אי שקט מלווה אותי כשאני חושב על החירות היתרה שבה נהג ראש ממשלת ישראל, אהוד אולמרט, כשמינה את עמיר פרץ, אדם ללא רקע של ניהול מערכות קריטיות ומורכבות, לנהל את תיק הביטחון ולפקד על צה"ל. זו היתה החלטה חסרת אחריות. מה היא מעידה על תהליך קבלת ההחלטות של שניהם?
אי השקט גבר, כשנזכרתי כי בראשות הצבא ניצב רב אלוף שבמרבית שנותיו בצה"ל ניהל את קרבות חיל האוויר שאינם הגורם המכריע גם במלחמות ההווה. וכיוון ש"במקרה" לא מונה גם למשרד הביטחון מנכ"ל בעל-רקע ביטחוני על-מנת שיחנוך וילווה את ה"שר הירוק" שהגיע למשרד, התפללתי שיקרה אחד משני דברים: לא יקרה דבר חריג בתחום הביטחון או שיתברר כי עמיר פרץ ניחן בסגולות שלא ידעתי עליהם. שתי התפילות לא נענו. יתרה מכך, למרבית התמיהה התברר שכל דבר שהיה עלול להשתבש ולא לפעול, אומנם לא פעל.
שאלתי את עצמי, איך הניחו אלופי המטכ"ל, שרובם כיהן בתפקידי שדה בתחום היבשה, לרב אלוף מחיל האוויר להמליץ לדרג המדיני הבלתי מנוסה על תחילתה של מלחמה? האם אלופי המטכ"ל הם חותמות של גומי לדברי הרמטכ"ל או שלא העריכו נכון את יכולת צה"ל והאויב? שתיקת האלופים - מדאיגה מאוד!
אי השקט העצים אצלי, כשהתברר לי בדיעבד כי פיסות המידע שהיו לראש הממשלה, אהוד אולמרט, על אי המוכנות של צה"ל (בציוד, באימונים, במודיעין על מוכנות האויב, בשינוי שחל בשדה המערכה בו טנקים וארטילריה הם פחות יעילים מול קומנדו וטילים במעבה האדמה, בו העורף הלא מוכן יצטרך לספוג טראומות ואבדן) לא מנעו ממנו להכריז על מלחמה ולהגדיר בפומבי מטרות שאינן ברות הישג. זו היתה החלטה שגויה. מה מעידה החלטה כזו על המחליט?
וכששמעתי במהלך המלחמה כיצד מתנהל הטיפול בשדה המערכה ובעורף במשך זמן כה ארוך, הבינותי כי רק המילה מחדל מקיף יכולה לתאר את שמתרחש. יותר מדי אנשים לא תפקדו בתחום אחריותם. ולכל אחד מהם היו הסברים מדוע נהג כהלכה.
למזלנו, היתה זו מלחמה בעלת היקף מצומצם. מעין תרגיל על מודל על-מנת להראות לעם בישראל את הכתובת על הקיר: כעת אנחנו יודעים מה חסר לנו, עוד לפני שוועדת הבדיקה סיימה את דיוניה. לרוב האוכלוסיה, ברור מי צריך להסיק מסקנות אישיות ולעזוב את תפקידו. אבל, הזמן היקר חולף ואיש לא עוזב!
חוסר השקט ואי האמון הולכים ומתגבשים אצלי גם כעת. חודשיים לאחר הפסקת האש נראה לי כי האויב מפיק את הלקחים במהירות רבה יותר מאשר אנו. מולנו, ניצבים כעת שלושה אויבים קרובים ופעילים ושני "שחקנים" מסייעים.
בצפון, נמצא החיזבאללה המקבל לגיטימציה ברורה משלטונות לבנון. לדידם, החיזבאללה הוא חלק מצבא לבנון, אם מאזינים לנביה ברי בנאומו מהשבוע החולף. בזמן המתאים למנהיג חיזבאללה, ומסיבה שהוא יחליט עליה, יכול הגבול הצפוני, בתיאום עם הדרומי, להתלקח מחדש. אספקת הנשק מסוריה לחיזבאללה נמשכת, למרות "כוחות האו"ם" ו"צבא לבנון", שנוכחים אך אינם מתערבים.
בדרום, ברצועת עזה, נמצא החמאס שלמרות חמישה חודשי מערכה בהם צה"ל פועל בתוך הרצועה, עדיין נמשכים שיגורי הטילים לשטח ישראל. עובדה. זוהי רק שאלה של זמן עד שאחד הטילים יפגע בריכוז אוכלוסיה בישראל ויגרום נזק קשה. אפקט דומה לטיל שפגע בקבוצת חיילים ליד כפר גלעדי או בעובדי הסדנה של הרכבת בחיפה. אז תצטרך ישראל לומר שוב את המילים חסרות הכיסוי: עד כאן.
בנוסף, מצויה סוריה, שהבינה ממלחמת לבנון השנייה כי עליה להפעיל לחץ מסיבי על ישראל וארה"ב על-מנת לקבל חזרה את הגולן. ומאחור, פעילה מאוד אירן המחמשת, מאמנת ומציידת גם את החמאס בדרום וגם את החיזבאללה בצפון. מצרים מסייעת על-ידי כך שהיא איננה מונעת את המעבר הבטוח של ציוד ונשק הזורם דרך מצרים לתוך הרצועה.
להערכתי, זוהי רק שאלה של זמן קצר עד שנשק יעיל יותר נגד טנקים יופיע ברצועה. הגבול בין רצועת עזה (ציר פילדלפי) פרוץ לחלוטין. צבא מצרים שקיבל כביכול את המנדט לשמור על הציר אינו מבצע את משימתו. מקורות בעיתונות האלקטרונית מדווחים גם על הסכם שנחתם החודש בין שלטונות אירן לממשלת החמאס שנועד להפעיל ברצועת עזה כוח מצויד ומאומן של קומנדו לוחמי חמאס,
מקביל ללוחמי החיזבאללה.
ישראל לא תעמוד לאורך זמן בפגיעה בכוחות השריון הנכנסים מדי פעם לרצועה, מבלי לפקח בעצמה על המצור הצבאי על גבולות הרצועה בים וביבשה. היא גם לא תוכל לספוג ירי של רקטות לשטח ישראל שיהפוך להיות מדויק וקטלני יותר.
ממשלת ישראל הנוכחית, בחוסר התגובה שלה, יוצרת רושם ברור אצל אויבנו כי יכולתה הצבאית נסדקה. אומנם לרשותנו הצבא החזק ביותר באזור אולם אנו לא מסוגלים לעמוד לאורך זמן מול גדודי קומנדו. ואנו יודעים גם שצה"ל טרם גיבש וגם לא הטמיע את השינוי שחל בשדה המערכה הצבאי.
כמו כן, למדנו מזמן לדעת שה"תעריף והחשיבות" שמייחס החמאס ברצועה לחיי אדם ואבדן רכוש, שונה לגמרי מהמנטאליות הישראלית. זוהי נקודת תורפה שלנו.
גם תהליך קבלת ההחלטות: מתי לעשות מה ובאיזו עוצמה - פגום לחלוטין בראשות הממשלה בישראל ובמערכת הביטחון שלנו כיוון שאנשים לא מתאימים מצויים בצמתי ההחלטות.
ישראל של חמש השנים האחרונות לא מצליחה להקדים תרופה למכה. היא חייבת קודם לספוג מכה מכאיבה ביותר ורק אז תגיב. זה מצער אבל זהו שכר הלימוד שאנו משלמים על שנים של אי עשייה בתחום הביטחון. בהרחקה שיטתית של אנשים כישרוניים ובעלי יכולת החלטה, שאינם בעלי רקע פוליטי, מרשויות השלטון (כנסת וממשלה), ומחוסר יכולת של ציבור האזרחים לסלק את האנשים שאחראים לכישלון וכעת עוסקים בקרבות הישרדות על המשך הקריירה שלהם.
תקוותי שחוסר השקט שאני חש בו - מוגזם או אין לו סיבה. אולם, משאלת נפש איננה נצרת ביטחון. ולכן אני שואל בקול רם את כולכם, האם אתם חשים בטוחים עם ההנהגה הנוכחית? האין לכם תחושה של שקט שלפני הסערה? ספרו נא לי מדוע תחושת החוסר ביטחון שלי שונה משלכם?!