לפני זמן היה לי העונג לארח אזרח ישראלי תושב תאילנד, במאמר זה שמו יהיה צ'. באחת משיחות הנפש שקיימנו אמר לי צ' משפט שאינו מרפה ממני, "אילו ידעתם באיזו מעברה מושחתת אתם חיים הייתם עוזבים את המדינה או עושים מרד". צ' המשיך ותיאר לי את החיים בתאילנד, את המסורת, הנימוס, הכבוד ההדדי, הסבלנות והסובלנות, הוא כמעט התעלף כששמע כמה כסף משלמים הורי עבור ביקורי רופאים ותרופות.
כאן בישראל מקובל להניח שתאילנד היא אחת ממדינות העולם השלישי, אך שם, ב"מדינת העולם השלישי", תושב שמבוטח בביטוח בריאות (בסכום מגוחך) אינו משלם אגורה שחוקה עבור שרותי רפואה, ביקור רופאים, אשפוז, ביקור בחדר מיון או תרופות. שם ב"מדינת העולם השלישי" משלמים כ- 20% מס הכנסה.
גן עדן על פני אדמות? לא ממש, גם שם יש זבל אנושי אבל הוא בטל בשישים, יש פושעים אך הם נענשים כראוי, יש סוחרי סמים אך הם מקללים את יום היוולדם אם נתפסו, גם שם יש עוני אך הוא מתקבל בחיוך, גם שם יש עניים אך הם אינם רעבים, גם שם יש אלימות אך בטוח שם הרבה יותר מאשר ברחוב אלנבי בתל אביב, גם שם יש זונות אך אפילו הן אינן מתלבשות בצורה פרובוקטיביות, גם שם יש ויכוחים אבל רובם ככולם מתקיימים בנימוס ובקידה מסורתית, יש שחיתות אך
בדירוג העולמי ישראל נמצאת במקום הרבה יותר "מכובד", גם שם יש ביורוקרטיה אך היא אינה מתקרבת למה שמתרחש כאן בארץ.
חשבתי שאולי צ' מגזים, שוחחתי, שאלתי, גלשתי באינטרנט, חקרתי והתחלתי לראות נקודת מבט שונה. לישראלים רבים נוח לחשוב שתאילנד היא מדינת העולם השלישי, "עם הספר" מתבונן על העובדים התאילנדים מלמעלה, בהתנשאות בלתי מוצדקת, ומסיקים מסקנות מוטעות.
אנחנו, ה"עם הנבחר" אלה שאמורים להיות "אור לגויים" מסרבים בכל תוקף ללמוד מאחרים, מטעויות כמו גם מהצלחות, חכמים אומרים שחכם לומד מטעויות של אחרים לעומתו טיפש לומד מניסיונו האישי.
דוגמא, לפני כ- 15 שנים ערכו הסטודנטים בתאילנד הפגנות רבות משתתפים, סטודנטים מכל רחבי המדינה הגיעו לבנגקוק הבירה במטרה לגרום לשינוי חיובי בחיי האזרחים. הסטודנטים הפגינו ללא מורא ופחד, זאת למרות נוכחות גבוהה של המשטרה והצבא ולמרות יריות באוויר של החיילים. הסטודנטים שאליהם הצטרפו גם אזרחים רבים גרמו לשינוי.
לפני כחודש נערכה בתאילנד הפיכה, שלטון השחיתות מוגר ע"י הצבא ללא ירייה אחת, לא עזרו לראש הממשלה המודח לא עושרו הרב ולא עמדות הכוח שצבר. הספקולציות והחששות בעולם התבדו באחת, איש לא נפגע, החיים נמשכו כרגיל, ונראה שמימוש הבחירות הדמוקרטיות וההגונות יתקיים בעתיד הקרוב לשביעות רצון רוב האזרחים, יש תקווה.
לעומת זאת, מדינת ה"עם הנבחר" סופגת מפלה צבאית צורבת במלחמת הישרדות עקובה מדם ואיש אינו משלם את מחיר הכישלון. עושה רושם שהכול מתחיל להישכח, ההרוגים, הפצועים, השבויים, הנזקים הכלכליים העצומים, הפגיעה הנפשית של אזרחים רבים, החובבנות הבלתי נסלחת של מנהיגים רברבנים.
מילואימניקים ניסו לארגן מחאה אך לא זכו לתמיכה מספקת והמחאה דעכה, כולם עסוקים בהישרדות עצמית, לרוב הישרדות כלכלית. סטודנטים שאמורים להיות הסיסמוגרף של החברה הישראלית, אלה שאמורים להיות מנהיגי העתיד, חוד החנית, שותקים, דואגים לכאורה רק לעתידם הכלכלי ולא לעתיד המדינה. חלקם הגדול חולמים על רגע המיוחל, לסיים את לימודיהם ולבנות את עתידם בנכר כמו צאצאיהם של מנהיגים רבים בישראל.
עצוב, עצוב מאד לראות מדינה בהתפוררות, מדינה שהוקמה בזכות 6 מיליון קורבנות השואה כדי להיות מקום מפלט ובית חם ליהודי התפוצות, מדינה שהוקמה בזכות לוחמים אמיצים רבים שהקריבו נפשם, מדינה שמתקיימת מיום הקמתה על דמם של קורבנות טרור שאינו מרפה מאיתנו.
נראה כאילו החלום הציוני מתפוגג, מדינת ישראל מככבת כאחת המושחתות בעולם, הביורוקרטיה מתפתחת בקצב מטורף, הבדלי מעמדות מנקרי עיניים גורמים להתהוות חומר נפץ חברתי, הפשע מרים ראש והמשטרה חסרת אונים. כמעט כל צבר חולם לבנות את עתידו בחו"ל, לא חשוב היכן.
נכון, ציירתי כמעט הכול בשחור, אבל לא רק שחור אני רואה, אנחנו עם נפלא, עם שבשעת צרה יודע להתלכד, עם שיודע להגיש עזרה בשעת צרה, לא חשוב היכן, בארץ או בחו"ל, עם שיודע לעזור בשעת צרה גם לעמים אחרים, הרבה לפני שהוא עוזר לעצמו, לכן השאלה המתבקשת היא, מדוע זה מגיע לנו?
