטרסים. כך שהח"מ לפחות, לא נפל מהכסא למשמע הבשורה על מו"מ קואליציוני בין מפלגת הימין הקיצוני לכאורה, לבין המפלגה שאין לה כיוון.
עוד מעט וכבר חג הסוכות מאחורינו; החג בו מתאחדים כולנו בשיוויון מלא בצלו של סכך הסוכה, אחדות שאין ניכר בה שוני בין פרטים, ומקיימים את מצוות נטילת לולב בהגבהת ארבעת המינים שכל אחד מהם מייצג טיפוס שונה של יהודי, אחדות שלמרות השוני בפרטים; החג הזה מסתיים לו ואנחנו עוברים בהמשך ישיר לחג שמיני עצרת, שמחת תורה. ומהו המסר של חג זה לאחדות ישראל?
חג זה חותם את מעגל חגי השנה, ובהתאם לכלל ש'מעלין בקודש' – שמיני עצרת-שמחת תורה הוא גם השיא של כל חגי השנה שתחילתם בחג הפסח, ולפיכך הוא גם מהווה את נקודת השיא של כל ימות השנה. גם יותר מראש השנה ויום כפור. זהו חג שכל עניינו הוא השמחה וזו מתבטאת בריקוד עם ספר תורה כאשר הוא ארוז בתיקו או במעילו. זהו ביטוי הקשר העצמי של כל יהודי עם הבורא יתברך באמצעות התורה.
לפני כשלוש שנים, בניסיון לעמוד על המסר החינוכי שמעבירים לנו החגים, סקרנו את סדרת המועדים שתחילתם בחג הפסח וסיומם בשמיני עצרת. לתזכורת, הנה דברי הסכום שלנו שם:
"ביום זה, בו מסיימים מחזור שנתי של קריאה בתורה ומיד מתחילים מחדש, נקלט אצלנו בשלמות רעיון הקשר העצמי עם הבורא יתברך וזה נותן את הכוח לצאת אל ימי החולין בכוחות מחודשים עד ללידה מחדש בחודש ניסן הבא, חודש הגאולה שתבוא מיד ממש".
ועדיין לא עמדנו על המסר הטמון בעובדה ששמיני עצרת בא בהמשך ישיר לחג הסוכות, מה הקשר ביניהם?
ובכן, בחג הסוכות מודגשת ההתכללות יחדיו של כל בני ישראל, בעצם השהיה בסוכה ובנטילת ארבעת המינים. האתרוג המובחר ביותר אינו מצווה כשהוא לעצמו, ובהצטרפו עם שלושת המינים האחרים, גם הערבה הפשוטה ביותר היא מצווה.
אלא שזה עלול להישאר ברמת האבסטרקט, 'במקיף' בלשון החסידות. לא ממש מפנימים את רעיון האחדות. לכך בא שמיני עצרת בהמשך ישיר; כדי לאפשר לנו לקלוט את רעיון האחדות, בפנימיות.
במלים אחרות, יכול יהודי ליטול את ארבעת המינים כהלכה בכל יום מימי חג הסוכות, ואף להצטלם אתם ולפרסם את התמונה, עדיין אין בכך כדי ללמד דבר על מודעותו לרעיון של אחדות ישראל המתבטא בנטילת ארבעת המינים יחדיו. הדבר נכון שבעתיים אם הוא נראה בתמונה עם האתרוג לבדו. זה עלול ללמד שאין לו עניין בערבה למשל, ועל כן אין כאן מצווה ובטח לא אחדות ישראל.
בכלל, העדפת האתרוג ומה שהוא מייצג היא טבעית ביותר ואינה חידוש של דורנו. בטח לא חידוש של התקשורת ביחסה לשתי הממשלות האחרונות. כבר בימי בית שני היו מי שהעדיפו את אתרוגיותם על פני הערבתיות של המון העם:
(סוכה פרק ד' משנה ח') ניסוך המים שבעה, כיצד: (...) ולמנסך אומרין לו, הגבה את ידך--שפעם אחת ניסך אחד על גבי רגליו, ורגמוהו כל העם באתרוגיהם.
חשב שהוא בבחינת אתרוג, אז ענו לו באתרוגים.
תנאי לאחדות – ויתור על האגו
עם ישראל הוא בבחינת גוף אחד וזו המודעות של אחדות אמיתית כפי שהסברנו לא פעם. בגוף תקין יש ראש ויש רגליים עם כל מה שביניהם. הראש אינו יכול למלא את תפקיד הרגליים והרגליים אינן יכולות למלא את תפקיד הראש, והגוף הוא שלם רק כאשר כל החלקים שלמים. אדם נורמלי, יקפיד לשמור על שלמות רגליו ככל יכולתו ולא יזלזל בהן כי הן נחותות מהראש.
ככה זה בגוף הפרטי. בגוף הכללי ששמו עם ישראל, מצאנו לא אחת, כמו במשנה שציטטנו לעיל, יחס מועדף לראש בהשוואה לרגלים, וזה מצב המעיד על ראש לא בריא יותר משהוא מעיד על פגם ברגליים.
ננסה להבין. המשנה מדברת על ניסוך המים בחג; ניסוך המים שבעה, כיצד? בכל השנה מנסכים על המזבח יין בלבד. בחג הסוכות, מנסכים גם מים. יין יש בו טעם; בכך הוא רומז לטעמי המצוות וזה הגיוני שמנסכים אותו על גבי המזבח.
ניסוך היין נאמר במפורש בתורה, בעוד ניסוך המים עבר במסורת ממשה רבנו, ובתורה הוא רק נרמז בכמה אותיות.
המים, אין בהם טעם אלא אם כן אדם צמא מאד, והם מרמזים לקבלת עול מלכות שמים בקיום המצוות, גם אם האדם לא הבין את טעמה של המצווה שהוא מקיים.
כפי שהסברנו בעבר, חג הסוכות כולו לא ממש מתיישב עם ההיגיון. לצאת אל הסוכה כשמתחילים לילות קרים; האחדות הנדרשת מאתנו; ארבעת המינים, כל זה לא ממש מתיישב עם השכל האנושי, ודווקא משום כך מצוותיו של החג הזה חביבות ביותר. זהו הקשר העל שכלי עם מי שציווה על חג הסוכות, הבורא יתברך.
ניסוך המים בחג, משתלב היטב במסגרת על שכלית זו. לא מוותרים על ניסוך היין, על הבנת טעמי המצוות, אבל מוסיפים גם את המים שמבטאים כאמור את העל שכלי, את הקבלת עול שמעבר להבנה.
תוספת זו לא נראתה לאותו כהן שעליו מספרת המשנה שציטטנו לעיל: שפעם אחת ניסך אחד על גבי רגליו, ורגמוהו כל העם באתרוגיהם.
וכאן שואל הרבי מליובביץ' כמה שאלות:
1. העובד שלא כהוגן בבית המקדש, חייב מיתה בידי שמים, מדוע כאן התערב העם?
2. אם חשב שלא צריך לנסך מים, מדוע בכ"ז ניסך?
3. ואם כבר לנסך, מדוע על גבי רגליו?
4. מה הרעיון שרגמוהו כל העם? והיכן היו החכמים?
5. ומה הרעיון שרגמוהו באתרוגיהם דווקא?
א. ובכן העם הבין שפעולה זו נושאת מסר המכוון אליו; המסר נראה לו שקרי לחלוטין ועל כן הגיב.
ב. מסתבר שגם מי שמחזיק מעצמו אתרוג, מישהו שמבין ויודע יותר טוב מאחרים מה נכון ומה לא, אינו כופר בכך שצריכים גם קבלת עול, רק לא ביחס לעצמו. לכן הוא ניסך את המים/קבלת עול, אבל לא על המזבח אלא על גבי רגליו.
ג. הרגלים הם החלק התחתון שבגוף ורומזים לרבדים התחתונים שבחברה, בעם. לדעתו, הם צריכים לפעול מתוך קבלת עול; הם ולא הוא. לעצמו, די שיעבוד על-פי הבנתו.
ד. החכמים, מכיוון שהם חכמים, לא כל כך ניכר אצלם העניין של עבודת ה' מתוך קבלת עול, כי הם מבינים מה שעושים. יותר מזה, הם עלולים להתקשות להגן על התזה שצריכים קבלת עול, שהרי הם עצמם מבינים. לעומתם, העם עובד בעיקר מתוך קבלת עול ואינו מוכן לקבל מנהיג מתנשא הרואה עצמו מורם מעם.
ה. האתרוג אינו נאגד ביחד עם שלושת המינים האחרים; הוא לעצמו ורק מצמידים אותו אל האגד של השלושה האחרים. זה רומז לעובדה שהוא נעלה מכל היתר אבל בלעדיהם אינו שווה דבר כנ"ל. אותו כהן ראה עצמו כאתרוג, מורם מעם, ותגובת העם היתה בהתאם. לבטא את סלידתם מכך שהאתרוג מתרחק מיתר המינים, הנחותים כביכול.
לא ברור מה עלה בגורלו של אותו מנסך אתרוגן, אבל די ברור מהו המסר עבורנו מסיפור זה. לא מומלץ לרגום באתרוגים את האתרוגים בעיני עצמם, אבל בהחלט צריכים לדעת שבלעדינו, בלעדי הערבות בעיניהם, הם אינם שווים דבר והגיע הזמן שנבהיר להם עובדה פשוטה זו.
שמחת תורה זה מועד מצויין להפנים עובדה זו, כי כאשר רוקדים עם ספר תורה סגור, אין הבדל בין איש פשוט לבין חכם גדול.
וכאשר נפנים עובדה זו וגם נבהיר להם אותה, יהיה רק טוב ליהודים וגם לכל האחרים.
