שווי שטח חקלאי פתוח

לפני כ- 4 שנים פסק בג"צ כי בשם "הצדק החלוקתי", חקלאי שאדמתו מופקעת עקב שינוי יעודה לבנייה אינו זכאי לפיצוי הנובע מערכה של הקרקע ביעודה החדש. בעקבות פסיקה זו, קיבלה מועצת מקרקעי ישראל סידרת החלטות חדשות, הקובעות את שיעור הפיצוי "החקלאי" המגיע עבור קרקע חקלאית. המרכזית בהן לעניין זה הינה החלטה מס' 969.

ההחלטה קובעת ערכי פיצוי כדלקמן: בעבור שדה "בעל" (עיבוד ללא השקיה) יקבל החקלאי פיצוי של 13,500 ש"חלדונם, בעד קרקע שלחין (עם השקיה) הוא יקבל 22,500 ש"חלדונם, ועבור מטע עצים, הוא יקבל סכום של 31,500 ש"חלדונם (כל הסכומים צמודים למדד מאי 2003).

ההחלטה גם קובעת תוספת זעומה לפיצוי עבור הוותק של החקלאי בקרקע, כלומר, מספר השנים בהן הוא מעבד את אדמתו. כנגד החלטה זו, מתנהלת בבג"צ עתירה שהגישה עמותת "אדמתי", המאגדת בתוכה מעל 140 ישובים חקלאיים וותיקים שנוסדו רובם לפני קום המדינה. ישובים אשר השתתפו ברכישת הקרקע והשבחתה.

מטרת העתירה הינה לתקן את החלטת מועצת מקרקעי ישראל מס' 969. ובעיקר את שוויה הזעום של התוספת לפיצוי בגין הוותק. כך, למשל, התוספת לדונם לחקלאי המעבד קרקע "בעל" במשך 80 שנה, הסתכמה ב- 1,755 ש"חבלבד. בדיון האחרון בבג"צ, הודיע למעשה המינהל כי הוא שוקל את ביטולה של החלטה 969 כליל, מכיוון שלדעתו הפיצוי החקלאי הוא גבוה מדי, ויש להפחיתו בצורה ניכרת.

במקביל, וללא קשר, מתנהלות בבתי המשפט תביעות פיצויים לפי סעיף 197 לחוק המקרקעין, ה'תשכ"ה, 1965. תביעות אלו מוגשות ע"י בעלי נכסים אשר המקרקעין שלהם ירדו בערכם עקב תוכנית המתייחסת לנכסיהם או למקרקעין גובלים. תביעה שכזו הוגשה ע"י 102 בעלי דירות ובעלי בתים פרטיים הנמצאים בשכונות בית הכרם, גבעת מרדכי ורוממה, בירושלים.

הם דרשו פיצוי עקב ירידת ערך בשל סלילת כביש מס' 4 (דרך בגין) בירושלים, שפגע בשווים. הטענה העיקרית שלהם, אשר התקבלה ע"י בית המשפט, הינה שאם בעבר היה הנוף הנשקף מדירותיהם נוף חקלאי פתוח, הרי כעת נשקף מהן כביש סואן, ובכך יש כדי לפגוע בערך הדירות שלהם ויש לזכות אותם בפיצוי. כפי שדווח ב"גלובס" (1.11.2006), בית המשפט העליון קבע כי עיריית ירושלים (הוועדה המקומית) תשלם 35 מיליון ש"חפיצוי על ירידת ערך לבעלי 102 דירות ליד כביש בגין".

אם אכן נכונים מספרים אלה, הרי שבחישוב גס יקבל כל בעל דירה, בממוצע, סכום של 340,000 ש"ח, עקב העלייה במפלסי הרעש והפגיעה בנוף הנשקף מדירתו. זאת בהתאם להערכתו של שמאי המקרקעין גדעון גולדשטיין, שהתמנה כשמאי מטעם ועדת הערר ירושלים. והכרעתו אושרה ע"י ביהמ"ש המחוזי בירושלים ביום 7/3/2006 (עמ"נ 346/05) וגם ע"י ביהמ"ש העליון ביום 30/10/2006 (בר"ם 3052/06).

וכעת, לצורך הדיון, הבה ונניח כי אותו נוף פתוח ונאה שהופקע לצורך הקמת הכביש היה נטוע בעצים נשירים ומעובד מזה 80 שנה. כמה כסף היה מקבל החקלאי בשל הפקעתו? מבלי להיכנס לחישובים מסובכים, ניתן להניח כי היה מקבל לדונם פחות מעשירית ממה שקיבלו הדיירים כפיצוי בגין ירידת שוויה של דירתם. ובעוד לחקלאי לא היתה נותרת כל קרקע בידיו, מלבד פיצוי זעום, שהינו כאמור לתפישת מינהל מקרקעי ישראל, כנראה גבוה מדי. בידי בעלי הדירות נותרה למצער דירה, בשווי אכן מופחת, אולם הם קיבלו פיצוי הוגן, עבור הפגיעה שנגרמה לשווי הנכס שלהם. יחס הוגנות דומה לו מצפים חקלאי ישראל שאדמותיהם מופקעות לעד מחזקתם.

פסיקות אלו משקפות את מהות הצדק החלוקתי בישראל של המאה ה- 21: החקלאי שמופקע רכושו ומטה לחמו יפוצה בסכום זעום ואילו העירוני, בעל הבית, יפוצה פי עשרה ויותר, בשל הפגיעה בנוף הנשקף מחלונו. כלומר, ערכו הכלכלי של הנוף שייך למסתכל, ולא למי שיצר אותו.