ממשלת ישראל פעלה בעשור האחרון כמה פעמים כדי למכור את השליטה בבנק השני בגודלו במדינה. הפרטת הבנק הבשילה בלחצו של שר האוצר, בנימין נתניהו, ובהובלתו של חשב המשרד, ירון זליכה. מקרה או לא – במכרז שאכן יצא לדרך השתתפו כמה קבוצות שכללו אילי הון בעלי זיקה ישירה או עקיפה לאולמרט:

• דניאל אברמס –

אברמס נודע כאחד התורמים הבולטים לקמפיין של אולמרט לראשות עיריית ירושלים. אברמס הוא האיש שרכש בינואר 2004 מאולמרט את ביתו ברח' כ"ט בנובמבר בירושלים תמורת 2.7 מיליון דולר, והוא האיש שהשכיר את הבית לאולמרט תמורת 2,250 דולר בלבד (לחודש), למרות ששווי הבית להשכרה היה אותה עת לפחות 3,800 דולר לחודש. בתקופה שהוצע לאומי במכרז, ביצעו אנשיו של אברמס בדיקות לאפשרות השתתפותו ברכישת הבנק.

אין ולא יכול להיות ספק: בעת שהתקיים המכרז להפרטת לאומי וכמה מאנשיו של אברמס פעלו לשילובו במרכז, היו בין אולמרט לבין אברמס קשרים מיוחדים. אלה חייבו את הימנעותו ו/או פסילתו מלטפל בהפרטת לאומי. למרות זאת, אולמרט לא נמנע ואף לא הודיע על עסקת מכירת הבית לאברמס – לא למבקר המדינה ולא ליועץ המשפטי לממשלה. יודגש כבר כאן: מבקר המדינה לא בדק סוגייה זו בעת שנבדקה עסקת מכירת הבית לאברמס. הביקורת נערכה רק בסוגיית המחיר. המבקר קבע כי מחיר המכירה עומד במתחם הסבירות. עם זאת קבע המבקר, כי אולמרט לא גילה במועד את זהותו של הקונה (אברמס), ועוד ציין המבקר את הפרשי המחירים התמוהים בעסקת השכירות. נקדים ונאמר: קשרי "הון ושלטון" לא נבדקו אז על-ידי המבקר: הן משום שסוגיית לאומי לא הובאה לידיעת אנשי המבקר, והן משום שהמידע הרגיש על מהלכים סמויים של אולמרט טרם התגלה כדבעי. אף שמועמדותו של אברמס – לרכישת לאומי, לא הבשילה לכלל הצעה של ממש, מחייב המידע החדש שלהלן בדיקה מקיפה, הן מצד מבקר המדינה והן מצד היועץ המשפטי לממשלה.

• פרנק לואי –

איל ההון פרנק לואי נמנה עם עשירי העולם בכלל ועשירי אוסטרליה בפרט. בכמה מוסדות בישראל, ובהם אוניברסיטת תל אביב, הוא ידוע בתרומותיו הנדיבות. במשך שנים הוא מנסה לרכוש נכס משמעותי בישראל ולהתברג כאחד מבכירי קהיליית העסקים בישראל. במסגרת זו היה אחד המתעניינים ברכישת קבוצת אי.די.בי. קודם שזו נרכשה ממשפחת רקנאטי על-ידי איש העסקים נוחי דנקנר.

לואי, בן 76, הינו ניצול שואה. הוא עלה לישראל בגיל 15. בחלוף כשבע שנים הוא שב למשפחתו באוסטרליה. ממקום מושבו החל לעסוק ברכישה קניונים והפעלתם, הן באוסטרליה, והן במדינות אחרות, בהן: ארה"ב ובריטניה. כיום נחשב פרנק לואי לאיל הון בקנה מידה בינלאומי עם הון פרטי הנאמד בכ- 4 מיליארד דולר.

פרנק לואי נמנה במרוצת 2005 עם המתעניינים ברכישת בנק לאומי, בעת שחבילת מניות הוצעה למכירה, במסגרת מכרז, ועד שנמכרה בפועל בנובמבר 2005 לקבוצת סרברוס-גבריאל. לואי יוצג על-ידי משרד עורכי הדין גרוס, קלינהנדלר, חודק, הלוי, גרינברג ושות' גם לאחר מכן. בראש המשרד עומד פרופ' יוסי גרוס, חותנו של אולמרט. גם בימים אלה משמש המשרד כבא-כוחו בהצעות שונות הנבחנות מזמן לזמן. בחודשים האחרונים נפתחו מחדש המגעים לשילובו בלאומי, במסגרת הקבוצה הרוכשת (סרברוס-גבריאל). איש העסקים אלפרד אקירוב, המיודד אף הוא עם אולמרט, נחשב אחד האישים הדוחפים לשילובו של לואי בלאומי.

במשרד עורכי הדין האמור נחשב עו"ד דוד חודק, שותפו הבכיר של עו"ד גרוס, לשותף הבכיר המטפל בלואי. עו"ד תמי בן-דוד, המשמשת במשרד יועצת מיוחדת, היא שליוותה מקרוב את תהליך ההפרטה. עו"ד בן-דוד מעידה על עצמה כחברה קרובה של בני הזוג אולמרט. "אני חברה של אהוד ועליזה הרבה שנים", אמרה ל- Nfc, והדגישה כי על-אף החברות היא לא נהנתה "ממנעמי שום דבר" וכך גם לקוחה. מיותר כמעט לציין, כי שכר הטרחה השמן ניתן למשרד שבראשו עומד עו"ד יוסי גרוס, מחותנו, כאמור, של אולמרט. לדברי עו"ד בן-דוד, פרופ' גרוס אינו פעיל כמעט במשרד ועל כן אין ניגודי עניינים בנושא.

אולמרט שומר על קשרים קרובים מאוד עם עו"ד יוסי גרוס. וכך גם עם פרנק לואי. הנה, לדוגמא, כיצד נהג אולמרט בעניינים הנ"ל, וזאת בעיצומה של המלחמה נגד החיזבאללה. מתברר, כי אולמרט מצא זמן למכביר לפינוקים וארוחות עם גבירים. להלן כמה מהפרטים שנודעו ל- Nfc על סדר-יומו המרשים של מר אולמרט [אותו חשפנו כאן]:

• ביום שישי בערב (21.07.06) - ארוחת ערב בביתו של חותנו, עו"ד גרוס. בארוחה נכחו, בין היתר, עו"ד רם כספי, עו"ד ישראל קנטור, ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק וגורמים נוספים. לאחר מכן דילג אולמרט לאירוע פרטי אחר, השני באותו ערב.

• ביום שבת בצהריים (22.07.06) - פגישה במעונו/ביתו עם שני אנשי עסקים: ידידו ומיטיבו, אלפרד אקירוב, בעל השליטה בחברת אל-רוב (אותו אקירוב שטרח לשלשל כספים לחשבונם הפרטי של בני הזוג אולמרט, עת רכש תמונות שציירה עליזה במחירים מפולפלים...); ועם איל ההון היהודי-אוסטרלי, מיודענו פרנק לואי.

שתי הפגישות הראשונות התקיימו, כאמור, מחוץ לביתו/מעונו של אולמרט. היציאה אליהן התנהלה עם כל האבטחה הנדרשת לראש ממשלה. מטבע הדברים, הפגישות הצריכו זמן רב, יקר מאוד, שהיה נכון להשקיעו בטיפול בבעיות הביטחון, ובשיחות מדיניות-ביטחוניות עם מי שצריך, ולא בפינוקים אישיים ובחיפוש אחר "זמן איכות".

נזכור נא, והדם עוד טרי, כי באותו יום שישי וגם ביום שבת הפציץ החיזבאללה את יישובי הצפון. כ- 100 קטיושות ביום שישי והרבה יותר מ- 100 ביום השבת. ואולמרט? במקום להקדיש את עצמו לענייני המדינה, בחר להסתופף בחברת שועים ורוזנים. הדעת נותנת כי לאולמרט היו סיבות טובות ודחופות לקיים את הפגישות. במיוחד עם פרנק לואי. מה שנאמר במעונו של אולמרט והתבשילים שרקחו שם, טעונים בירור רציני של הרשויות המוסמכות. מה שידוע עוד קודם לכן, הוא: לאולמרט היו תוכניות לא מעטות הנוגעות לפרנק לואי. בעת שכיהן כמ"מ שר האוצר, ובטרם הסכים אריאל שרון להבטיח לו מעמד של מ"מ ראש הממשלה, שקל אולמרט לעזוב את הפוליטיקה לטובת עסקים. אחד האישים שבהם דובר הוא פרנק לואי. והוא לא היה היחיד. למרות זאת, כאמור, אולמרט לא נמנע מטיפול באינטרסים העסקיים הקשורים לפרנק לואי – לא אלה שטופלו ישירות על-ידי פרנק לואי, ולא אלה שטופלו באמצעות משרדו של החותן, פרופ' גרוס.

אולמרט פעל רבות, מאחורי הקלעים, כדי לייצור תנאים טובים להשתתפות אברמס ולואי במכרז הפרטת לאומי. אומנם נכון: תפקידו של שר אוצר הוא לעודד משקיעים יהודים לפעילות בישראל. אלא שכאן הנסיבות שונות, ונוכח זאת היה אמור לפסול עצמו, או לפחות להודיע על כך ליועץ המשפטי לממשלה ולבקש את עצתו.

אלא שאולמרט נהג אחרת. במקום לשמור על האינטרסים של המדינה, הוא פעל באופן מיוחד לסדר הטבות למשקיעים. לשם כך כופף את הפקידות הבכירה במשרד האוצר ובראשם את חשב המשרד, ירון זליכה. הדבר קיבל יתר תוקף אחרי שקיבל מכתב מעו"ד דוד חודק. זה האחרון הלין על-כך שהתנאים לא טובים ומפתים דים עבור פרנק לואי. אולמרט התגייס לעזור, וקיבל החלטות הנוגדות את המלצות הצוות הבכיר במשרד האוצר שטיפל במכרז במשך תקופה ארוכה:

• אולמרט קבע להעדיף מכירה למשקיע שיבקש לרכוש גרעין שליטה, וזאת במקום התוכנית הבסיסית: יצירת תחרות בין אלה לבין משקיעים פיננסיים (בשלב הראשון הוצעה חבילת מניות בשיעור 9.99%, ובשלב השני – 10% נוספים);

• אולמרט הכריע בעד פתיחת אפשרות למשיכת דיבידנדים מהבנק כבר בשנים הראשונות - כדי לממן את הרכישה. ובמילים פשוטות: מימון חלק ניכר מהרכישה, מכספי הבנק;

• אולמרט הכריע בעד מתן הנחה של 10% על המניות הנוספות שיירכשו בעת מימוש האופציה;

• אולמרט הורה על מתן הטבות נדיבות יותר לעובדי לאומי, כדי שיאפשרו קיום המכרז. העובדים יוצגו על-ידי עו"ד רם כספי, ידידו של אולמרט.

החשב זליכה התרעם על התנהלות אולמרט, אך אולמרט כפה את דעתו ואמר: "אתה רק ממליץ. אני מחליט". מאז הורעו מאוד היחסים בין אולמרט לבין זליכה ונעשו ניסיונות להיפטר ממנו. שר האוצר, אברהם הירשזון, מחליפו ונאמנו של אולמרט, ממשיך בניסיונות אלה גם באחרונה.

באמצע נובמבר 2005 הושלמה העסקה. שמות האישים הזוכים טרם נודעה. אברמס ולואי נותרו לכאורה בחוץ, לפחות באופן רשמי. הניסיון לסייע להם לא הועיל, לכאורה, למרות שאולמרט דאג להקל עוד ועוד על המציעים. תוצאות המכרז: המדינה מכרה 9.99% מהון המניות של הבנק תמורת 2.474 מיליארד ש"ח ואופציה ל- 10.01% נוספים.

הרוכשת/הזוכה שהוכרזה היא קבוצת סרברוס-גבריאל, באמצעות קרן גידור (שמו של אברמס נזכר גם בהקשר לקרן גידור זו, כאחד המשקיעים - אם כי הדבר טרם אומת). מחיר העסקה משקף פרמיה על חבילת המניות הבסיסית של 54% מעל ההון העצמי ופרמיה של 16% (שהם כ- 17.5 שקל למניה) על מחיר הסגירה יום קודם לכן בבורסה. במידה ותמומש האופציה לרכישת 10% הנוספים בתום שנה וחצי, תסתכם התמורה הכוללת בכ- 4.617 מיליארד שקל.

בעיתונות הכלכלית חגגו אז. אולמרט התרברב כי הנה הנה, בתוך זמן קצר מאז שנכנס לתפקידו הוא הצליח להפריט את בנק לאומי ולהשיג מחיר שיא, במקום תוכנית האופציות שהגה שר האוצר בנימין נתניהו. אולמרט אף זכה לתמיכתו של ראש הממשלה דאז, אריאל שרון. רק מעטים הבינו אז כי "ההפרטה" היתה רק על הנייר - בהודעה לעיתונות ובאלבומי התמונות של אולמרט ושותפיו, וכי למעשה, הבנק נותר בבעלות המדינה, ויותר מזה: בהובלת אולמרט נכנסה המדינה למלכוד.

ואכן, נכון לעכשיו: קבוצת סרברוס-גבריאל מתקשה לגייס את הסכום הנוסף כדי לממש את האופציה ולרכוש את גרעין השליטה בבנק. יותר מזה: סרברוס, שהינה הינה קרן גידור, רשאית על-פי הכללים שנקבעו מראש להחזיק ב- 5% בלבד מהמניות. יתר המניות מוחזקות בידי נאמן. התוצאה: ההפרטה לא הושלמה, ולמעשה היא תקועה. קבוצת סרברוס-גבריאל אף לא הציגה עד עכשיו את זהות המשקיעים עבורם רכשה את המניות. דבר זה מכביד על עתידו של הבנק, ויוצר ערפל כבד על מבנה השליטה העתידי בבנק.

הנה כי כן: כוונתה העיקרית של הממשלה – להפריט ולצאת מניהול בנק לאומי, לא יצאה אל הפועל. מי שעומד עתה בראש לאומי הם בדיוק אותם אישים, מוכשרים, יש לומר: גליה מאור בתפקיד המנהל הכללי; ואיתן רף בתפקיד יושב-ראש הבנק. ומי חוזר שוב ומגלה עניין ברכישת נתח מלאומי? כן כן - מיודענו, פרנק לואי, באמצעות משרדו של החותן, הוא פרופ' גרוס. כמה שהעולם קטן. ואנה יביאו אותנו האינטרסים הפסולים של אולמרט.